קצת חדשות טובות לא יזיקו לשוחרי התרבות שיושבים כבר יותר מחודש בבית בזמן שהתיאטראות, מועדוני ההופעות ובתי הקולנוע סגורים ומסוגרים, אז קצת חדשות טובות הם יקבלו: קולנוע לב מצטרף אל מוסדות התרבות שנפתחו מחדש בזמן המלחמה במתכונת מצומצמת (עד 50 איש לאיוונט במקום סגור), ויהיה פתוח החל מהיום (שישי, 3.4).

>> אינטימי בצוותא: תל אביב חוזרת אל הבמה. אבל ממש בקטנה
>> האירוע לא הסתיים: מוזיאון ת"א מציע סיור לשעת חירום במרתפים

אז נכון, ספק רב אם הקרנות סרטים ל-50 איש זה מה שיעזור לקולנוע לב, שספג כמו כל מוסדות התרבות הפרטיים בארץ הפסדים כבדים בחודש מרץ ואובדן הכנסות דרמטי סביב פורים ופסח, אבל בקולנוע לב אוהבים קולנוע, והאהבה לקולנוע דוחפת לפתיחה המחודשת, בהתאם להנחיות פיקוד העורף, גם אם אין בה היגיון כלכלי כלשהו. גם בתי הקולנוע של לב ברעננה ובאבן יהודה נפתחים מחדש באותה המתכונת.

ביןהסרטים שחוזרים אל המסך הגדולכבר היום תוכלו למצוא את להיטי עונת הפרסים הגדולים, "קרב רודף קרב" ו"מרטי סופרים", כשלצידם גם הסרטים "אנקת גבהים", "רדיו בריסל", "השגעון שלנו", "להתאהב ברומא", וסרט האנימציה לכל המשפחה "להעז בגדול". בשלב זה עדיין לא עולים שם סרטים חדשים שפספסנו בחודש האחרון בגלל המלחמה, ויש לקוות שגם זה ישתנה בקרוב, כי אם אפשר לפתוח את הקניונים כרגיל ואם אפשר לערוך תפילות המוניות בבתי כנסת, אפשר גם לאשר לבתי הקולנוע לארח כמה מאות צופים.

אגב, אם כבר מדברים על קולנוע לשוחרי הקולנוע, אז בין מוסדות התרבות שחזרו לפעילות מצומצמת אפשר למצוא גם את קולנוע יפו הקטן והמתוק, שם יוקרנו מחר (שבת, 4.4) הקלאסיקות "הירושימה אהובתי", "ביג לבובסקי" ו"ליידי בירד". יש מספיק פופקורן לכולם.

• מלחמת איראן
• המסך
• קולנוע
• קולנוע לב

>> נעם שוס, תל אביבית בלב ובנפש. היא כנרת בארוק מהמובילות בארץ, מורה ומנצחת, כנרת ראשית של תזמורת הבארוק ירושלים. בחודש הבא היא תשתתף בפסטיבל באך העשירי (11.3-5.3 בירושלים, תל אביב וחיפה), שם תוביל את התזמורת במגניפיקאט של באך ועוד יצירות מופת פרי עטו בקונצרט שיתקיים בהיכל התרבות בתל אביב (7.3), ותנגן גם בתכנית הקאמרית "באך והתנ"ך" באולם ימק"א הירושלמי הקסום (10.3).פרטים וכרטיסים באתר הפסטיבל

>> מקום קבוע לארוחת שישי ומעוז של תרבות ושפיות // העיר של לי גאון
>> עץ שראה אינספור נשיקות ותל אביב להתאהב בה // העיר של דליה שימקו
>> קפה של שלווה והשראה ושכונה שרוקמת סאונד. העיר של שי סול

בוידאו: סונטה אופוס 2, מס' 3 לכינור וויולה דה גמבה מאת בוקסטהודה (במאי ועורך: יורם רון)

1. גינת דבורה

גינת שעשועים עם גינה קהילתית ומקלט עירוני שמהווה מרכז לנגמלים מסמים. עברתי לא מעט חוויות משמעותיות בגינה הזאת עם הבת שלי. בימי הקורונה העליזים כשהתחילו לפתח את הגינה הקהילתית, זה היה התירוץ שלנו לצאת מהבית פעם ביום לראות מה גדל שם ומה מצב הגינה. בדיוק קניתי לה מצלמה אמיתית בה היא תיעדה את השינויים בגינה לאורך תקופה ובשעות שונות של היום. הזמן המיוחד הזה של הקורונה איפשר זמן להסתכלות מקרוב על הטבע ומה שמתחולל בו כל הזמן – גם בימי מגיפה. יצא כל כך יפה ששלחתי צילום שלה לתחרות של הנשיונל ג'אוגראפיק. בימי המלחמה עם איראן רצנו כמו כל השכונה למקלט בגינה. היה קשוח – ארבע דקות ריצה ואז הצטופפות עם כל התל אביבים על כלביהם וטפיהם. אז האובססיה שלי היתה לצלם את הכלבים השונים.
סמטת גור אריה 6 תל אביב

2. בתי הקולנוע במרכז העיר

אחרוני המוהיקנים – הסינמטק, קולנוע לב וקולנוע יפו. מאפשרים חוויה תל אביבית של צלילה לעולם אחר במרחק הליכה או באופניים, גם בשבת. מציעים תרבות שהיא לא תמיד רק הלהיט האחרון. מתגעגעת לימים שבכל העיר היו קולנועים – כל אחד עם הסגנון שלו. קולנוע פריז, קולנוע תל אביב, גת, פאר ועוד.. זוכרת את ההתרגשות בה צעדתי לכל אורך רחוב בן יהודה לקולנוע "תכלת" לראות את הסרט "דקה לחצות" של ברטראן טברנייה המבוסס על חייו של הסקסופוניסט לסטר יאנג.

3. בתי קפה ותיקים

בתי הקפה שמחזיקים עדיין עיתון יומי ופיל שכונתי. קפה מסריק, טורטה דלה נונה. לא יכולה לצרוך חדשות ממסך הטלפון. יושבי הקפה הקבועים כבר מכירים אחד את השני. חלקם מגיעים לקונצרטים שלי באופן קבוע.
>> טורטה דלה נונה / מלכי ישראל 13 תל אביב // קפה מסריק / שדרות מסריק 12 תל אביב

4. Bike 73

חנות האופניים השכונתית בפרישמן. הכי נחמדים ואמינים. חיכיתי הרבה זמן שיפתחו חנות אופניים באזור.
פרישמן 73 תל אביב

5. ת"א תרבות דה וינצ'י

מקום שמאפשר לאומנים מרחב יצירה במחיר שפוי. נותנים תחושה שבאמת יש רצון לתמוך ולטפח אומנות ועשייה. בערב הראשון של המלחמה עם איראן היתה לי שם חזרה. כמה שעות אחר כך, המקום הופצץ. המשך הפרויקט כמובן לא התקיים. לשמחתי מאז הם חזרו לעבוד. לא מזמן עשיתי שם חזרות לראשונה מאז סוף המלחמה. סגרתי מעגל.
דה וינצ׳י 14 תל אביב

מקום לא אהוב בעיר:

שבילי האופניים באבן גבירול ובארלוזרוב.השביל מתחיל, פתאום נפסק, פתאום ארון חשמל או עמוד חשמל באמצע השביל או מישהו יורד מהאוטובוס ישר לתוך השביל. בלגאן… שיסדרו את זה כבר. האופניים הם הבייבי של תל אביב, לא?

השאלון:

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה לאחרונה?
כשהבן שלי, שהיה סדירניק קרבי במלחמה, היה יוצא הביתה, היינו לפעמים רואים יחד סרטים קלאסיים. בין השאר סרטים של קובריק – "אודיסאה בחלל: 2001" ו"התפוז המכני". סרטים מעוררי מחשבה עם אסתטיקה חד פעמית ושימוש גאוני במוזיקה. הסתכלות על האנושי ועל העל-אנושי. שם מראה על כמה מסוכן לתת כח רב למישהו או משהו. ההשחתה שבאה עם הכח אורבת שם תמיד.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
צריך להרים לתל אביבי הממוצע מרובע 3, שגר בבניין ללא חניה ובכל זאת ממשיך לחיות, לפעול ולבלות בעיר ולגרום לה להיות חיה ובועטת. בכאוס תחבורתי וללא תקווה לתמ"א ברובע (עקב מגבלות "העיר הלבנה") קל להתייאש ולעזוב, אבל בכל זאת העיר שוקקת ומלאה בפעילות, ביוזמה וביצירתיות, בצעירים, במשפחות ובמגוון אנושי נדיר. זה לא מובן מאליו.

מה יהיה?
יש מחזוריות ולכן יהיה עוד מאותו הדבר ואז להיפך. וחוזר חלילה. יהיו עוד ריבים ומלחמות, ואז שלום וכמיהה לשלווה. עד שמישהו שוב ייזכר שבעצם מגיע לו יותר.בתור ילדה ובצעירותי זכיתי לחיות בתקופה של הסכמי שלום היסטוריים והתפתחות מטאורית של ישראל ושל תל אביב בפרט. עכשיו אנחנו שוב בתקופה של גלי מלחמות וכמעט כאוס. מקווה שעוד בחיי אספיק להנות מעוד גל של רגיעה ואופטימיות. המחזוריות קורית עכשיו מהר יותר, לא צריך לחכות 50 או 100 שנה לשינוי. אשאר עם תחזית פחות מעוננת לעתיד.

• העיר שלי
• מוזיקה קלאסית
• גינת דבורה
• קולנוע יפו
• קולנוע לב
• סינמטק תל אביב
• בתי קפה
• אופניים
• שבילי אופניים
• ת"א תרבות דה וינצ'י

>> עד ה-7.10 רונן וודלינגר היה עורך וכותב בטלוויזיה, אבל אז הכל השתנה – הוא התגייס למילואים, כתב את הספר “הטנקים כאן" על לוחמי חטיבה 188 ב־7 באוקטובר, התחיל לנהל את התוכן של מוזיאון ההנצחה הדיגיטלי "כאן 360", וכעת מעביר הרצאות וכותב ספר נוסף – נו מה, על המלחמה. חוץ מזה,כבר כמה שנים שהוא עושה יין. זו העיר שלו.

>> אי ירוק בים האורבני והבר הטוב בתל אביב. העיר של דן יואל
>> חנות של פסנתרים ואהבה ובר שהוא בית // העיר של סי היימן
>> ילדה קטנה עם שניצל ענק וספוט לשקיעה // העיר של שירי ברוק-שגיא

1. בוק שוק

לצד יין, ספרים זה כנראה סעיף ההוצאה הכי גדול שלי. אני קורא הרבה, ופשוט להיות במחיצת החפץ הזה עם הכריכה והדפים, אם כי אני מודה בצער שאני קונה הרבה יותר משאני קורא. 'קורא למגירה', אני קורא לזה. השנה, לראשונה בחיי, אני גם מחפש בחנויות את הספר שכתבתי – "הטנקים כאן", על לוחמי חטיבה 188 ב-7 באוקטובר. אני מוודא שהוא מונח יפה ושואל אם הוא נמכר. אחת החנויות הקבועות שלי כבר המון שנים היא בוק שוק ברמת אביב – חנות יד שנייה קטנה וחמודה, עם מדפים שמטפסים עד לתקרה הגבוהה. מסוג המקומות שאני לא יכול לצאת מהם בלי ספר אחד. לפחות.
ברודצקי 15, תל אביב

2. בית רדיקל

מאז שסיימתי את התואר השני בפילוסופיה, העיסוק ברעיונות ובמחשבות מאוד חסר לי. מתישהו במהלך המלחמה הגעתי לבית רדיקל, ומצאתי את מה שחיפשתי. זה מתחיל במקום היפיפה – מבנה ברוטליסטי, שהיה פעם שוק הדגים הסיטונאי של תל אביב, ושופץ באלגנטיות, וממשיך בתוכן המעולה שנמצא בפנים. בקיצור: איפה שפעם מכרו ערימות של לוקוסים אפשר לשמוע עכשיו, על כוס יין, את ג'רמי פוגל מדבר על האסכולה הסטואית. ערב מושלם מבחינתי.
התחייה 27, תל אביב

3. אזולי בר

הקטע של קינג ג'ורג', בין הסנטר לכיכר מסריק, הוא כנראה קטע הרחוב האהוב עלי בעיר. אולי בגלל הכיכר, אולי בגלל שגרנו כמה שנים ממש ליד, ואולי בגלל שתמיד יש שם מקומות שאני אוהב. בתקופה האחרונה זה אזולי, בר של שלושה אחים (אזולי זה שם המשפחה שלהם) שבתחילת המלחמה נקראו למילואים, והנשים שלהן תפעלו את המקום. כבר סיבה לאהוב אותם. חוץ מזה האווירה מעולה, הצוות מקסים ויש מנה אחת של מיני לחוח עם בשר מפורק שהיא הצגה.
שדרות מסריק 16, תל אביב

4. קולנוע לב

יצא לי לאחרונה להיות פעמיים בסרט בלב, באולם כמעט ריק. פעם אחת ריק לגמרי. רק אנחנו והמסך. וזה העציב אותי מאוד. אני לא מוכן שגם לב יעלה לגן העדן של בתי הקולנוע ויצטרף למקומות כמו גת והוד ודיזנגוף ותל אביב. את רוב הסרטים שראיתי בחיים ראיתי שם, מבלוקבאסטרים ועד סרטים קטנים בהצגה יומית. אכלתי שם כמה שדות של תירס, שתיתי גלונים של קולה ומבחינתי לב זה שם נרדף לקולנוע. עשו טובה – אם יש לכם בחירה בינו לבין אחד מקניוני הקולנוע בפרברים – לכו ללב.
דיזנגוף 50, תל אביב

5. מול הים

יש לי מדד אישי לבחינת מקומות בתל אביב, והוא – האם כשבנות הדודות שלי יבואו סוף סוף לביקור בארץ (הן ארגנטינאיות ומעולם לא היו כאן), אני אקח אותן לשם? ויש נקודה אחת שברור לי שממנה יתחיל הסיור המתוכנן הזה: היא נמצאת כשנוסעים דרומה על הירקון, עוברים מתחת לכיכר אתרים, המלונות חולפים מימין, ואז, מול רחוב גורדון, במכה אחת – הנוף נפתח, הים נפרש עד האופק ונמל יפו יושב לו שם בקצה. הספוט הזה מזכיר לי כל פעם באיזו עיר מהממת אנחנו חיים.

מקום לא אהוב בעיר:

כבר כמה שנים שחלקים עצומים מהעיר נראים זוועה, אבל לפחות זה משהו שאמור להסתיים יום אחד (ב-2040 ומשהו, אבל למה להתקטנן?). הבעיה שלי היא יותר עם הבניה שהולכת להישאר איתנו גם הרבה אחרי, ובעיקר עם המגדלים, ובעיקר עם אלה שממש בתוך העיר. בפינה של אבן גבירול וארלוזורוב, למשל, בונים עכשיו כמה מפלצות של 40 ו-50 קומות ויש בהם משהו שמעיק עלי כשאני עובר לידם. אני מבין שאין מקום ואין ברירה ומישהו רוצה לעשות מזה כסף, אבל כמו בסיפור על מגדל בבל, יש משהו במגדלים שפשוט נראה לי לא נכון, חסר פרופורציות.

השאלון:

אירוע תרבות מהזמן האחרון שסידר את הראש או פתח לך את הלב?
שנים חפרתי לאנשים על היצירה "החור" של בת שבע. נהגתי לספר איך בקטע האחרון – מי שראה יודע על מה אני מדבר – הדמעות התחילו לזרום ממני בלי שליטה. זה לא שבכיתי – בנים כידוע לא עושים את זה – זה פשוט הציף אותי רגשית ברמה כזו שפתחה לי את כל הסכרים. לפני כמה חודשים הלכנו שוב ושוב זה קרה. יצירת אמנות מופתית שבלי מילים מצליחה לגעת עמוק ומדויק בנשמה.

יצירה שנתנה לך כוח, תקווה או השראה לאחרונה?
יש וידאו מהופעה של הג'ירפות בבארבי שנקרא "אריה מנגן דידג'", שבו גלעד כהנא פשוט מדבר במשך דקות אל לוחם אגוז במילואים שנפצע אנוש בעזה, יושב שם בכסא גלגלים ומנגן, ואין מילים לתאר כמה שזה אנושי ויפה. רק דמעות וצמרמורת. וטרי יותר – גימבו ג'יי הוציא עכשיו תקליט שכולו ניסיון חסר סיכוי לתאר את הרגע הדפוק הזה בזמן שבו אנחנו חיים, ומה שהכי מדהים זה שהוא גם מצליח, אשף המילים הזה.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץלתרום או להתנדב בזמן הזה?
יש תחושה שהמלחמה נגמרה – לפחות סוג של – ושהגיע הזמן להמשיך הלאה, אבל יש עשרות אלפי חיילים שממשיכים לסחוב איתם את מה שקרה, שלא יכולים פשוט להמשיך. אחד המקומות שבהם הבנתי את זה הוא פרויקט מדהים של עמותת ברק, עמותת החיילים והבוגרים של חטיבה 188, פרויקט שמלווה לוחמים ולוחמות של חיל השיריון, סדירניקים ומילואימניקים, ואת בני המשפחות שלהם, ונותן להם ליווי נפשי במשך שנה, בחינם. מי שהקימה את המיזם זו מיה, האמא המופלאה של סרן יהל גזית היפה והמוכשר שנפל ברצועה בתחילת המלחמה, והפרויקט נקרא על שמו – "אור כי יהל". עד היום טופלו ומטופלים בפרויקט יותר מ-760 חיילים, באמצעות מאות מטפלות ומטפלים מתנדבים מתחומי בריאות הנפש. המימון למיזם הכל כך חשוב הזה מגיע מתרומות ואני חושב שזה המעט שאנחנו יכולים לעשות כדי להחזיר ללוחמים האלה.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
אני מאד אוהב לשתות יין, להכין יין. אני הרבה פחות אוהב את זה שהיין בארץ מאד יקר. אז בהקשר הזה בא לי להרים לאסף ויסמן מהחנות MIVINO, שמביא לארץ יינות טובים ובעיקר לא יקרים, כולם מאזור אחד בספרד, והוא גם מוכר יין בקופסאות אטומות שאפשר לשתות במשך שבועות, שזה מגניב, ואת כל זה הוא עושה מאהבת יין ומאהבת ספרד ומתוך אמונה שיין לא חייב להיות אירוע – למרות שלפעמים כיף שהוא כזה – אלא יכול להיות גם תענוג יומיומי.

מה יהיה?
יש אלפי סיבות להיות פסימיים, אבל גם כמה סיבות להיות אופטימיים, והסיבות האלה קשורות בעיקר להרבה מהאנשים שחיים כאן. הדברים שאני עושה בשנתיים וחצי האחרונות – המילואים, ההרצאות שאני מעביר, אפילו הכנת היין – לוקחים אותי כמעט לכל מקום בארץ. אני פוגש המון א.נשים מעניינים וחכמים וטובי לב ואני תמיד חוזר מהמפגשים האלה קצת יותר מלא וטיפה יותר אופטימי שאם זה יהיה תלוי בהם ופחות בפוליטיקאים וברשתות ובתקשורת, יכול להיות פה הרבה יותר טוב.

• העיר שלי
• קולנוע לב
• בית רדיקל
• אזולי בר

נטעלי בראון היא יוצרת קולנוע שמוכרת בעיקר בזכות יצירות דוקומנטריות זוכות פרסים, כמו זוכה פרס אופיר "מקווה שאני בפריים", "התליין" ו"שוטינג", שבעצנו מועמד השנה לפרס הסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר. "חמצן", שרץ בימים אלו בבתי הקולנוע, הוא הסרט העלילתי המלא הראשון שלה, ועוסק באם יחידנית וחובבת שירה (דאנה איבגי) שסופרת את הימים לקראת שחרורו של בנה הקרבי עידו, רק שממש ביום הזה תקרית בגבול הצפון משאירה את עידו ביחידה, והאם מחליטה לקחת את העניינים לידיה, ויוצאת לשחרר את בנה. הסרט מועמד ל-8 פרסי אופיר, זכה בפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל ירושלים וכאילו שזה מפתיע מישהו, צולם עוד לפני ה-7 באוקטובר.

>> בר חשוך וסקסי וקפה על ארגז תנובה // העיר של כפיר רוס
>> בר יין אירופאי מתוק ושכונה שהיא קיבוץ // העיר של טלי בן נון
>> רחובות ללכת לאיבוד והפיצריה הכי טובה // העיר של איידן סוייר

1. חוף הכלבים

לקראת דוקאביב הייתי מאד עסוקה בסגירה של סרט ("שוטינג"), וכמו תמיד, בתקופות עמוסות, אני חשה אשמה כלפי ילדי. בתי הקטנה זיהתה את ההזדמנות והחליטה למנף אותה אל-על. בחושיה החדים היא הבינה שזה הרגע לממש חלום של שנים. וכך, זמן קצר לאחר הפסטיבל ושבוע לפני שישראל תקפה את איראן, יצרנו קשר עם עמותת "חברים לחיים" ולונה נכנסה אל חיינו בסערה. למרות שחוף הכלבים, הוא במרחק הליכה קצר מביתנו, מעולם לא הלכנו אליו לפני כן. ומאז שלונה הפכה לבת בית, גיליתי את אחד החופים היפים והשקטים בעיר. האושר המדבק של הכלבים החופשיים שטסים מהחול למים הלוך ושוב הצליח לרומם את רוחי השפופה, שהלכה ודעכה בשנתיים האחרונות, ולחבר אותה לטבע ולשמחה פשוטה ויסודית. אז עכשיו בזכותה ובזכות בתי אני נושמת ים לעיתים קרובות. ואין כמו הים.

2. קולנוע לב

אני לא מוותרת על צפייה בסרטים על המסך הגדול. מתה על זה. על כל מגוון הקולות האנושיים: רשרוש עטיפת הסוכרייה, השיעולים, הפופקורן, פרצי צחוק, נהמת לב ששומעים מרחוק ודממה מוחלטת כשהקהל נתון כולו בסרט. זה חי וזה להיות לבד ביחד. בית הקולנוע האהוב עלי בארץ הוא דווקא ירושלמי. לב סמדר, שאותו פקדתי רבות בשנה הירושלמית שלי. מאז שאני בת"א, לב דיזינגוף הוא חלק בלתי נפרד מחיי. לב מצליחים לשמור על ליינאפ בוטיקי של סרטים מעולים כל השנים, על אף הטלטלות המסחריות בתחום, ואני ממש מאושרת להפיץ אצלם ואיתם את "חמצן".
דיזנגוף סנטר, דיזנגוף 50, תל אביב

3. הגן הבוטני

לא רחוק מביתנו, צמוד לפארק החורשות, לכנסיית פטרוס הקדוש ולביה"ס לטבע, שוכן גן בוטני משגע של 16 דונם, עם מאות צמחי בר מקומיים, דגים, צבים, שלולית חורף ובוסתן. כשהילדים שלי היו קטנים, הלכנו לחקור אותו לפחות אחת לשבוע ולהתפעל מחלזונות ופטריות. היום, כשאני חייבת קצת ירוק בנשמה, אני עוברת שם לשאוף ולנשוף ולפעמים אפילו מפרגנת לעצמי לשבת עם ספר על ספסל. לאחרונה נפתח בסמוך בית קפה חמוד בשם "המצפור", אז אפשר להשתדרג לפיקניק בפארק ההומה או להתבודד עם ההפוך בגן הבוטני.
הרצל 155, תל אביב

4. אובלומוב

באוגוסט לפני כמעט שנה וחצי, באמצע המלחמה, בלב הייאוש והכאב, נסעתי לבקר את אחותי ומשפחתה שעברו לחיות בניו זילנד. חברים קרובים החליטו לעזוב את הארץ והתפזרו ברחבי העולם ורבים אחרים התחילו לדבר על זה. התחושה של אובדן הבית הפכה למוחשית וחונקת. והנה אני בביתה של אחותי, שרק לפני שנים אחדות חיה בת"א הסואנת והרותחת כמוני, ומכל חלון בבית משקיף יופיו האינסופי של האוקיינוס השקט. זה הימם אותי. הכול שם היה ההיפך הגמור מכאן. שקט, מרחב, עדינות, אדיבות, כבוד עצום לסביבה ולטבע. החדשות המסעירות שבהן עסקו תוכניות הטלוויזיה והרדיו הסתכמו בתייר אמריקאי שאכל בטעות ציפור נדירה. ואני, שנסעתי עד קצה העולם כדי להצליח לנשום, התערערתי והתחלתי גם לשאול את עצמי, למה בעצם אני נדבקת למקום שבו נולדתי? ובעודי מתערפלת במחשבות ובמקביל הולכת לבחון בתי ספר לילדים, הגיחה הודעה בקבוצת הווטסאפ השכונתית שלי שבישרה על פתיחת חנות ספרים חדשה בשם אובלומוב. אין לתאר עד כמה ההודעה הקצרה והתמונות שליוו אותה שימחו אותי.

מי מעז לפתוח חנות ספרים עצמאית בכלל ועוד בזמן הזה? ולקרוא לה אובלומוב? על שם הדמות שהפכה בין השאר לסמל של השהיה, איטיות והתנגדות ליעילות, וממש בשכונה הקטנה שלי. באופן משונה ההודעה הזו הייתה יד שנשלחה מרחוק לנחם את הלב. ביום שחזרנו, עדין אפופת אינסוף שעות טיסה, הלכתי לבקר באובלומוב הקטנה והמקסימה, שמכילה שפע הגות ושירה ומבחר מרשים מספריהן של ההוצאות העצמאיות. רכשתי את ספרי הראשון משם: "כשאנחנו חדלים להבין את העולם" של בנחמין לבטוט. ספר אדיר על הקשר בין קידמה לכיליון שסיימתי לקרוא מול מפרץ האוקיינוס השקט והשארתי לאחותי. הייתי זקוקה גם לעותק ממנו בבית שלי כאן.
נחמה 4, יפו

5. תתתרבות

קפה-בר-דיבור. מקום נהדר בשוק הכרמל עם אספירציה ליצור מרחב למפגשים אמנותיים ופוליטיים, ועם קפה מעולה ואוכל טוב שמבוסס על חומרי גלם מהשוק, ותפריט שמשתנה מדי יום לפי המצב רוח והירקות. הכול טעים שם ובמחירים הוגנים. מתקיימות בו השקות ספרים, סדנת כתיבה ולאחרונה התארחו בו לשיחות דב חנין, מיכאל ספרד, איימן עודה, הלל כהן ועוד רבים וטובים. בדיוק מקום כזה היה חסר לנו והנה הוא נפתח.
הכרמל 12, תל אביב

מקום/תופעה לא אהובים בעיר

התחנה המרכזית. כישלון מהותי, אדריכלי ואנושי. מלכודת אפלה בטבורה של העיר.

השאלון

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
תערוכת הווידאו-ארט "ארץ אם" של רות פתיר במוזיאון ת"א נסגרה לא מזמן והייתה כל כך חכמה, מקורית, משעשעת ומכאיבה, כמו שאמנות באמת טובה, לפעמים מצליחה להיות. כמי שמכירה מקרוב את עולם טיפולי הפוריות, האופן שבו פתיר פיצחה את התימה המרכזית של התערוכה, פולחן הפריון ומישטור הגוף הנשי, הוא מבריק ומצחיק, אינטימי ואוניברסלי. אני אוהבת עבודות עמוסות רבדים ומחשבות וממש מתמלאת שמחה במפגש עם אמנות מעולה.

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
בנובמבר "חמצן" הוקרן בפסטיבל קולנוע נהדר בטאלין שבאסטוניה. העיר הימי ביניימית העתיקה, הקטנה והיפיפייה, בין הבודדות באירופה שכמעט ולא נפגעו במלחמת העולם השנייה, עטתה שלג ואורות כריסמס זעירים. באחד הערבים, הזדמנו באקראי לקונצרט נפלא ממש של אורקסטרת הבארוק הפינית בכנסיית ניקולאס המרהיבה (בעיקר הנדל וקוראלי). זו היתה ממש חוויה רוחנית. באיזשהו רגע לא הצלחתי להחזיק את עצמי ופשוט בכיתי בלי סוף. מזמן לא קרה לי דבר כזה, התמסרות מוחלטת. אז כן, אפשר לומר שהלב נפתח.

איזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
אני ממליצה להתנדב ל"בדרך להחלמה" ארגון שמחבר בין מתנדבים ישראלים לפלסטינים שזקוקים להסעות לבתי חולים בישראל. הצטרפתי אליהם לאחרונה. זה המעט שאפשר לעשות.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
רולה דאוד ואלון-לי גרין המנהיגים הראשיים של תנועת "עומדים ביחד", תנועה אזרחית פוליטית יהודית-ערבית. הם האפשרות היחידה שלנו לעתיד טוב במקום הזה.

מה יהיה?
אופטימיות היא חובה מוסרית. למרות שממש קשה להחזיק את זה.

• העיר שלי
• קולנוע
• קולנוע לב
• הגן הבוטני
• חוף הכלבים