איך זה להיות החילונית הבלונדינית היחידה בעיר חרדית?
רנה ורבין מפנטזת על הגירה תל אביבית קבוצתית לצפת. האם התקרות הגבוהות ושכר הדירה הנמוך שתלו את הרעיון במוחה, או שהייתה זו צפיית בינג' ב"ארץ פראית מאוד"?
פעם הלכתי לטיפול פסיכולוגי אצל חב"דניק בעל תשובה. הקליניקה שלו במעונות עובדים נפתחה לחצר פנימית גדולה ויפה, ומדי פעם הייתי יושבת שם על הדשא לצד אברכים צעירים שהקדימו להגיע ושיחקו עם החתולים והעמידו פנים שאני לא קיימת. לא שרדתי אצלו הרבה זמן כי היו בינינו פערי תפיסת עולם גדולים מדי, אבל עד היום אני נזכרת בשאלה אחת שלו שגרמה לי לבחון את עצמי מחדש. כבר בתחילת הדרך הוא אבחן, במידה רבה של צדק, שהנשמה שלי צמאה. הוא טען שאני הולכת כבר הרבה שנים במדבר ועכשיו כשטעמתי קצת ממעיין הרוחניות (סיפרתי לו בפגישה הראשונה על חוויה חוץ גופית שעברתי במהלך טריפ איוואסקה), אני מרגישה ביתר שאת את הקושי להמשיך לחיות בצחיחות החומר.
לערים נוספות:
דרור בורשטיין בכליל
יעל סגרסקי בחיפה
גיא פרחי בבאר שבע
נורית גרץ בגדרה
רנה ורבין בצפת
אסתר פלד בירושלים
נעם פרתום בנתניה
מירי חנוך במצפה רמון
באחד המפגשים האחרונים הוא שאל בנימה קצת שיפוטית: "מה זה מה שאת לובשת? מה את מנסה לומר באיך שאת נראית?". הסתכלתי לראות מה אני לובשת. קמתי בבוקר באיחור ולבשתי את מה שהיה מונח על הכיסא: גופייה סגולה ומכנסי בד כחולים ארוכים. אולי אני מנסה לומר שלא אמור להיות לך חשוב איך אני נראית? חשבתי אבל לא אמרתי. הוא הצביע על עצמו (זקן עבות, פאות ארוכות, כיפה גדולה, ציציות, בגדי שחור לבן) ואמר שהוא בוחר כל בוקר מחדש לסמן את עצמו במרחב, ואמנם לא פשוט לו להסתובב ככה בתל אביב, אנשים מגיבים אליו ברתיעה, אבל המראה שלו הוא חלק מהמחויבות הרוחנית שלו. "למה את מחויבת?" הוא שאל. עד אותה פגישה הייתי עיוורת במפתיע – אולי מתוך רומנטיזציה נאיבית – לחשיבות התהומית שאנשים מאמינים מעניקים למעטפת.
למה אני מחויבת? לא ברור. הגעתי לצפת בג'ינס וטישירט, שהתכוונתי להחליף לשמלה צנועה עם שרוולים וגרביונים מיד אחרי שארד מהאוטובוס ואתמקם בחדר (שני אוטובוסים בעצם: 845 מהשלום לצומת עמיעד ו־450 משם לתחנה המרכזית של צפת. זה היה או זה או אוטובוס מאסף מבני ברק, שלוש שעות דרך כל היישובים הדתיים בדרך, צפופה מאחור בעזרת נשים). לא התכוונתי להעמיד פנים שאני לא חילונית אבל קיוויתי להצליח בכל זאת להשתלב בסביבה, גם עם שיער בלונדיני גלוי. שמעתי שצפת התחרדה כמעט לגמרי בשנים האחרונות אבל תכננתי להיטמע בין התושבים החילונים ברובע האמנים. סבתא שלי, פניה, שהייתה ציירת וגם הנהגת הראשונה בתל אביב, הייתה לוקחת את הוואליאנט ונוסעת כל קיץ לצפת, להתרועע עם האמנים, לנשום אוויר הרים צלול ולצייר את הנופים. סבא שלי לקח אותנו כמה פעמים בילדותי לבקר אותה שם אבל לא נשאר לי שום זיכרון מאז חוץ מאחר צהריים אחד בגינת משחקים קצת עלובה שהיה בה רק מתקן אחד, מגלשת ברזל. עלינו עליה כל הילדים והתיישבנו ברכבת אחרי בן דוד שלי והתחלקנו כולנו יחד והוא קרס תחתינו ושבר את היד.
שנים אחר כך, בסמינר על תורת הנסתר שלקחתי במסגרת לימודי השלמה לדוקטורט שלא סיימתי בפילוסופיה יהודית, קראתי ספר שכתב ד"ר יוסף חיות על מיסטיקניות יהודיות בצפת במאה ה־16, בתקופתם של יוסף קארו וחיים ויטאל. המקובלים היו כולם גברים כמובן ואף אישה לא תועדה בשמה המלא, אבל בכל זאת הוזכרו בכתביהם כמה בעלות סוד, כמו הבת של בעל המכולת שחלמה על מקומו של לוריא בגן עדן והיו לה חזיונות מעניינים מספיק כדי שקיומה האנונימי ישרוד כמה מאות שנים ויתגלגל לספריית האוניברסיטה בתל אביב. טיפחתי תקווה מופרכת למצוא את בת דמותה מסתובבת בחצר בית הכנסת של האר"י הקדוש. או יושבת במכולת.
מין באווירה של קדושה
בעלת החדר ששכרתי בעיר העתיקה בצפת, דתייה אמריקאית עם שביס, בהיריון מתקדם, פגשה אותי מחוץ לבניין, הביטה בי בעניין ואמרה לי מיד אחרי השלום שהרבה זוגות מגיעים אליהם לעשות מין ומפריע להם שיש ישיבה בקומת הכניסה. הנחתי שהג'ינס שלי אומר לה משהו שאני לא מתכוונת להגיד, אז אמרתי במילים ברורות שבאתי לעבוד ואין לי שום בעיה עם הישיבה, להפך. בתגובה היא נישקה את המזוזה וצחקה בחביבות פלורליסטית. הרגשתי צורך להבהיר שאני עובדת בכתיבה. על מחשב. לבד בחדר. היא לא נתנה לזה לבלבל אותה ותוך כדי שהובילה אותי דרך מדפי ספרי קודש וסטנדים עם דיסקים של חזנות, היא סיפרה בעליזות שהמון אורחים שלהם אומרים שהיה להם בעייתי לעשות מין באווירה של קדושה, אבל אין פה ניגוד, היא כמעט קרצה לי, ומה שיפה בצפת זה שכולם פה פתוחים לקבל כל אחד כפי שהוא. עלינו בגרם מדרגות עשוי שיש, מעוטר בצילומים גדולים של בתי כנסת ותמונות של צדיקים, והיא פתחה את דלת החדר, נתנה לי את המפתח, הביטה בי בהבנה ואמרה שהיא בטוחה שצפת תשנה אותי, ואני מוזמנת לשיעור שבעלה, הרב ענווה, מעביר בישיבה למטה כל ערב במנחה.
נכנסתי לחדר להחליף בגדים לפני שאצא לבדוק את יכולות ההכלה של העיר. בדרך החוצה הצצתי בכל החדרים האחרים בקומה, שהיו ריקים ופתוחים, הייתי האורחת היחידה במלון בזמן הזה של ניקיונות הפסח. במרכז כל אחד מחדרי המלון בקומה שמעל הישיבה ניצב ג'קוזי ענקי ומפואר במרחק גניחה מהמיטה.
באוטובוס בדרך לצפת התחלתי לצפות בסדרה התיעודית על אושו בנטפליקס, "ארץ פראית מאוד". העולם סביבי נראה מורכב מכתות פרועות ושתלטניות, כל אחת והמדים שלה, כל אחת רוחנית ומינית וחומרנית ומחויבת בדרכה שלה, כל אחת עם הגורו שלה והשילה שלה והצבא שלה והג'קוזים שלה.
בשש וחצי בערב הגעתי לשיעור היומי. כמה צעירים בהירים שיכלו להיראות כמו מייבשי ביצות מתקופת ראשית הציונות לולא לבשו ציציות ואחזו באייפד מיני, ישבו על כיסאות פלסטיק בקדמת החדר עם כמה גברים מזוקנים כהים מקומיים ושלושה פנסיונרים סרוגי כיפות, שנשותיהם, אפורות שיער עם כובעים קטנים, ישבו בפאתי החדר, כמקובל. התיישבתי ביניהן. גבר גבוה בן 40 ומשהו עם תספורת קארה, כיפת בד שחורה וזקן צרפתי סידר מצלמה על חצובה. זה לערוץ היוטיוב של הרב, הוא הסביר לי בעברית־אנגלית כשניגש להכין לעצמו קפה, וסיפר שהגיע לצפת אחרי שמונה חודשים די מבאסים בטבריה וסבב רוחני מקיף עולם, מהאשראמים של הודו עד השאמאנים של דרום אמריקה, שבסופו הגיע למסקנה שהוא יהודי.
"הגוף הוא חלוק של הנשמה, א קואוט אוף דה סול", תרגם הרב ענווה את הדף היומי מתוך כרך הזוהר שעוסק בגלגולים. "כשנשיל אותו מעלינו סוף סוף, הנשמה תקבל את המקום שמגיע לה בגן עדן או בגיהנום, עד שתיאלץ לצאת אל הגלגול הבא. אנחנו מדברים כל כך הרבה על כאבי הלידה של היולדת!" הוא קרא בפליאה, "אבל תחשבו על הכאב העצום שהתינוק עובר, ייסורי הנשמה שנדחקת לצאת ולהתקיים שוב בגוף גשמי. זה סבל מתמשך", הוא עודד את התלמידים, "אבל 70־80 שנה וזה עובר, ומי שמספיק בינתיים לעשות מצווה אחת, מניח תפילין אפילו רק עוד פעם אחת, מיד משפר את המיקום שלו בגן עדן בסיבוב הבא".
מה יש באורגון שאין בגליל
הבעיה עם צפת, התלוננו כל המקומיים שפגשתי, היא ההזנחה שהביאה איתה ההתחרדות. במבט ראשון העיר דווקא נראית יפה ופורחת. הרובע העתיק מקסים, בתי אבן בין סמטאות צרות שמשקיפות על נוף הרים יפהפה, אוויר טוב, מדשאות קטנות וערוגות פרחים בכל כיכר, מכללה חדשה ומושקעת שהוקמה במבנים עתיקים ששופצו, עם ספרייה גדולה מוקפת חלונות ענקיים שמשקיפים על הנוף המרהיב. אמנם הגלריות ברובע האמנים נראות נטושות ברובן והאמנים הבודדים שנותרו כולם מבוגרים, ובעיר כולה נדמה שבקושי שרדו כמה עשרות חילונים אחרונים, אבל כנראה בגלל זה כל כך זול פה. המודעות בחלון משרד התיווך ברחוב ירושלים מראות שמחיר השכירות לדירת גג בעיר העתיקה, שלושה חדרים, סלון ענקי ומרפסת עצומה לנוף הר מירון, עומד על 3,000 ש"ח לחודש. דירת שני חדרים גדולה במרכז העיר עולה חצי מזה.
תהילה, סטודנטית למשפטים שלוקחת אותי לאכול במסעדה היחידה בעיר, אומרת שאין חיים בצפת וגם המכללה שהקימו לא מצליחה לשפר את המצב. רוב הסטודנטים הם ערבים מהכפרים, היא אומרת, או בנות דתיות או מבוגרים בני 45 במסלול לימודי ערב. נכון שיש קומץ תלמידי פיזיותרפיה שמגיעים לצפת מרחבי הארץ אבל גם הם לא מצליחים להחיות את העיר. צפת, מתברר, היא הגבעתיים של ראש פינה, שם נמצאים הקניונים, המסעדות, הברים, האקשן. ראש פינה נמצאת במרחק עשר דקות נסיעה במכונית או 20 דקות באוטובוס או 36 דקות הליכה לפי גוגל מפס – זה לא נורא. אפשר לגמרי לפנטז על הגירה תל אביבית קבוצתית, אני חושבת. נכון שכרגע יש בצפת רק שני בתי קפה ומסעדה אחת שלא עומדים בסטנדרטים תל אביביים, אבל יש חומוס מצוין באבו יובי ברחוב ארלוזורוב והפריקסה של זהבה בקצה רחוב ירושלים מעולה ויש פלאפל טוב ושווארמה לא רעה – כל מה שמשמין וטעים וזול. ויש גם בונוס לסטלנים עם אישור רפואי: במושב הצמוד, ביריה, מרחק חצי שעה הליכה רגועה ממרכז צפת דרך עמק התכלת, נמצא בית הגידול של תיקון עולם.
מה רע לגור מול נוף פתוח בחדרים גבוהי תקרה בבתי אבן עתיקים, עם דלת עץ כחולה מגולפת בכניסה וסורגים מעוצבים, לשבת בגינה מוקפת פרחים בצל עץ לימון, לשמוע את הכלבים נובחים כשהשמש שוקעת בהרים, לעשן שכטה מקומית ולשלם על הכול חצי מחיר. אפשר לבצע בצפת ג'נטריפיקציה תל אביבית לגיטימית, אני חושבת. החילונים המקומיים משוועים לתגבורת, ואם לכל הכתות האחרות מותר למה שרק לנו יהיה אסור?
ללא ספק בהשפעת הצפייה ב"ארץ פראית מאוד", אני שוקעת בחזיונות על מנהיגה כריזמטית שתארגן מחדש את רובע האמנים, תפתח ברים ומסעדות בגלריות הזנוחות, תבנה אגם בעמק התכלת, תקים סטודיו יוגה על גג המעונות מול הדוידקה. אני רואה בעיני רוחי אנשים משתזפים בעירום בגן המצודה, מתרגלים מדיטציה (יהודית) ברחבת בית הכנסת של האר"י, יוצאים בלילות לשמוע מוזיקה של קרליבכים ולחולל עם ברסלבים, קוראים שירה מול נוף כנרת תחת ירח מלא, מדיחים חסידים להשיל את החלוק ולהתנסות במין מעורב בקדושה בג'קוזי מעל הישיבה של ענווה. למה לא, מה יש באורגון שאין בגליל. אני מרגישה שצפת ממש מוכנה לזה.
להתעסק בשיער במקום בנסתר
בלילה האחרון, באחת אחרי חצות, ביושבי במיטה עם הלפטופ לקראת סוף הסדרה, נשמעה דפיקה בדלת החדר שלי. הייתי האורחת היחידה במלון וככל הנראה החילונית הבלונדינית היחידה בעיר. לא עניתי. אחרי המתנה קלה הדופק חידש את דפיקותיו במשנה כוח. לא זכרתי אם נעלתי את הדלת או רק טרקתי אותה. "מי זה?", שאלתי לבסוף בקול מתוח, "קרה משהו?". חזיתי עשרות תרחישים פרועים בשבריר שנייה, אבל הדופק נרתע כששמע את קולי. "לא, סליחה, בלי כוונה", הוא אמר מעבר לדלת בקול עמוק עם שמץ מבטא זר. אולי הוא לא ציפה שאישה תענה לו בתשובה. לא שמעתי צעדים כשעזב.
למחרת בבוקר היו כל החדרים ריקים כשהיו. הרגשתי קצת רוויה מעיסוקים בנסתר אז הלכתי להתעסק בשיער. בסלון יהודית, מספרת הנשים היחידה בעיר, שתיתי קפה שהכינה לי נאוה, ערבייה שהתגיירה, בזמן שיהודית החליקה לי את התלתלים. סיפרתי להן על הפנטזיות שלי. תשכחי מזה, הן פסקו בתוקף, זאת עיר אבודה. אין תעסוקה, כל הצעירים שיכולים עוזבים, הרחובות מלאים זבל, העירייה מזניחה. "הדבר היחיד שצומח בצפת", הוסיפה לקוחה ירושלמית עם כיסוי ראש שהגיעה לבקר את אימא שלה ולהסתפר קצוץ, "זה שכונות העוני של החרדים בדרום".
"ומה עם התיירות הרוחנית, מרכזי הקבלה?", שאלתי. כל הנשים במספרה כמעט ירקו את הקפה דרך האף. חזרתי למלון לקפל את החלומות שלי ולהתאפר. כשאיליה הצלם הגיע לאסוף אותי הלכתי להיפרד לשלום מבעלת המלון. "איך את נראית מוארת!", היא התרגשה, "אמרתי לך? אין כמו האנרגיות פה. ידעתי שצפת תשנה אותך!".
