Time Out תל אביב About

Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
טיים אאוט

פרוייקט ישראל ביתנו

כתבות
אירועים
עסקאות
נתניה. צילום: איליה מלניקוב

בנתניה לא אומרים 'מפנק' כמו בתל אביב. זו עיר רצינית

לנעם פרתום אין בכלל משקעים שקשורים לנתניה ולכן עיר החוף הייתה היעד המושלם לחופשת אחרי הבלגאן שלה. וזו הייתה חוויה מסחררת...

מאתנעם פרתום13 באפריל 2018
אסתר פלד. צילום: דין אהרוני רולנד

לבקר בכותל זה בשבילי מדיטציה

אסתר פלד עלתה לירושלים ומצאה שלום דווקא על כיסא פלסטיק לבן ברחבת הנשים של הכותל

מאתאסתר פלד13 באפריל 2018
רנה ורבין. צילום: איליה מלניקוב

איך זה להיות החילונית הבלונדינית היחידה בעיר חרדית?

איך זה להיות החילונית הבלונדינית היחידה בעיר חרדית?

רנה ורבין מפנטזת על הגירה תל אביבית קבוצתית לצפת. האם התקרות הגבוהות ושכר הדירה הנמוך שתלו את הרעיון במוחה, או שהייתה זו צפיית בינג' ב"ארץ פראית מאוד"?

רנה ורבין. צילום: איליה מלניקוב
רנה ורבין. צילום: איליה מלניקוב
11 באפריל 2018

פעם הלכתי לטיפול פסיכולוגי אצל חב"דניק בעל תשובה. הקליניקה שלו במעונות עובדים נפתחה לחצר פנימית גדולה ויפה, ומדי פעם הייתי יושבת שם על הדשא לצד אברכים צעירים שהקדימו להגיע ושיחקו עם החתולים והעמידו פנים שאני לא קיימת. לא שרדתי אצלו הרבה זמן כי היו בינינו פערי תפיסת עולם גדולים מדי, אבל עד היום אני נזכרת בשאלה אחת שלו שגרמה לי לבחון את עצמי מחדש. כבר בתחילת הדרך הוא אבחן, במידה רבה של צדק, שהנשמה שלי צמאה. הוא טען שאני הולכת כבר הרבה שנים במדבר ועכשיו כשטעמתי קצת ממעיין הרוחניות (סיפרתי לו בפגישה הראשונה על חוויה חוץ גופית שעברתי במהלך טריפ איוואסקה), אני מרגישה ביתר שאת את הקושי להמשיך לחיות בצחיחות החומר.

לערים נוספות:
דרור בורשטיין בכליל
יעל סגרסקי בחיפה
גיא פרחי בבאר שבע
נורית גרץ בגדרה
רנה ורבין בצפת
אסתר פלד בירושלים

נעם פרתום בנתניה
מירי חנוך במצפה רמון

באחד המפגשים האחרונים הוא שאל בנימה קצת שיפוטית: "מה זה מה שאת לובשת? מה את מנסה לומר באיך שאת נראית?". הסתכלתי לראות מה אני לובשת. קמתי בבוקר באיחור ולבשתי את מה שהיה מונח על הכיסא: גופייה סגולה ומכנסי בד כחולים ארוכים. אולי אני מנסה לומר שלא אמור להיות לך חשוב איך אני נראית? חשבתי אבל לא אמרתי. הוא הצביע על עצמו (זקן עבות, פאות ארוכות, כיפה גדולה, ציציות, בגדי שחור לבן) ואמר שהוא בוחר כל בוקר מחדש לסמן את עצמו במרחב, ואמנם לא פשוט לו להסתובב ככה בתל אביב, אנשים מגיבים אליו ברתיעה, אבל המראה שלו הוא חלק מהמחויבות הרוחנית שלו. "למה את מחויבת?" הוא שאל. עד אותה פגישה הייתי עיוורת במפתיע – אולי מתוך רומנטיזציה נאיבית – לחשיבות התהומית שאנשים מאמינים מעניקים למעטפת.

רנה ורבין. צילום: צילום: איליה מלניקוב
רנה ורבין. צילום: צילום: איליה מלניקוב

למה אני מחויבת? לא ברור. הגעתי לצפת בג'ינס וטישירט, שהתכוונתי להחליף לשמלה צנועה עם שרוולים וגרביונים מיד אחרי שארד מהאוטובוס ואתמקם בחדר (שני אוטובוסים בעצם: 845 מהשלום לצומת עמיעד ו־450 משם לתחנה המרכזית של צפת. זה היה או זה או אוטובוס מאסף מבני ברק, שלוש שעות דרך כל היישובים הדתיים בדרך, צפופה מאחור בעזרת נשים). לא התכוונתי להעמיד פנים שאני לא חילונית אבל קיוויתי להצליח בכל זאת להשתלב בסביבה, גם עם שיער בלונדיני גלוי. שמעתי שצפת התחרדה כמעט לגמרי בשנים האחרונות אבל תכננתי להיטמע בין התושבים החילונים ברובע האמנים. סבתא שלי, פניה, שהייתה ציירת וגם הנהגת הראשונה בתל אביב, הייתה לוקחת את הוואליאנט ונוסעת כל קיץ לצפת, להתרועע עם האמנים, לנשום אוויר הרים צלול ולצייר את הנופים. סבא שלי לקח אותנו כמה פעמים בילדותי לבקר אותה שם אבל לא נשאר לי שום זיכרון מאז חוץ מאחר צהריים אחד בגינת משחקים קצת עלובה שהיה בה רק מתקן אחד, מגלשת ברזל. עלינו עליה כל הילדים והתיישבנו ברכבת אחרי בן דוד שלי והתחלקנו כולנו יחד והוא קרס תחתינו ושבר את היד.

שנים אחר כך, בסמינר על תורת הנסתר שלקחתי במסגרת לימודי השלמה לדוקטורט שלא סיימתי בפילוסופיה יהודית, קראתי ספר שכתב ד"ר יוסף חיות על מיסטיקניות יהודיות בצפת במאה ה־16, בתקופתם של יוסף קארו וחיים ויטאל. המקובלים היו כולם גברים כמובן ואף אישה לא תועדה בשמה המלא, אבל בכל זאת הוזכרו בכתביהם כמה בעלות סוד, כמו הבת של בעל המכולת שחלמה על מקומו של לוריא בגן עדן והיו לה חזיונות מעניינים מספיק כדי שקיומה האנונימי ישרוד כמה מאות שנים ויתגלגל לספריית האוניברסיטה בתל אביב. טיפחתי תקווה מופרכת למצוא את בת דמותה מסתובבת בחצר בית הכנסת של האר"י הקדוש. או יושבת במכולת.

מין באווירה של קדושה

בעלת החדר ששכרתי בעיר העתיקה בצפת, דתייה אמריקאית עם שביס, בהיריון מתקדם, פגשה אותי מחוץ לבניין, הביטה בי בעניין ואמרה לי מיד אחרי השלום שהרבה זוגות מגיעים אליהם לעשות מין ומפריע להם שיש ישיבה בקומת הכניסה. הנחתי שהג'ינס שלי אומר לה משהו שאני לא מתכוונת להגיד, אז אמרתי במילים ברורות שבאתי לעבוד ואין לי שום בעיה עם הישיבה, להפך. בתגובה היא נישקה את המזוזה וצחקה בחביבות פלורליסטית. הרגשתי צורך להבהיר שאני עובדת בכתיבה. על מחשב. לבד בחדר. היא לא נתנה לזה לבלבל אותה ותוך כדי שהובילה אותי דרך מדפי ספרי קודש וסטנדים עם דיסקים של חזנות, היא סיפרה בעליזות שהמון אורחים שלהם אומרים שהיה להם בעייתי לעשות מין באווירה של קדושה, אבל אין פה ניגוד, היא כמעט קרצה לי, ומה שיפה בצפת זה שכולם פה פתוחים לקבל כל אחד כפי שהוא. עלינו בגרם מדרגות עשוי שיש, מעוטר בצילומים גדולים של בתי כנסת ותמונות של צדיקים, והיא פתחה את דלת החדר, נתנה לי את המפתח, הביטה בי בהבנה ואמרה שהיא בטוחה שצפת תשנה אותי, ואני מוזמנת לשיעור שבעלה, הרב ענווה, מעביר בישיבה למטה כל ערב במנחה.

רנה ורבין. צילום: איליה מלניקוב
רנה ורבין. צילום: איליה מלניקוב

נכנסתי לחדר להחליף בגדים לפני שאצא לבדוק את יכולות ההכלה של העיר. בדרך החוצה הצצתי בכל החדרים האחרים בקומה, שהיו ריקים ופתוחים, הייתי האורחת היחידה במלון בזמן הזה של ניקיונות הפסח. במרכז כל אחד מחדרי המלון בקומה שמעל הישיבה ניצב ג'קוזי ענקי ומפואר במרחק גניחה מהמיטה.

באוטובוס בדרך לצפת התחלתי לצפות בסדרה התיעודית על אושו בנטפליקס, "ארץ פראית מאוד". העולם סביבי נראה מורכב מכתות פרועות ושתלטניות, כל אחת והמדים שלה, כל אחת רוחנית ומינית וחומרנית ומחויבת בדרכה שלה, כל אחת עם הגורו שלה והשילה שלה והצבא שלה והג'קוזים שלה.

בשש וחצי בערב הגעתי לשיעור היומי. כמה צעירים בהירים שיכלו להיראות כמו מייבשי ביצות מתקופת ראשית הציונות לולא לבשו ציציות ואחזו באייפד מיני, ישבו על כיסאות פלסטיק בקדמת החדר עם כמה גברים מזוקנים כהים מקומיים ושלושה פנסיונרים סרוגי כיפות, שנשותיהם, אפורות שיער עם כובעים קטנים, ישבו בפאתי החדר, כמקובל. התיישבתי ביניהן. גבר גבוה בן 40 ומשהו עם תספורת קארה, כיפת בד שחורה וזקן צרפתי סידר מצלמה על חצובה. זה לערוץ היוטיוב של הרב, הוא הסביר לי בעברית־אנגלית כשניגש להכין לעצמו קפה, וסיפר שהגיע לצפת אחרי שמונה חודשים די מבאסים בטבריה וסבב רוחני מקיף עולם, מהאשראמים של הודו עד השאמאנים של דרום אמריקה, שבסופו הגיע למסקנה שהוא יהודי.

"הגוף הוא חלוק של הנשמה, א קואוט אוף דה סול", תרגם הרב ענווה את הדף היומי מתוך כרך הזוהר שעוסק בגלגולים. "כשנשיל אותו מעלינו סוף סוף, הנשמה תקבל את המקום שמגיע לה בגן עדן או בגיהנום, עד שתיאלץ לצאת אל הגלגול הבא. אנחנו מדברים כל כך הרבה על כאבי הלידה של היולדת!" הוא קרא בפליאה, "אבל תחשבו על הכאב העצום שהתינוק עובר, ייסורי הנשמה שנדחקת לצאת ולהתקיים שוב בגוף גשמי. זה סבל מתמשך", הוא עודד את התלמידים, "אבל 70־80 שנה וזה עובר, ומי שמספיק בינתיים לעשות מצווה אחת, מניח תפילין אפילו רק עוד פעם אחת, מיד משפר את המיקום שלו בגן עדן בסיבוב הבא".

מה יש באורגון שאין בגליל

הבעיה עם צפת, התלוננו כל המקומיים שפגשתי, היא ההזנחה שהביאה איתה ההתחרדות. במבט ראשון העיר דווקא נראית יפה ופורחת. הרובע העתיק מקסים, בתי אבן בין סמטאות צרות שמשקיפות על נוף הרים יפהפה, אוויר טוב, מדשאות קטנות וערוגות פרחים בכל כיכר, מכללה חדשה ומושקעת שהוקמה במבנים עתיקים ששופצו, עם ספרייה גדולה מוקפת חלונות ענקיים שמשקיפים על הנוף המרהיב. אמנם הגלריות ברובע האמנים נראות נטושות ברובן והאמנים הבודדים שנותרו כולם מבוגרים, ובעיר כולה נדמה שבקושי שרדו כמה עשרות חילונים אחרונים, אבל כנראה בגלל זה כל כך זול פה. המודעות בחלון משרד התיווך ברחוב ירושלים מראות שמחיר השכירות לדירת גג בעיר העתיקה, שלושה חדרים, סלון ענקי ומרפסת עצומה לנוף הר מירון, עומד על 3,000 ש"ח לחודש. דירת שני חדרים גדולה במרכז העיר עולה חצי מזה.

רנה ורבין. צילום: איליה מלניקוב
רנה ורבין. צילום: איליה מלניקוב

תהילה, סטודנטית למשפטים שלוקחת אותי לאכול במסעדה היחידה בעיר, אומרת שאין חיים בצפת וגם המכללה שהקימו לא מצליחה לשפר את המצב. רוב הסטודנטים הם ערבים מהכפרים, היא אומרת, או בנות דתיות או מבוגרים בני 45 במסלול לימודי ערב. נכון שיש קומץ תלמידי פיזיותרפיה שמגיעים לצפת מרחבי הארץ אבל גם הם לא מצליחים להחיות את העיר. צפת, מתברר, היא הגבעתיים של ראש פינה, שם נמצאים הקניונים, המסעדות, הברים, האקשן. ראש פינה נמצאת במרחק עשר דקות נסיעה במכונית או 20 דקות באוטובוס או 36 דקות הליכה לפי גוגל מפס – זה לא נורא. אפשר לגמרי לפנטז על הגירה תל אביבית קבוצתית, אני חושבת. נכון שכרגע יש בצפת רק שני בתי קפה ומסעדה אחת שלא עומדים בסטנדרטים תל אביביים, אבל יש חומוס מצוין באבו יובי ברחוב ארלוזורוב והפריקסה של זהבה בקצה רחוב ירושלים מעולה ויש פלאפל טוב ושווארמה לא רעה – כל מה שמשמין וטעים וזול. ויש גם בונוס לסטלנים עם אישור רפואי: במושב הצמוד, ביריה, מרחק חצי שעה הליכה רגועה ממרכז צפת דרך עמק התכלת, נמצא בית הגידול של תיקון עולם.

מה רע לגור מול נוף פתוח בחדרים גבוהי תקרה בבתי אבן עתיקים, עם דלת עץ כחולה מגולפת בכניסה וסורגים מעוצבים, לשבת בגינה מוקפת פרחים בצל עץ לימון, לשמוע את הכלבים נובחים כשהשמש שוקעת בהרים, לעשן שכטה מקומית ולשלם על הכול חצי מחיר. אפשר לבצע בצפת ג'נטריפיקציה תל אביבית לגיטימית, אני חושבת. החילונים המקומיים משוועים לתגבורת, ואם לכל הכתות האחרות מותר למה שרק לנו יהיה אסור?

ללא ספק בהשפעת הצפייה ב"ארץ פראית מאוד", אני שוקעת בחזיונות על מנהיגה כריזמטית שתארגן מחדש את רובע האמנים, תפתח ברים ומסעדות בגלריות הזנוחות, תבנה אגם בעמק התכלת, תקים סטודיו יוגה על גג המעונות מול הדוידקה. אני רואה בעיני רוחי אנשים משתזפים בעירום בגן המצודה, מתרגלים מדיטציה (יהודית) ברחבת בית הכנסת של האר"י, יוצאים בלילות לשמוע מוזיקה של קרליבכים ולחולל עם ברסלבים, קוראים שירה מול נוף כנרת תחת ירח מלא, מדיחים חסידים להשיל את החלוק ולהתנסות במין מעורב בקדושה בג'קוזי מעל הישיבה של ענווה. למה לא, מה יש באורגון שאין בגליל. אני מרגישה שצפת ממש מוכנה לזה.

להתעסק בשיער במקום בנסתר

בלילה האחרון, באחת אחרי חצות, ביושבי במיטה עם הלפטופ לקראת סוף הסדרה, נשמעה דפיקה בדלת החדר שלי. הייתי האורחת היחידה במלון וככל הנראה החילונית הבלונדינית היחידה בעיר. לא עניתי. אחרי המתנה קלה הדופק חידש את דפיקותיו במשנה כוח. לא זכרתי אם נעלתי את הדלת או רק טרקתי אותה. "מי זה?", שאלתי לבסוף בקול מתוח, "קרה משהו?". חזיתי עשרות תרחישים פרועים בשבריר שנייה, אבל הדופק נרתע כששמע את קולי. "לא, סליחה, בלי כוונה", הוא אמר מעבר לדלת בקול עמוק עם שמץ מבטא זר. אולי הוא לא ציפה שאישה תענה לו בתשובה. לא שמעתי צעדים כשעזב.

למחרת בבוקר היו כל החדרים ריקים כשהיו. הרגשתי קצת רוויה מעיסוקים בנסתר אז הלכתי להתעסק בשיער. בסלון יהודית, מספרת הנשים היחידה בעיר, שתיתי קפה שהכינה לי נאוה, ערבייה שהתגיירה, בזמן שיהודית החליקה לי את התלתלים. סיפרתי להן על הפנטזיות שלי. תשכחי מזה, הן פסקו בתוקף, זאת עיר אבודה. אין תעסוקה, כל הצעירים שיכולים עוזבים, הרחובות מלאים זבל, העירייה מזניחה. "הדבר היחיד שצומח בצפת", הוסיפה לקוחה ירושלמית עם כיסוי ראש שהגיעה לבקר את אימא שלה ולהסתפר קצוץ, "זה שכונות העוני של החרדים בדרום".

"ומה עם התיירות הרוחנית, מרכזי הקבלה?", שאלתי. כל הנשים במספרה כמעט ירקו את הקפה דרך האף. חזרתי למלון לקפל את החלומות שלי ולהתאפר. כשאיליה הצלם הגיע לאסוף אותי הלכתי להיפרד לשלום מבעלת המלון. "איך את נראית מוארת!", היא התרגשה, "אמרתי לך? אין כמו האנרגיות פה. ידעתי שצפת תשנה אותך!".

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

רנה ורבין מפנטזת על הגירה תל אביבית קבוצתית לצפת. האם התקרות הגבוהות ושכר הדירה הנמוך שתלו את הרעיון במוחה, או שהייתה...

מאתרנה ורבין13 באפריל 2018
נורית גרץ. צילום: נמרוד סונדרס

גדרה היא המקום שבו בתי אבות הופכים למלונות בוטיק

נורית גרץ מבטיחה שאם חופרים מתחת לבתים החדשים ולחצרות ולגדרות, מתחת לאישה שמטיילת עכשיו עם עגלה ומתחת לכלב שלה, אפשר לראות...

מאתנורית גרץ13 באפריל 2018
באר שבע. צילום: דין אהרוני רולנד

בבאר שבע גיליתי את סוד הקסם האמיתי של תל אביב

בבאר שבע גיליתי את סוד הקסם האמיתי של תל אביב

גיא פרחי ניסה להתאים את הציפיות שלו מבאר שבע למציאות ועדיין יצא קצת מתנשא. לפחות יש לו עכשיו תוכנית לפנסיה

באר שבע. צילום: דין אהרוני רולנד
באר שבע. צילום: דין אהרוני רולנד
11 באפריל 2018

משימת ההסתערבות שרדה את ההליכה החפוזה מתחנת הרכבת אל האוטובוס. היה די בהשתהות מיותרת למול מכונת התשלום כדי לעורר את חשדנותו של הנהג ("אתה לא מתושבי באר שבע?", שאל במליצה המאפיינת את המסתגלים לעברית כשפה שנייה). כבר תקופה שבבאר שבע לא מטרידים את הנהג בזוטות התשלום ובטומאה הבזויה של הכסף, המבקיעה את הטוהר השלם של הנהיגה. ואילו טוהרה של הנהיגה יהפוך מעתה לדימוי המגלם בתוכו את הרוח הבאר השבעית בשלמותה: ההזדהות המוחלטת עם המכונה, ההפיכה לגוף ממוכן הזורם עם שטף הקיום הבורגני המנוכה מכל גילויי סיאוב ותועבה. מתקרית זו ואילך עלילות באר שבע לא יוכלו עוד לגולל את סיפור הבאת הקדמה התל אביבית לעיר המחוז שבדרום, אלא יאששו את סיוטו של כל אנתרופולוג הנגוע באוריינטליזם מודרני. באר שבע תהפוך מודל לקיום מפוכח, לא נחשל ולא אידיאלי, שכל החסר להשלימו הם האנשים המדירים ממנה את רגליהם מחמת התנשאות שמעולם לא הוצדקה במבחן מעשי.

לערים נוספות:
דרור בורשטיין בכליל
יעל סגרסקי בחיפה
גיא פרחי בבאר שבע
נורית גרץ בגדרה
רנה ורבין בצפת
אסתר פלד בירושלים

נעם פרתום בנתניה
מירי חנוך במצפה רמון

מי שהתנסה בו עד כה, כמדומני, כשל להבין שאין להגיע לבאר שבע מתוך נקודת מבט תל אביבית, המשחרת אחר התקהלויות, מרכזים ונקודות רתיחה שמתוכן מתלבים אירועים. "מרכז" באר שבע מופרט לתוך ריכוזים של מזללות אוכל מהיר (שמן להחריד וללא אלטרנטיבות לשומרי משקל) ואילו אזור הסטודנטים – רחוב רינגלבלום ששמו הוזכר בפיו של כל מקומי – אינו אלא מתחם שכונתי חיוור הכולל פלאפל, המבורגרייה, סושייה ומסעדה הודית, מהסוג שבתל אביב ניתן למצוא רק מעברו השני של הירקון. בקטגוריית ה"ברים מגניבים" ניצב כמעט לבדו עשן הזמן, שבו מנגנת לעת ערב שלישיית סקסופוניסטים את פסקול במת הקוף של אינדינגב.

גיא פרחי. צילום: דין אהרוני רולנד
גיא פרחי. צילום: דין אהרוני רולנד

כך הופכת נקודת המבט התל אביבית לנגיף ממכר של ממש, שההתנקות ממנו כרוכה בתענית רצופה קשיי גמילה. השלב הראשון מצריך הכרה בכשל לוגי בסיסי: תל אביב איננה סך כל בתי התרבות, האוכל והבילוי שבה, כשם שהחיים אינם מסתכמים בצפייה בקולנוע ובישיבה במסעדות. הערך המוסף התל אביבי הוא אותה הבטחה חמקמקה שמשהו עתיד לקרות. בינינו חיים אנשים שאינם מכורים לאלכוהול אלא לברים; לא לסמים אלא למסיבות. מבוקשם הוא לשלול את היתכנותו של ערב סתמי בבית ללא תוכן שיסיח את הדעת מריקנותו ההווה של הקיום. אך הטרגדיה נעוצה בכך ששום דבר אף פעם לא קורה. המייחלים להרפתקאות רומנטיות הולכים לישון לבד, והבליינים טומנים את פרצופם בארוחת מק רויאל בשעת בוקר מאוחרת ולאחר שכלה השפעת הסמים. הציפייה לאירוע היא נגיף כרוני המתיש את הגוף ואת הנפש בנסתר מן העין, כמו אמבה השואבת את הכוח ממערכת העיכול מבלי שאובחנה כהלכה.

באר שבע, מנגד, היא ארצם של המתנזרים מן ההבטחה. לתושביה חוסן רוחני הממקם אותם מעבר לציפייה ולאכזבה – אפילו מעבר להבטחה הרומנטית של המדבר או של ערים קדושות וחוות אקולוגיות הטומנות בחובן אפשרות לגזור קופון היפי על השהייה בהן. באר שבע היא אין מוחלט. עיר ותו לא.

שכונת י"א הפרברית, היכן שמשכירה פנסיונרית בשם רחל חדר פינתי לתיירים מזדמנים, היא דוגמה מייצגת. מדובר בשכונת מעמד ביניים השוכנת על רקע מדברי ושזורה בבתים פרטיים של בורגנות ישראלית חדשה, עלותם לא עולה בהרבה על מיליון ש"ח. בדרכי לכניסה הנפרדת, בשעת בוקר, צהריים או ערב, תהיה רחל שרועה על ספה בחיקה של ערמת עיתונים ומגזינים בנושאים משתנים. לעתים תשוחח ברוסית מהולה בעברית עם השכנה שמעבר לגדר. היא לא מגלה את עצמה מחדש, לא לוקחת חלק בפרויקט קהילתי מהפכני ולא מעלה תמונות של סתלבט בפייסבוק. יש לה רכב, אך הוא לא בשימוש. עושה רושם שהיא נהנית מהחיים.

באר שבע. צילום: דין אהרוני רולנד
באר שבע. צילום: דין אהרוני רולנד

נוף לאגם המלאכותי

בשכונה מרכז מסחרי הכולל סופרמרקט, סופר־פארם, מאפייה ופלאפל בינוני ("כל מה שאתה צריך", לדברי רחל). יש גם מתקני כושר לרווחת הציבור ופארק גדול עם אגם. עד השעה 22:00 אפשר לקחת את קו 18 לעיר העתיקה כדי לאכול חומוס בבית הפול או לשתות בירה בעשן הזמן. בלילה, בהינתן שתהיה מונית ב־Gett, אפשר יהיה לשוב לשכונה תמורת 50 ש"ח. כך או כך אין טעם לשהות באותו "מרכז" בלתי קיים, ולא ניתן לנדוד בין מקומות הבילוי בנוסח מתחם בית הכנסת הגדול. מוקדי הבילוי הם נקודות מבודדות הפזורות על פני שממה מוחלטת, וכל מסיבה נראית כאילו נדרשתם להחליף ביצה כדי לגלות את מיקומה.

רחובות העיר ריקים. רק הקאנטרי קלאב, הנמצא מרחק הליכה מביתה של רחל, הומה אדם. זה מקום בילוי מרכזי למבוגרים וילדים כאחד (בני גילי הביניים מרוכזים במגרשי הכדורגל הסינתטיים שצמודים אליו). הבריכה המקורה מתפקעת מהדי הצעקות של הילדים הפוחזים, ואילו המבוגרים נאחזים במסלולי שחייה בממוצע של ארבעה שחיינים למסלול (השחייה בסגנון גב קשה למי שטרם התמקצע בשמירה על קו ישר). במלתחות הגברים מתכנס פרלמנט בישיבה על כיסאות כתר המסודרים דרך קבע במעגל. בהשתלחות הומואירוטית זו מייתרים את הגברים את הישיבה המסורתית בפאב השכונתי. אין צורך לספוג את אפו המעוקם של ברמן חמדני כאשר אפשר לדון בענייני הדיומא ממש כאן, על הדרך, לצד שקי האשכים הנמתחים כמבקשים לשקת לרצפה הבקטריאלית.

באר שבע. צילום: דין אהרוני רולנד
באר שבע. צילום: דין אהרוני רולנד

בלילות נקפו חבלי הגמילה עד כאב. קשה היה להסתפק בנוף הניבט מחלון ביתה של רחל, הצופה אל האגם המלאכותי שבפארק הילדים. בלילה האחרון תגברה הבדידות את השתייה, וכשחזרתי ממסיבה במחסן7 נשענתי בגמלוניות על החלון עד שניתק הווילון ממקומו. רחל לא כעסה על כך בבוקר. היא קראה "בלייזר" בפרצוף זן אופייני, כאילו למילים שעל הדף אין משמעות החורגת מחקיקתן הסתומה בזמן החולף. הייתי מוכן להגר לבאר שבע תחת הדרכתה הרוחנית הצמודה. בהיעדר מסגרת דומה, אני דוחה את האתגר לגיל השלישי.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

גיא פרחי ניסה להתאים את הציפיות שלו מבאר שבע למציאות ועדיין יצא קצת מתנשא. לפחות יש לו עכשיו תוכנית לפנסיה

מאתגיא פרחי13 באפריל 2018
יעל סגרסקי. צילום: איליה מלניקוב

עיר העליות והמורדות שהעירה בי את כל השדים

יעל סגרסקי מצאה נחמה בחיפה בבתי הקפה, הברים והאנשים החמודים של חיפה, אבל דווקא הפסטורליה הצליחה להלחיץ אותה. היא עדיין מעדיפה...

מאתיעל סגרסקי13 באפריל 2018
מירי חנוך. צילום: אייל שני

האם העיירה המסתורית בנגב היא אופציה לתל אביבית נצחית?

מירי חנוך יודעת שבלי הפסקות מהעיר שהיא נשואה לה כבר 33 שנים היא תלך ותתרוקן עד מוות רוחני, אבל האם המדבר...

מאתמירי חנוך13 באפריל 2018
דרור בורשטיין. צילום: איליה מלניקוב

מה קורה כששולחים תל אביבי לגור במקום שבו החרקים שולטים?

דרור בורשטיין נסע לכליל בעקבות חלום על לחם ומשום שהוא סומך על החרקים שהם יודעים איפה הכי טוב לגור

מאתדרור בורשטיין16 בספטמבר 2021
ראו עוד
popup-image

רוצה לקבל גיליון טרי של TimeOut עד הבית ב-9.90 ש"ח בלבד?

(במקום 19.90 ש"ח)
כן, אני רוצה!