• Facebook
• Twitter
• Email

השנה גילו לפחות בשתי סדרות שלתפעל דמויות של היפסטרים בטלוויזיה זה לא עניין קל. עזיז אנסרי הסתבך עם "מאסטר אוף נאן" בעלילה חמודה אבל מאוד לא אמינה, שבעיקר הצטלמה יפה, כששלח את הגיבור שלו למסע קולינרי באיטליה שכלל מחווה אחת יותר מדי לקולנוע הניאו ריאליסטי ונחת באופן מגושם על הרגליים כשהחזיר את הגיבור שלו לקומפורט זון בניו יורק. אילנה גלייזר ואבי ג'ייקובסון, לעומת זאת, מצאו את עצמן בעונה הרביעית של "ברוד סיטי" (שעולה בחודש הבא ב־HOT) שוברות את הראש פרק אחר פרק – מה עושים עם הדמויות האלה? איך שומרים על האפיונים הבסיסיים שלהן – חסרות כישורי חיים ואמביציה, אבל כיפיות וכריזמטיות – וגם גורמים להן לצאת מהבית לעלילה של עוד פרק? הפתרון של "ברוד סיטי" זה עונה שנייה ברציפות (שמבוצע בעונה הזאת קצת פחות טוב מאשר בקודמת) הוא ויתור מוחלט על ריאליזם לטובת תמהיל של סאטירה, אבסורד וסלפסטיק.

בעוד האסתטיקה ההיפסטרית – אקסצנטרית, צבעונית, חמודה – חוגגת בטלוויזיה עוד מאז "משפחה בהפרעה", סדרות טלוויזיה שהן על ההיפסטרים עצמם הן מצרך נדיר יותר. יותר מכך, צריך להיזהר שלא לסווג כל סדרה על צעירים עירוניים, ליברלים, רווקים, בוהמיינים כ"סדרה על היפסטרים". "בנות", למשל, אולי עסקה בצעירות פריווילגיות בנות 25 וקצת (בעונה הראשונה) מניו יורק, אבל זהו דמיון חזותי בלבד. "בנות" רצו, כל הזמן רצו, היו קורבן של הרצון שלהן עצמן: המאבק של ההיפסטר הטלוויזיוני הוא קודם כל בדחף שלו עצמו לא לעשות כלום. אם בשיעורי תסריטאות מלמדים אותך שהדבר הראשון שדמות חייבת זו מוטיבציה, הרי שההיפסטר הטלוויזיוני נמצא במשבר קיומי מסוג אחר: הוא כל הזמן מחפש את המוטיבציה שלו. הוא לא-דמות שמנסה להפוך לדמות. לא מספיק לגור בניו יורק וללבוש בגדים קצת מצחיקים. זו גם הסיבה שההיפסטר מתפקד טוב מאוד בתור דמות משנה (ג'ודה ב"בוג'ק הורסמן", למשל) אבל קשה לבנות סביבו סדרה שלמה.

עיצוב הסט של "Unbreakable Kimmy Schmidt" של טינה פיי אולי צבוע באסתטיקה היפסטרית מאוד ולועגת לא מעט לדמויות כאלה (אחרי הכל, היא מתרחשת בשכונת העוני הפיקטיבית Lower Dogtooth שבניו יורק, ותהליך הג'נטריפיקציה העובר בהדרגה על השכונה הוא אחת מעלילות המשנה המניעות את העונה השנייה), אבל קימי, שחיה את רוב חייה בבונקר של כת אפוקליפטית קטנה, היא כל דבר חוץ מבוהמיינית פריווילגית. יש לה בעיות אמיתיות בחיים.

החיפוש אחר הרצון לעשות משהו יכול לסחוב אולי סרט מנומנם, אולי עונה טלוויזיונית אחת. אבל הוא לא חזון בר קיימא לעלילה רב עונתית. זו גם הסיבה שעזיז אנסרי לא מתכוון לחזור לעוד עונה של "מאסטר אוף נאן", ו"ברוד סיטי" עברה לפורמט כמעט מערכוני עם סיטואציות שקל מאוד לתאר במשפט (אבי נקשרת למשאית ואילנה רצה אחריה! אבי ואילנה עושות פטריות ונכנסות לסרט מצויר! אבי ואילנה עושות שטויות במטוס לישראל!). הכישרון של השתיים להומור פיזי מאוד בטח לא הזיק פה.

הסדרה שטיפלה בחלום ההיפסטרי בצורה הטובה והשלמה ביותר היא, כמובן, "פורטלנדיה" של פרד ארמיסן וקארי בראונשטיין. אבל "פורטלנדיה", שהעונה השמינית והאחרונה שלה תעלה בינואר הקרוב, לא צריכה להתמודד עם בעיות כמו רצון של דמות – היא סדרת מערכונים (עם כמה דמויות חוזרות, כמו הלסביות הזועפות והצדקניות שמנהלות חנות ספרים רדיקלית). היא אמנם סדרת מערכונים עם עקרון מגבש – פורטלנד היא העיר אליה היפסטרים עוברים מערי החוף כשהם מתבגרים ונמאס להם להיות עניים כל כך (קצת כמו חיפה) – אבל היא עדיין סדרת מערכונים. הזוג הבורגני, אותו פגשנו בעונה הקודמת, שמנסה לשחזר את הימים בהם היו צעירים והלכו לפסטיבלים באמצעות חוויית VR יוקרתית אותה רוכשים לסלון ביתם, מצחיקים מאוד לחמש דקות. אבל אין כל כך מה לעשות איתם אחרי יותר מזה. גם סדרה שלמה שמוקדשת לאתוס ההיפסטרי כמו "פורטלנדיה" מתחילה להסתבך כשצריך להתמודד עם הדמויות האלה לאורך זמן. הן מושלמות לעקיצות קטנות, אבל מה עושים איתן אחר כך? בדומה לכך, גם לסדרת הקאלט "טיסת הקונקורד", על זוג מוזיקאים היפסטרים מניו זילנד שמנסים להצליח בניו יורק, יש בסופו של דבר מבנה מערכוני מתחת לקליפה העלילתית, והיא אכן לא החזיקה יותר משתי עונות.

זו גם הסיבה ששתיים מהסדרות שטיפלו בהיפסטר בצורה משעשעת היו קומדיות בלשיות. "משועמם" הפנטסטית של ג'ונתן איימס (ששודרה ב־HBO ב־2009־2011) ו"משלחת חיפוש" החדשה יותר (שהעונה השנייה שלה עולה בשני, 27.11 בסלקום TV ופרטנר TV). ב"משועמם" ג'ייסון שוורצמן מגלם סופר ניו יורקי צעיר וחרדתי עם בעיית שתייה קלה, שיום בהיר אחד ננטש על ידי החברה שלו ובתגובה מחליט לפתוח סוכנות בילוש אף שאין לו שום ניסיון וכישרון בתחום. ב"משלחת חיפוש" אליה שוקאט היא דורי (מייבי מ"משפחה בהפרעה") – צעירה שמחליטה לאסוף את החברים חסרי היכולת שלה לחיפוש אחר מכרה רחוקה שנעדרת, אם כי יותר מתוך הרצון לשחק בבלשית מאשר דאגה אמיתית לשלומה. ארכיטיפ "הבלש החובבן" מתאים להיפסטר הניו יורקי כמו כפפת וינטג': אחרי הכל זהו ז'אנר שקרוב יותר לז'אנר "הילד הבלש" (כל מיני חמישיות ושביעיות סודיות וגם "ג'ינג'י") מאשר לשרלוק הולמס, וככל שהבלש החובב הוא נאיבי וחסר פרופורציות יותר, כך המפגש שלו עם התעלומה יהיה בהכרח מצחיק. ההיפסטר – ומהו אם לא פשוט ילד מגודל – הוא בלש חובב נהדר עם הרבה יותר זמן פנוי ויכולת כלשהי לנהל שיחה ולהצליב פריטי מידע, אבל לא הרבה יותר מזה. כשאתה בלש בטלוויזיה, העלילה באה אליך, דופקת על הדלת של המשרד שלך; בלש מהסס שלא בטוח שהוא מוכן לאתגר הזה ואולי אפילו מנסה לברוח ממנו לפעמים (כמו איימס החרדתי ב"משועמם") רק מגביר את המתח.

אבל ההיפסטר הטלוויזיוני הטוב ביותר שנראה עד כה הופיע דווקא בצד השני של האוקיינוס האטלנטי. הקומיקאי הבריטי הנהדר סטיב קוגן (בתפקיד עצמו) – אינטלקטואל, סנוב, היפסטר לונדוני מזדקן – יוצא לסיבוב מסעדות עם חברו/יריבו, הקומיקאי הבריטי הנהדר לא פחות רוב בריידון – איש מיינסטרים, איש משפחה ושמח בצורה שממש עולה לקוגן על העצבים. "The Trip", שביים מייקל ווינטרבוטום ("אנשי המסיבות"), מתמודדת עם ההיפסטריזם של קוגן לעומק וברצינות דווקא מפני שכמעט ואין בה עלילה. קוגן ובריידון מסתובבים בין מסעדות, רבים, מקנאים זה בזה, עושים תחרויות חיקויים, מנסים לנאוף ומתפלצנים (בעיקר קוגן) על אוכל מאוד יקר. המתח בין השניים – קוגן בז ומקנא בהצלחה המסחרית של בריידון ובמקביל פוזל להוליווד – נפרש במלוא יופיו ומורכבותו בדיוק מפני שאין עלילה שתפריע להם. בכלל, עלילה זה כל כך מיינסטרים.

• המסך
• ברוד סיטי
• היפסטרים
• פורטלנדיה
• משלחת חיפוש
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

סליטר־קיני לחצו על כפתור הפאוז בקיץ של 2006. חברות הלהקה יצאו אז בהצהרה משותפת שאמרה בלשון פשוטה ושוברת לב: "נכון לעכשיו אין לנו תוכניות עתידיות לצאת לטור או להקליט אלבום נוסף". כמעט תשע שנים לאחר מכן, בדיוק באותו אופן מפתיע, הן לחצו שוב על פליי והוציאו סינגל חדש מתוך אלבום חדש.

הלהקה הוקמה בראשית שנות ה־90 באולימפיה שבמדינת וושינגטון – בירת תנועת הריוט גררל – על ידי הזמרות־גיטריסטיות קארי בראונסטין וקורין טאקר והמתופפת ג'נט וויס. השלישייה הוציאה שבעה אלבומים והייתה מהראשונות לשלב Pאנק עם טקסטים אישיים חזקים, ועל הדרך גם תרמה רבות לעיצוב תנועת האנדרגראונד הפמיניסטית.

מהרגע שהבנות הודיעו על פרידה נראה היה שאין הרבה סיכוי לקאמבק. כל אחת הלכה לדרכה – טאקר עם להקת קורין טאקר; וויס עם השינס וכחלק מהג'יקס, להקתו של סטיבן מלקמוס; ובראונסטין עם להקת וויט פלאג ולתוכנית הטלוויזיה ״פורטלנדיה״. אבל האמת היא שהן רק חיכו לרגע בו יהיה להן דבר משמעותי לומר, והדבר הזה היה "No Cities to Love" – אלבום שמבחינת סאונד והתפתחות מוזיקלית נושא את חותם הלהקה, אבל גם מרגיש כמו קפיצה מונומנטלית מהמקום שבו היו כשהתפרקו. על קפה וארוחת בוקר בווסט ווילג' הן מספרות בכנות איפה היו כל השנים האלה, וחשוב מכך – איפה הן נמצאות ברגעים אלה ממש.

בואו נדבר על האיחוד. הרעיון באמת עלה בזמן צפייה ב״פורטלנדיה״?

קארי ברונסטין: "אני חושבת שכן. פרד ארמיסן ואני ביקרנו את קורין ובעלה. הראתי להם גרסה ראשונית של התוכנית, והבנים התחילו לשאול אותי מה היה קורה לו היינו יוצאות לטור ואיך זה היה נראה. בזמן שהם פנטזו, קורין ואני הקשבנו והשתעשנו ברעיון. אחר כך לקחנו צעד אחרונה ושאלנו את עצמנו: 'בעצם למה לא? למה שלא נדבר עם ג'נט? אולי זה רעיון טוב'".

זאת בטח לא הפעם הראשונה שדיברתן על זה. מה קרה הפעם שזה תפס?

בראונסטין: "האמת שלא ממש היו לנו שיחות כאלה קודם לכן. אני חושבת שזה צריך היה לקרות באופן אורגני או בכלל לא. זה לא היה עובד אם זו הייתה יוזמה של מישהו אחר או איחוד למטרת הופעה בקואצ'לה, נניח. וזה לעולם לא היה קורה ממניעים כלכליים או סנטימנטליים כמו יום השנה שלנו או משהו כזה. השיקול תמיד היה: האם יהיה לנו כיף לנגן יחד שוב".

אז מי טלפנה אלייך, ג׳נט?

ג׳נט וייס: "אני חושבת שקורין התקשרה, שמרתי איתה יותר על קשר. עוד לפני השיחה ההיא הייתה לי תחושת בטן שהתזמון נכון, אבל כשהרעיון עלה הוא עדיין הצליח להפתיע אותי. הרגשתי שזה הזמן לעשות את זה, אבל רק כמו שצריך. אי אפשר לחפף את סליטר־קיני".

היו לכן חששות ספציפים מהאיחוד?

וייס: "הייתי צריכה להחליט אם זה נכון עבורי. זאת הייתה החלטה גדולה, הלהקה מאוד חשובה לי. מה שהלהקה הייתה ומה שהלהקה תהיה בעתיד מאוד חשוב לי ולכולנו. זה משהו שאתה לא רוצה להרוס".

ההכרזה שלכן הייתה משמעותית מאוד גם עבור הקהל שלכן. זה משהו שלקחתן בחשבון?

בראונסטין: "אמנם הייתה לנו מודעות טקטית לעניין הזה, אבל השתדלנו להפריד את זה מהישות של הלהקה עצמה. אי אפשר לכתוב שירים מהמקום הזה. היינו צריכות לנסות לדחוף קדימה ולעשות את האלבום שרצינו לעשות. כל אלבום שהיינו מוציאות אחרי 'The Woods' – גם אם זה היה רק אחרי שנה או שנתיים ליציאתו – היה צריך להיות טוב יותר, להישמע אחרת משאר החומרים שלנו".

יש באלבום תחושת דחיפות מוחשית מאוד. זה מכוּון, או שזה פשוט קורה בכל פעם שאתן יחד?

קורין טאקר: "יש בינינו כימיה מיוחדת. יש לנו גם סבלנות זו כלפי זו ויכולת לחכות ולראות איך דברים יתפתחו. אנחנו מנגנות הרבה, כותבות הרבה ומחכות עד שיש לנו משהו ראוי ביד".

הקאמבק היה תלוי בחומרים שתפיקו? לו הייתן מנסות ולא מגיעות למצב בו אתן מרוצות מהתוצאות, הייתן גונזות את כל הסיפור?

בראונסטין: "כנראה שכן, או שהיינו ממשיכות לנסות. רצינו מאוד להוציא אלבום ולקח לנו המון זמן לכתוב אותו. היינו צריכות להיזכר בתהליך הכתיבה המקורי שלנו כדי להתחבר מחדש לשפה של הלהקה. זה לגמרי דרש מהפך מסוים".

הייתן צריכות לעשות תרגילי אמון מוזרים כדי להחיות את האינטימיות ביניכן? או שהיא פשוט עדיין הייתה שם?

בראונסטין: "גם וגם, ולא תמיד במובן הטוב של העניין. הקשר בינינו לעתים מאוד אינטואיטיבי וטלפתי, כאילו שאני כמעט יודעת מה הן הולכות לנגן ולהפך. זה לא תמיד טוב, כי זה הופך הכל למאוד קל. אנחנו יכולות לנגן משהו, להתלהב ממנו, ופתאום להבין שהוא נשמע כמו שיר שכבר כתבנו בעבר. ליצור משהו חדש ושונה יכול להיות מסובך יותר, דווקא כי חלקי הפאזל מתאימים כל כך".

אנשים כבר מריצים הימורים על משך הזמן שתישארו יחד ואם תקליטו עוד אלבום. זה משהו שאתן בכלל מדברות עליו?

וייס: "לא, ממש לא. אנחנו משתדלות בעיקר ליהנות. למה להקדים את המאוחר?".

מהאלבום ברור שיש לכן עוד הרבה מה להגיד. השיר "Surface Envy", למשל, נשמע ממש כמו קריאה לפעולה.

טאקר: "זה שיר אישי מאוד. הוא מדבר על הרגע שבו הפכנו שוב ללהקה, מה זה גרם לי להרגיש ומה המשמעות האמיתית של להיות אמן שיש לו להקה נהדרת. לא סתם להקה טובה, אלא כזאת שלא בהכרח תתקיים לאורך זמן".

מילים כמו ״רק ביחד אנחנו שוברות את הכללים״ אולי מדברות על הקשר שלכן, אבל נדמה שהן גם מתייחסות למשהו רחב יותר.

טאקר: "בוודאי, יש עדיין כל כך הרבה מחסומים שנשים צריכות לשבור. יש עוד הרבה עוולות שצריך להאיר עם זרקור".

כמו מה, למשל?

טאקר: "עדיין אין מספיק נשים בעמדות מפתח, וזה מתסכל מאוד. נשים אמנם התקדמו מאוד בכל התחומים והגיעו להישגים מרשימים, אבל אין מספיק חברות קונגרס, עוד לא הייתה לנו נשיאה, ואין הרבה נשים שמכהנות כמנכ"ליות או יושבות במועצות מנהלים של חברות גדולות".

ארצות הברית עברה לא מעט שינויים בשנים שבהן לא ניגנתן יחד. יותר פשוט עבורכן לכתוב טקסטים פוליטיים או להביע דעה פוליטית היום, כשאובמה בשלטון, לעומת הימים שאחרי ה־11 בספטמבר 2001, שבהן בוש כיהן כנשיא?

בראונסטין: "כן. אני מרגישה שכמו המדיניות, גם המוזיקה משתנה בהתאם לממשל המכהן. יש איזו סערת נפש אמנותית קולקטיבית תחת ממשלים שמרניים – עולה בך אגרסיה, תחושת מחאה שיכולה לצאת בכל מיני צורות. זה לא בהכרח חייב להתבטא כמחאה פעילה, אלא יותר כהעברת ביקורת בדרך אמנותית ויצירתית. אני בהחלט חושבת שהמוזיקה משתנה כשהדמוקרטים בשלטון. לפעמים היא הופכת מעט מינורית, לטוב ולרע. אין מצב שהיום היינו יוצרות אלבום פוליטי וחריף כמו 'One Beat'".

איזו תרומה הייתה לאובמה בכל הנוגע לשוויון בין המינים?

טאקר: "להציע להילרי קלינטון להיות מזכירת המדינה היה צעד גאוני. הוא לקח יחסים שנויים במחלוקת והפך אותם על פיהם. אני לא אומרת שהממשל שלו לא עושה טעויות, או שאני מסכימה עם כל מה שקלינטון עשתה כמזכירת המדינה, אבל אני חושבת שזה היה צעד פרוגרסיבי מאוד ודרך מבריקה להתמודד עם פוליטיקה".

אתן מרגישות שמשהו השתנה עבור נשים בתעשיית המוזיקה?

בראונסטין: "באופן דרמטי. חלק מהמוזיקה הכי טובה ומרגשת היום נוצרת על ידי נשים. יש המון רעיונות פמיניסטיים שהפכו למיינסטרים בפופ – כמו במקרה של ביונסה ששרה על חוויית האימהות שלו או על מערכות היחסים שלה. היא עוצמתית כל כך, אי אפשר להתנגד לזה. נדמה שגם טיילור סוויפט פמיניסטית מאוד עכשיו, וזה מעולה כי יש לה קהל צעיר מאוד".

זה מהפכני שמישהי כמו סוויפט הפכה פמיניסטית?

ברונסטין: "אני חושבת שזה נפלא. אם הייתי בת 14 וזאת הייתה כוכבת הפופ שהייתי מאזינה לה, זה היה מאוד מרגש אותי".

טאקר: "הבת שלי מתה על סוויפט, ואני מאוד שמחה שיש לה מודל לחיקוי שבבירור שולט בקריירה של עצמה. היא אשת עסקים מדהימה וחזקה".

ביונסה זכתה ללא מעט ביקורת על היחס שלה לפמיניזם. נאמר שמצד אחד היא אישה חזקה, הבוס של עצמה, ומצד שני היא מינית באופן מוחצן מאוד ואולי אף מחפצן.

טאקר: "בחיים לא היו אומרים דבר כזה על גבר או טוענים שהוא מיני רק כי הוא מתלבש בדרך מסוימת. בכלל, כשמדברים על אידיאולוגיה כדאי לעסוק ברעיון עצמו במקום להצביע על ביונסה או על מישהי אחרת ולהגיד שהיא לא עושה את זה כמו שצריך".

לצד כל זה יש את לינה דנהאם, שחוטפת אינספור הערות וקללות כשהיא מציגה עירום נשי. אתן חושבות שזה מכיוון שהיא דוחפת אנשים למקומות לא נוחים?

בראונסטין: "כן. זה מגוחך בעיניי שהגוף הנשי הוא בכלל נושא למחלוקת. דנהאם מביעה ביצירה שלה פגיעות שמביכה הרבה אנשים. פגיעות נשית היא דבר מקובל כל עוד גבר יכול לסייע לה, אבל ברגע שהיא מתעקשת לעזור לעצמה אנשים לא יודעים איך להתמודד עם זה. בעיניי פגיעות נשית היא הדבר שהכי מאיים על גברים ועל פטריארכיה".

בעבר תיארו את המוזיקה שלכן ככועסת. זה גם תיאור שנובע ממקום שוביניסטי לדעתכן?

בראונסטין: "זה מונח מזלזל מאוד. למוזיקה שלנו אין צליל של כעס, יש בה המון שמחה וקלילות. הדרך הפשוטה ביותר להוריד בערכו של משהו זה לכנות אותו כעוס או זועם. ככה אתה יכול להסביר לעצמך שהמוזיקה מגיעה כתגובה למשהו. ובתגובה אין בכלל כוונה תחילה. במוזיקה שלנו יש המון כוונה".

• פורטלנדיה
• no cities to love
• סליטר קיני
• ראיון
• פמיניזם
• מוזיקה
• ריוט גרררל
• תרבות