ללבוש ולא לשכוח: הסיפור הנוסטלגי של ז'קט המזכרת
הוא נולד בסוף מלחמת העולם השנייה ביפן, וחוזר לאביב הנוכחי כפריט החם והמעניין של התקופה - חובבי אופנה, הגיע הזמן שתכירו את ז'קט המזכרת
באופנה לא צריך לדעת הרבה כדי להתאהב. "חיבור מידי על בסיס מראה עין אינו פחות אמיתי מחיבור אינטלקטואלי", אמר המעצב האמריקאי מרק ג'ייקובס. לקראת אביב 2016 האמירה שלו מהדהדת מתמיד. לא מעט מעצבים, שמטבעם הם אנשי חזון ויזואלי, מתקשים להסביר את מקורות ההשראה שלהם, ולא פעם מתארים את הבסיס ליצירה שלהם כ"אינסטינקט בריא". אבל יש מקרים שבהם דווקא הנבירה בנבכי ההיסטוריה היא חוויה מעניינת ומעשירה. ז'קט המזכרת (Souvenir Jacket) הרקום והצבעוני הוא דוגמה מובהקת.
אז קצת היסטוריה
בשנת 1945, עם תום מלחמת העולם השנייה, התכוננו חיילי הצבא האמריקאי שבסמוך לטוקיו לשוב למולדתם. רבים מהם יצאו לעיר הקרובה כדי לרכוש מזכרות, כאשר רובם חיפשו כלים ופריטי לבוש מקומיים. לאחד מאנשי חיל האוויר היה רעיון אחר: לקחת את ז'קט הטיסה שלו לחייט מקומי, שירקום עליו מוטיבים אוריינטליים, ואת שמו ביפנית. המזכרת האישית, ששילבה בין המדים המערביים לבין הרעיונות האסתטיים של יפן, הפכה במהרה לסחורה חמה – הן בקרב החיילים, והן בקרב החייטים המקומיים, שמצאו בכך חיזוק מוראלי לאחר התבוסה במלחמה.
פעמים רבות עוטרו הז'קטים בסמלים יפניים מסורתיים כגיישות, מניפות, עצי במבוק או עצי דובדבן פורחים, אך לעתים הם קושטו דווקא במפות צבאיות מפורטות, ולפיכך היו נתונים במחלוקת במחוזות מסוימים. המלאכה נעשתה ברובה באזור יוקוסוקה, וזיכתה את הז'קט בכינוי המסוקס "סוקוז'ן". הפריט האופנתי הצליח לפלס את דרכו גם אל ארצות הברית בשנות ה־50־60 והפך סמל למגניבות אין קץ. ביפן הוא הפך לחביב במיוחד על בני נוער מרדניים, שהפכו במרוצת השנים לחברי כנופיות, ובהמשך – גם על קולנוענים מערביים שהתיימרו לתעד חבורות פושעים אסייתיות.
בצבא האמריקאי המשיכו לפלרטט עם ז'קטי המזכרת במשך שלושה עשורים נוספים, הפעם הודות למלחמה הקרה. אז גם החלו להשתנות התמות של הרקמות – מסמלים נאיביים לססמאות אנטי מלחמתיות, אזכורים של חברים שנהרגו במלחמה, וכיתובים אופטימיים נוסח "כשאמות אגיע לגן עדן, בגיהינום כבר הייתי".
הז'קט של וואן דיירקשן
"זה היה בעצם המפגש הראשון של אופנת רחוב מערבית עם המזרח, והיה בו משהו אפל מאוד. באותם הימים נהגו ילדי הפרחים לרקום על הז'קטים שלהם סמלים של שלום בחוטים צבעוניים, בזמן שבני גילם שיצאו למלחמה מחו על האכזריות שלה תוך שימוש באותה טכניקה בדיוק", מסבירה המעצבת אביגיל קולקר, בעלת מותג חולצות הטי הרקומות AKA, שחוקרת במשך שנים את התפתחותם של הז'קטים: "בשלב הזה מתחילים לראות שינוי בחומרים שהז'קטים עשויים מהם – את בד המשי העבה החליף בהדרגה הניילון, ועבודות הרקמה העמלניות הומרו בטכניקות תעשייתיות. בהדרגה הפכה הצללית אמריקאית יותר – האלמנטים האסייתיים נדחקו החוצה לטובת מאפיינים של ז'קט הבייסבול, שהוא אבן דרך אופנתית עד היום". קולקר – שבעבר רקמה לעצמה גרסה עצמאית על ז'קט צבאי ישן – החליטה לא לשלב את הקונספט במותג שלה: "אני לא אוהבת את הקטע ההיפסטרי הזה של לקחת משהו שיש בו כל כך הרבה משמעות והיסטוריה ולרוקן אותו מתוכן. לא בא לי להתערב בהיסטוריה באופן מסחרי כל כך".
אבל ההיסטוריה הזאת בהחלט נסחרת. כיום הז'קטים האלה, ובעיקר המקוריים מיפן, נחשבים לאוצר בקרב אספני וינטג' כבדים, ומחיר פריט שמור היטב יכול להגיע בקלות ל־2,500 דולר. חלקם מוצאים מחסה בארכיונים של בתי האופנה הגבוהים, שהחלו להחיות מחדש את הקונספט. המעצב שיצר את הפרשנות החדשנית והמשכנעת ביותר לסוקוז'ן הוא קים ג'ונס, העומד בראש קו הגברים של בית האופנה לואי ויטון. כאחד מבעלי אוספי הווינטג' הרציניים ביותר בתעשייה, ג'ונס לא יכול היה להתעלם מז'קט המזכרת בקולקציית האביב הטרייה שלו. בגרסה שלו, שכבר הספיקה להפוך למשאת נפשם של חברי להקת וואן דיירקשן וקייטי פרי, בין היתר, אפשר למצוא עבודות רקמה מרהיבות הנושאות את שם בית האופנה בכתב מחובר שאפיין את הסוקוז'ן המקורי. מנגד הציגו בתי אופנה כפרינגל אוף סקוטלנד פרשנויות ססגוניות פחות אך קלות יותר לעיכול, ואילו מעצבים אנונימיים יותר בחרו ללכת עד הסוף גם אם הדבר כרוך במחיר כבד.
"גדלתי באזור מיוער בצפון שבדיה, אבל ספגתי הרבה מהתרבות האמריקאית דרך מוזיקה וקולנוע, כך שהז'קטים הללו תמיד נחשבו לפריטי הווינטג' האהובים עליי", מספרת המעצבת השבדית־לונדונית מירייה רוזנדל, שז'קט המזכרת הוא עבורה פריט מפתח כמעט מדי עונה בשלוש השנים האחרונות. עם זאת, היא אומרת, "עבור מעצבים עצמאיים העלות של ייצור ז'קט כזה, על עבודת הרקמה הסבוכה שלו, היא אסטרונומית".
המסלול המהיר
מה שקשה למעצבים עצמאיים קל לרשתות המהירות: הרבה מאוד מעילי בייסבול וז'קטים קלים שבהם משולבות רקמות תעשייתיות מככבים בקולקציות הקיץ של אימפריות אופנה מהירה דוגמת זארה, טופשופ ואסוס. את בד המשי האיכותי אמנם מחליף לרוב אריג פוליאסטר, ואילו עבודת הרקמה מתורגמת לעתים להדבקת טלאים, אבל למרות החסרונות – עדיין מדובר בדרך אפקטיבית להשיג את הלוק במחיר שהוא חלקיק מהדבר האמיתי. מותגי ביניים כטומי הילפיגר ודיזל מציעים גרסאות משכנעות יותר, שמגיעות אף הן בגזרה המותאמת לגוף הנשי או בצללית יוניסקס לכל הפחות.
פרשנות נוספת הוצגה בז'קט שלבש ריאן גוסלינג בסרט "דרייב" משנת 2011. הז'קט, המבוסס על גרסה שמקורה בקוריאה של שנות ה־50, נוצר במיוחד עבור הסרט ועוצב בשיתוף גוסלינג עצמו. גוסלינג אף התעקש על רקמת עקרב בהשראת סרטיו של הבמאי החלוצי קנת' אנגר ובהשפעת המשל "העקרב והצפרדע", שסימל בעיניו את התמורות שחלות בדמותו במהלך הסרט. הביקוש שנוצר בעקבות הסרט הוביל למכירה של זכויות היוצרים של הז'קט לסיטונאית אופנה אמריקאית, שמייצרת פריטים בהשראת תלבושות איקוניות מהקולנוע, כך שכיום אפשר לרכוש גרסאות שונות שלו בפלטפורמה הלא סקסית בעליל – אמזון. מי שמעוניין לרכוש את פיסת המזכרת הזאת בתקציב קטן יחסית, יכול לנסות את מזלו באי.ביי ובאטסי, שם אפשר לעתים לאתר מציאות ב־100 דולר – השקעה טובה עבור ז'קט אביבי שאפשר לגלגל עליו שיחה שלמה.
![מתוך "ג'וני ואבירי הגליל"](https://timeoutil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2015/09/sizes/jonny_veabirey_hagalil_eitan-brandt_img_0532-h_wo_500_281.jpg "מתוך "ג'וני ואבירי הגליל"")
!["מקס הזועם: כביש הזעם"](https://timeoutil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2015/05/sizes/mad-max-H_wo_500_281.jpg ""מקס הזועם: כביש הזעם"")
