"אודיסיאה בחלל: 2001", "מפגשים מהסוג השלישי", "אי.טי.", "כוח משיכה", "המפגש" – כל אחד מסרטי החלל המעולים האלה הטביע חותם על הז'אנר. "פרויקט הייל מרי", הלהיט הקופתי המהולל שמגיע אלינו באיחור של חודש בגלל הטילים, מרים רעיונות מכולם, ונראה כמו מארז סרטים לחג במקום להציע משהו מקורי משל עצמו. יש גם דמיון ניכר לסרטו המבדר של רידלי סקוט "להציל את מארק וואטני" מ-2015, אבל אותו אפשר להסביר בכך ששני הסרטים מבוססים על ספרים מאת אנדי וויר, ושאת התסריטים לשניהם כתב דרו גודארד.

>> הבריחה אל החופש: 10 סרטים בנטפליקס שחוגגים את החירות
>> זאת אמנות: 12 סרטי ארט-האוס מומלצים שמתחבאים לכם בנטפליקס

לא קראתי את הספר, אבל אני מבינה שהטון שלו הרבה פחות מבודח מזה של העיבוד הקולנועי. כשמדובר בניסיון נואש – כפי שרומז שם הסרט (מונח שנשאל מפוטבול) – להציל את העולם מכליה, הניסיון המאומץ לזרות עליו הומור קליל פוגם באמינות המד"בית שלו.

צמד היוצרים המוכשרים פיל לורד וכריסטופר מילר ביימו עד כה שני סרטי אנימציה ("גשם של פלאפל" ו"סרט לגו") ושתי קומדיות ("רחוב ג'אמפ 21" ו"רחוב ג'אמפ 22") והפיקו סרטי אנימציה נוספים, בהם "ספיידרמן: ברחבי ממדי העכביש", ונראה שזאת הנטייה הטבעית שלהם. כמה וכמה סצנות ב"פרויקט הייל מרי" נחוות כגרסת לייב אקשן לאנימציה קומית (לדוגמה, האופן שבו שתי חלליות נעות בחלל זו לצד זו), וההשתטות הילדותית מפוגגת את המתח שהסרט מנסה לייצר. לא היה רגע אחד במהלך 156 הדקות הארוכות שבו דאגתי לשלומם של הגיבורים, אף שהסרט יצר לכאורה כמה הזדמנויות לדאגה כזו. כתוצאה מכך, בשלב מסוים – איך אומר זאת בעדינות – התחלתי קצת להשתעמם.

ראיין גוסלינג מתעורר מתרדמה של שנים ומוצא את עצמו לבד בחללית – שותפיו למסע מתו בדרך. הוא אינו זוכר איך ולמה הגיע לשם. הוא גם אינו זוכר מי הוא. "מי אני?" הוא כותב על לוח, והשאלה הקיומית הזאת מניעה את דרמת הגילוי העצמי של הסרט, שבמהלכה אנחנו למדים עליו שהוא גיבור סרבן – אף יותר סרבן מהמקובל. פלשבקים יגלו לנו שבעברו זכות הבחירה נלקחה ממנו, ועכשיו הוא מקבל הזדמנות להגדיר את עצמו מחדש על ידי בחירה גורלית שהוא עושה. אבל יש בעיה עם הפלשבקים – הם אינה ערוכים לתוך הסרט באופן שמסמן אותם כהיזכרות הדרגתית של הגיבור, אלא נמצאים שם כסיפור רקע שפורק לכמה חלקים. גם זה פוגם בזרימה הדרמטית של הסרט.

העלילה המד"בית עוסקת בסוג של מיקרואורגניזמים חייזריים שחדרו לשמש של הגלקסיה שלנו, והם ניזונים ממנה תוך כדי השמדתה ההדרגתית. הצפי הוא שתוך שלושים שנה האנושות תיכחד. ריילנד גרייס (גוסלינג), מורה למדעים בחטיבת ביניים, נקטף מבית הספר ומצטרף ל-347 מדענים מרחבי העולם שמנסים למצוא פתרון (הקו העלילתי הלכאורה מופרך הזה דווקא מצליח לשכנע): מתברר שיש פלנטה מרוחקת שנדמית חסינה למיקרואורגניזם הרעבתני, וגרייס נשלח לשם בחללית כדי לנסות לאתר מה מייחד אותה והאם אפשר לשכפל את זה.

בהגיעו לסביבת הפלנטה, הוא פוגש חייזר נטול פנים שנראה כמו הכלאה בין עכביש לסלע, ומגלה שהוא נשלח לשם מאותה סיבה. השניים משלבים כוחות והופכים לחברים הכי טובים, ואז זה הופך מסרט על איש אחד לבד בחלל, לבאדי מובי, כולל הכל. אבל רגע – איך הם מתקשרים? לא בעיה. מהר מאוד גרייס מעניק לידידו הסלעי שם – רוקי, על שם המתאגרף מהסרט – ומוצא דרך לתרגם את הרעשים שהוא משמיע לאנגלית מדוברת (בקולו של ג'יימס אורטיז, שגם הפעיל את בובת החייזר יחד עם בובנאים נוספים). זה לא אמין בשיט, אבל העיקר שיש צחוקים ושלל רפרנסים לסרטים (גם ל"כשהארי פגש את סאלי").

420 מיליון הדולר שהסרט גרף עד כה, וציון 8.4 מהגולשים של IMDb שמקפיץ אותו למקום 80 ברשימת 250 הסרטים הטובים של האתר, מספרים לנו שהבליל הזה של מראות חלליים, מונחים מדעיים וחברות בין גבר אמריקאי וחוצן, מדבר אל הרבה מאוד אנשים. לא מצאתי את עצמי ביניהם.

גוסלינג הוא שחקן עתיר חן, ובחלקו הראשון של הסרט נהניתי לשהות במחיצתו, אבל ככל ש"פרויקט הייל מרי" התקדם, התקשיתי להאמין לו יותר ויותר, וההומור השטותי לא התיישב טוב עם הרצינות לכאורה של המדע ושל עלילת קץ העולם. סנדרה הולר מ"טוני ארדמן" ו"אנטומיה של נפילה" טובה כהרגלה בתפקיד האישה המובילה את כוח המשימה הבינלאומי, אבל הסרט לא באמת מעוניין בדמותה. גם המוזיקה לא משהו.

3 כוכבים
Project Hail Mary בימוי: פיל לורד וכריסטופר מילר. עם ראיין גוסלינג, סנדרה הולר. ארה"ב 2026, 156 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• מדע בדיוני
• ריאן גוסלינג

האפוס האינטרגלקטי התזזיתי והאופטמי להפליא הזה מחבר בין ריאן גוסלינג עם יצור אבן חייזרי וידידותי כדי להציל את הגלקסיה מאירוע קטסטרופלי. זוהי הוכחה, אם בכלל היה צורך בה, שבלתי אפשרי שלא לאהוב את הכוכב ההוליוודי – אפילו אם יש לכם לב מאבן. עם שילוב כמעט בלתי ניתן להתנגדות של כריזמת סטיב מקווין ואדישות נוסח דרופי הכלב, גוסלינג מביא קסם אישי ויכולות קומדיה פיזית אל המדען-שהפך-למורה-שהפך-לאסטרונאוט-בעל-כורחו ריילנד גרייס, שמתעורר משינת חלל כדי לגלות שחבריו לצוות מתים, ושהוא נמצא בעומק כמה שנות אור לתוך משימה בכיוון אחד להצלת השמש הגוססת. והוא תיכף יתחיל להתמודד עם המשימה, ברגע שיבין איך לרחף בחללית מבלי לפצח לעצמו את הראש על לוח השליטה.

אם משימת ההוראה האחרונה של השחקן – דרמת ההרואין "חצי נלסון" מ-2006 – הסתיימה רע, הרי שזו הנוכחית נראית מבטיחה אפילו פחות עבור המדען המבולבל. "אני שם את ה-'נוט' ב'אסטרונאוט'", הוא מציין כש"פרויקט הייל מרי" קופץ לפלאשבק של 'מה שקרה לפני' ההמראה. לא היו אימונים, הוא מוחה. הוא אפילו לא עשה את "הקטע בבריכה". "העולם סומך עליך", משיבה אווה סטרט (סנדרה הולר), הראש הקשוח של המאמץ הבינלאומי של הרגע האחרון להציל את העולם. כדור הארץ מתכונן להשמדה קפואה, כך שהוא כנראה היה מת בכל מקרה.

כאן נכנס אותו חוצן מסתורי בצורת סלע, "רוקי", שעוגן לצד החללית של ריילנד ומבצע מגע ראשון. השניים מוצאים במהרה דרך לתקשר, ומאחדים את כישוריהם והידע שלהם למען מטרה משותפת. זהו הברומנס של השנה, כאשר אפקטים מעשיים ובובנאות מעניקים לחוצן הכי חביב מאז אי.טי תחושה של מוחשיות.

הבמאים פיל לורד וכריס מילר ("ספיידרמן: ברחבי ממדי העכביש") נשענים על רומן המקור של אנדי ויר, השייך לז'אנר המדע הבדיוני ה"קשה" (בערך), כדי להגביר את הכנות, אם כי מבלי להקריב את כל הדביליות. הקצב מהיר, למעט קטע איטי שבו ריילנד ורוקי בוחנים זה את זה.

כמו בעיבוד שלו ל"להציל את מארק וואטני" – משימת חילוץ נוספת מאת ויר שמתענגת על שיתוף פעולה וגילוי לא פחות מאשר על הריגושים העוצמתיים של הז'אנר – התסריטאי דרו גודארד מאתר נקודת איזון מושלמת בין הסיכון, הקומדיה והלב שבסיפור. זהו אינו מדע בדיוני עמוס פילוסופיה ברוח "שמש" (2007) או "סולאריס" (1972), אלא קרוב יותר ל"ריצה שקטה" (1972) בחגיגה שלו של תושייה וחוסן. תפנית במערכה השלישית משנה הכל, אבל גם שום דבר לגבי הרגשות שלנו כלפי מעשי הגבורה של ריילנד.

הצילום האוורירי של גרייג פרייזר מעניק זוהר זהוב לחללי הפנים של הקפסולה. גם האפקטים המיוחדים נראים מפוארים: רקיעים רחבי ידיים בצבעי ספיר וטורקיז שהייתם עומדים בתור כדי לראות בפלנטריום, גם אם לא היה מצורף אליהם סרט. הפסקול הנהדר של דניאל פמברטון מהדהד את הרוח השמימית הזו.

עם גוסלינג והולר בחזית, לורד ומילר סיפקו הרפתקה קוסמית עם תקווה בלב וניצוץ בעיניים. זה שובר הקופות המד"בי שאנחנו צריכים בזמנים העצבניים האלה: המנון לחוסן ושיתוף פעולה שמחפש פתרונות ודוחה מצוינות ייחודית-אמריקאית, או אפילו אנושית – כדי לחגוג את האפשרויות הפשוטות של, ובכן, פשוט להסתדר קצת טוב יותר ביחד. כי לפעמים, זה באמת קשור לחברים שרכשנו לאורך הדרך.
הביקורת המקורית פורסמה באתר טיים אאוט העולמי.

• ביקורת סרטים
• ריאן גוסלינג
• קולנוע
• המסך
• מד"ב

ראיין גוסלינג, אמילי בלנט, קומדיית אקשן רומנטית המתרחשת על סט צילומים של סרט – מה עוד צריך? לא הרבה. תסריט יותר מדויק היה יכול להועיל, והתפקיד של בלנט היה יכול להיות קצת יותר גדול, אבל בסך הכל מדובר בסרט קיץ מבדר, עם בדיחות חביבות ואקשן מעולה, והרבה גוסלינג.

>> "מתחרים": סקסי, אינטלקטואלי, מלהיב. וממש לא סרט ספורט
>> "הכפתן הכחול": סרט אהבה על כל גווניה // ביקורת
>> "ג'ויקה": מחול ענוג ושברירי של התעללות ידועה מראש // ביקורת

פעלולנים, אלה שגורמים לכוכבים להיראות טוב, זכו ללא מעט סרטים על פני השנים. בשנות השבעים ברט ריינולדס גילם פעלולן ב"הופר", ו"הכפיל" של ריצ'אד ראש הוא אחד הסרטים הכי טובים של שנות השמונים (אף שאינו זוכה לתהילה שמגיעה לו). גם ג'ין קלי ב"שיר אשיר בגשם" מתחיל את דרכו כפעלולן. וכמובן, קוונטין טרנטינו הקדיש שניים מסרטיו לפעלולנים – "חסין מוות" ו"היו זמנים בהוליווד", עם בראד פיט בתפקיד כפילו של לאונרדו דיקפריו. ועדיין, הרושם הכללי הוא שהפעלולנים לא מקבלים מספיק תשומת לב, מה גם שאין להם קטגוריה באוסקר.

"זה הסיפור של אחד הגיבורים האלמונים הגדולים של אמריקה. ראיתם אותו, אבל אף פעם לא ידעתם מי הוא. הרעתם לו ובכיתם בשבילו, נשים רצו למות בשבילו. אבל האם הוא אי פעם קיבל קרדיט? או את הנערה? לא. הוא מה שאנחנו מכנים פעלולן, והסיבה שאני מדבר עליו בכזאת חיבה היא שזה אני, קולט סיוורס". המונולוג הזה פתח את "The Fall Guy", סדרת הטלוויזיה בכיכובו של לי מייג'ורס משנות השמונים. הסרט הנוכחי מבוסס עליה באופן חופשי ביותר, מה שמסביר למה מייג'ורס בן ה-85 קופץ להופעת אורח.

גוסלינג הוא קולט סיוורס המספר את סיפורו לצופים. הוא מרבה לשמש ככפילו של כוכב האקשן טום ריידר (אהרון טיילור-ג'ונסון), ובין הפעלולים הוא מנהל רומן עם מפעילת המצלמה ג'ודי מורנו (בלנט). אבל אז הוא נופל במהלך פעלול מסוכן, נפצע קשה ופורש מהמקצוע. טלפון ממפיקה (האנה וודינגהם המצחיקה מ"טד לאסו") משכנע אותו לחזור לעבוד בסרט בכיכובו של ריידר שמצטלם באוסטרליה. הפיתוי מבחינתו הוא שזה סרטה הראשון של ג'ודי כבמאית. אף שמדובר במד"ב אקשן עם חייזרים, נראה שג'ודי כתבה את התסריט בהשראת יחסיה עם קולט, שמבחינתה היו יותר מסטוץ. גם מבחינתו, אבל הם לא העזו לדבר על זה.

בהגיעו לסידני, המפיקה מספרת לו שטום הסתבך עם אנשים מפוקפקים ונעלם. היא מבקשת ממנו למצוא אותו לפני שג'ודי תגלה שאין לה כוכב. קולט יוצא לחפש את טום ונקלע לסדרה של מרדפים מטורפים ועימותים אלימים עם בריונים מנופחי שרירים. חלק מהזמן הוא נעזר בכלב חמוד שמבין רק צרפתית, ובסטפני שו מ"הכל בכל מקום בבת אחת".

דיוויד ליץ' ("דדפול 2", "רכבת הקליע") היה כפיל הפעלולים של בראד פיט (בין השאר ב"טרויה" וב"מר וגברת סמית") ומתאם פעלולים, לפני שהחל לביים סרטים. נראה שהוא בא ל"הכפיל" מאהבה, וזה הופך אותו לאיש הנכון במקום הנכון. סצנות האקשן הפרועות מדגישות את עבודת הפעלולנים והן מצוינות. בכותרות הסיום משולבים צילומים של הפעלולנים האמיתיים שעבדו בסרט. אבל יותר מכל זה סרט של גוסלינג, שאחרי "ברבי" וההופעה הנלווית בטקס האוסקר הוא השחקן הכי מגניב בעולם. גם כאן בעצם הוא מגלם סוג של קן – זה שבשולי התמונה או מחוצה לה לגמרי. בכמה סצנות אקשן מופרכות כראוי הוא אף לובש חליפה צהובה, גוון שהיה משתלב היטב ב"בארבי". גוסלינג מקסים בתכלית, בלנט מקסימה לא פחות, והכימיה ביניהם יכולה למלא אלף מבחנות.

באחת הסצנות בסרט ג'ודי מאלצת את קולט לחזור על אותו פעלול כואב שוב ושוב, כנקמה על כך שנעלם מחייה, לא משנה כמה זה עולה להפקה. זה סיקוונס משעשע, אבל גם בעייתי משום שהוא מציג את הבמאית כלא מקצועית בעליל. אחת הדעות הקדומות שעוצרות נשים מלהתקדם היא הטענה שהן לא רציונליות ושהן נותנות לרגשות שלהן להשתלט. לכן בעולם שבו במאיות, לא כל שכן במאיות אקשן, הן עדיין מיעוט זעום, יש בכך טעם לפגם.

פרט לטרוניה הנ"ל, "הכפיל" זורם בכיף, ונתמך בהופעותיהם השנונות של וודינגהם וטיילור-ג'ונסון – ככל הנראה ג'יימס בונד הבא – שמעצב פרודיה מוצלחת על כוכבי אקשן הטוענים שהם מבצעים את הפעלולים שלהם בעצמם. הכלב הוא מזן קלפי אוסטרלי, ודמותו בתסריט עוצבה בהשראת כלבה המנוח של זוגתו של גוסלינג, אווה מנדז, שהבין רק צרפתית. אפילו בסרטי אקשן עתירי תקציב, הרעיונות הכי טובים לרוב מגיעים מהחיים.

3.5 כוכבים
The Fall Guy בימוי: דיוויד ליץ'. עם ראיין גוסלינג, אמילי בלנט, האנה וודינגהם, אהרון טיילור-ג'ונסון. ארה"ב 2024, 126 דק'

• ביקורת סרטים
• קולנוע
• ריאן גוסלינג
• הוליווד

הוליווד והעולם נשארו די כועסים אתמול, אחרי שרשימת המועמדויות לאוסקר נחשפה, ונעדה צמד שמות בולטים מהשנה האחרונה – גרטה גורוויג ומרגו רובי, הבימאית והשחקנית שהפכו את הסרט "ברבי" ללהיט חסר תקדים, שובר קופות, מוערך ביקורתית ומנצח פצצות אטום. מסתבר שהבוחרים המפונפנים באקדמיה לקולנוע לא ממש עפו על הורוד, ולמרות שהסרט קיבל 8 מועמדויות בסך הכל, דווקא בשתי הקטגוריות המשמעותיות לסרט פמיניסטי שכזה – הבימאית והשחקנית הראשית – הן קיבלו גורנישט.

>>מה חדש בנטפליקס: 7 סדרות (וסרט) שבטח תרצו לראות בפברואר

לא שזה מפתיע יותר מדי, כי הוא כבר הוכיח נאמנה את היותו בן ברית, ראיין גוסלינג שגילם את קו בחר להלין על העוול, וזה למרות שהוא עצמו קיבל מועמדות לתפקיד שחקן המשנה הטוב ביותר. "אני מתכבד לגמרי להיות מועמד על ידי עמיתי, לצד אמנים יוצאי דופן כל כך, בשנה של הרבה סרטים גדולים", אמר גוסלינג בהודעה שפרסם לתקשורת. "ומעולם לא הייתי חושב שאגיד זאת, אבל אני מתכבד במיוחד וגאה בכך שזו מועמדות על גילום בובת פלסטיק בשם קן. אבל אין שום קן בלי ברבי, ואין שום סרט 'ברבי' בלי גרטה גרוויג ומרגו רובי, השתיים שהכי אחראיות לסרט עושה ההיסטוריה שנחגג בכל העולם".

"אף הכרה לא היתה מתאפשרת לאף אחד שעבד בסרט הזה בלי הכישרון, הנחישות והגאונות שלהן", המשיך השחקן. "להגיד שאני מאוכזב שהן לא מועמדות בקטגוריות שלהן יהיה אנדרסטייטמנט. כנגד כל הסיכויים – ועם כלום מלבד שתי בובות חסרות נשמה בלבוש דל ולמרבה המזל גם ללא מפשעות – הן גרמו לנו לצחוק, שברו לנו את הלב, דחפו את התרבות ועשו היסטוריה. עבודתן צריכה להיות מוערכת לצד המעמדים הראויים האחרים. ואחרי שזה נאמר, אני ממש שמח בשביל אמריקה פררה ושאר האמנים המדהימים שתרמו מכישרונם כדי ליצור סרט כזה פורץ דרך".

גוסלינג דואג להזכיר את פררה, שקיבלה מועמדות לפרס שחקנית המשנה הטובה ביותר, אחת מתוך 8 מועמדויות שצבר הסרט, כולל עיצב תפאורה, עיצוב תלבושות ועל שני שירים מקוריים. וכן, "אני רק קן" לגמרי מועמד. גורוויג ורובי כן קיבלו מועמדות בקטגוריות אחרות, כאשר רובי מצויינת כמפיקה בסרט (בקטגוריית הסרט הטוב ביותר), בעוד שגורוויג מועמדת בקטגוריית התסריט המעובד, למרות שגם כאן מדובר בהחלטה די שערוריות, שכן ממה הם בדיוק עיבדו את התסריט? מבובה? אז כן, שוב האוסקר מוכיח כמה מנותק ומיושן הוא, ושוב ראין גוסלינג מוכיח שהוא מותק של בן אדם, ובעיקר הקן האולטימטיבי.

• המסך
• ברבי
• ריאן גוסלינג
• אוסקר

הדבר הכי מפתיע בסרט האקשן אדיר התקציב שעלה בשישי בנטפליקס, זה לגלות בכותרות הסיום שהעלילה השדופה, נטולת הדמויות וההיגיון, מבוססת על ספר. כאילו התסריטאים לא יכלו לחשוב על הקשקוש הגנרי הזה לבד. וזה לא שמדובר ביוצרים מהשוליים. האחים אנתוני וג'וזף רוסו ביימו ארבעה מסרטי מארוול, בהם "הנוקמים: מלחמת האינסוף" ו"הנוקמים: סוף המשחק", המככבים ברשימת הסרטים הקופתיים ביותר בהיסטוריה. ג'ו גם היה שותף לכתיבת התסריט עם כריסטופר מרקוס וסטיבן מקפילי, צמד התסריטאים שחתומים על סרטי קפטן אמריקה, סרטי הנוקמים הנ"ל, ולהיטי ענק נוספים.

>>אל תאבדו תקווה: הנה הסרטים האחרים שנטפליקס עומדת להוציא (וכבר הוציאה) ב-2022
>>צריך גיבור: אלו הם 20 הסרטים הכי טובים בכל היקומים של מארוול

בנטפליקס כבר הוכיחו שהם מסוגלים להפיק דרמות אוסקר משובחות, אבל דווקא כשזה מגיע לסרטי ז'אנר, כמו "הודעה אדומה" ו"משמר האלמוות", לא משנה כמה כסף הם שופכים עליהם, יוצא להם זבל. ומדובר בזבל יקר במיוחד – 200 מיליון דולר של זבל. "האיש האפור" הוא מעין גרסה ירודה של סרטי ג'ייסון בורן, עם ריאן גוסלינג בתפקיד המתנקש בשירות ה-CIA, שמגלה שהאנשים ששולחים אותו להרוג אנשים אחרים הם יצורים חסרי מוסר שחושבים רק על הישרדותם האישית, ושהם רוצים להרוג אותו כי הוא נושא איתו סוד שיכול להפיל אותם. לכן הם שולחים בעקבותיו המוני מתנקשים שאמורים להיות הכי טובים שיש, אבל אף אחד מהם לא יכול לו. האלמנט הקונספירטיבי כל כך מנופח ועם זאת לא מפותח, שהוא לא משכנע ונטול כל עוקץ.

כדי שלאקשן יהיה גם תוכן דרמתי, התסריט מספק ל"שש" ("007 היה תפוס", הוא אומר למי שלא הבין לבד) סיפור רקע על אבא מתעלל המובא למסך בשני פלשבקים קצרצרים (אפילו לא מזהים שאת האב מגלם שיי וויגהאם), ונערה עם קוצב לב שהוא צריך להגן עליה. כי למרות חזותו הקרה, יש לו לב חם, כאילו. כל הסרט בכאילו – לרגע לא נוצר רושם של יחסים כלשהם בין מי מהדמויות. כי בעצם אין כאן דמויות, רק צלליות, כמו אלה שגרפיקאים עובדים איתן.

בדרך כלל אני מחבבת את גוסלינג אבל הפעם לא היה לו עם מה לעבוד, וחוץ משרירים מפוארים הוא לא מביא לתפקיד כלום. מולו על המסך מככב כריס אוונס בתפקיד המתנקש הראשי שנשכר להרוג אותו, וגם נותן פקודות לכל המתנקשים האחרים, ובכלל נהנה להרוג אנשים. כבר כתבתי פעם על כך שכשאוונס צח הפנים יוצא לשאוף אוויר מחוץ ליקום של מארוול ורוצה להראות שהוא יודע לשחק דמויות לא מושלמות, הוא מגדל שיער על פניו. כך, למשל, היה ב"חיבור פשוט" וב"לפני שניפרד" וב"רכבת הקרח", שבכולם היה לו זקן. הפעם יש לו שפם ותספורת צבאית, הוא מחייך הרבה, ונראה שהוא נהנה מכל רגע. האחים רוסו ביימו אותו ארבע פעמים כקפטן אמריקה, ויש אופציה שהוא אמר להם שנמאס לו לגלם את הבחור הכל כך טוב שעמיתיו צוחקים עליו, ושיארגנו לו סרט שבו הוא יכול לגלם סוציופת. הוא אמנם כבר עשה את זה בסרט קודם, ואפילו בלי שפם, אבל שם הוא העמיד פנים שהוא בחור טוב, וזה לא אותו דבר.

אבל גם הוא בעצם מקבל פקודות מלמעלה, וזה שנותן אותן הוא הנבל הראשי (שמעליו יש עוד נבל שאת חשיפתו דוחים כנראה לסרט המשך). הוא מגולם על ידי רגה ז'אן פייג' בהופעה חסרת כל לחלוחית, שמחדדת את חוסר הכישרון שהציג ב"ברידג'רטון". גם אנה דה ארמס פה בתפקיד סוכנת שמשתתפת בסצנות האקשן, אבל הפעם – בניגוד לסצנה שלה ב"לא זמן למות" – היא לא מצליחה להותיר רושם כלשהו.

נו, בסדר, אבל איך האקשן? אדיר היקף אבל לא משהו מיוחד. סצנות המכות בשעה הראשונה של הסרט אפילו חלשות, וחלקן מצולמות בחושך, כך שקשה להבחין בפרטים. כמו בונד ובורן, שש מתרוצץ בין אתרי צילום מרהיבים בערים בינלאומיות – בנגקוק, וינה, פראג, ויש גם סיקוונס ארוך שצולם בטירת שנטילי שבצרפת, שמתחזה לטירה בקרואטיה. מירב המחשבה ועוצמת ההפקה הושקעו בסיקוונס האקשן ברחובות פראג שמגיע באמצע הסרט, ומשתתפים בו המוני אנשים עם רובים וכלי רכב מסוגים שונים, כולל רכבת קלה. זה סיקוונס מוצלח למדי, אבל אין בו את אפקט הוואו.

בסרטי ג'ייסון בורן שביים פול גרינגרס ("זהות במלכודת", "זהות אבודה") האקשן היה עוצר נשימה גם משום שהוא הרגיש ריאליסטי לצד היותו מסחרר, ואילו כאן מדובר באקשן בומבסטי אך לא באמת וירטואוזי, ולכן הוא פחות אפקטיבי. נראה שהופעלו כאן רחפני צילום, אבל בתנועות המצלמה חסר הברק של סצנות האקשן ב"טיילר רייק: חילוץ", הסרט הקודם שהאחים רוסו ביימו עבור נטפליקס. בסרט ההוא (שעלה כשליש מהסרט הנוכחי) המצלמה עשתה דברים שנראים בלתי אפשריים בשוט רציף באורך 12 דקות מסעירות, מה שעורר את התלהבות מבקרי הקולנוע שנוטים להבחין בדברים כאלה. וגם שם קיבלנו שכיר חרב שמתגייס להציל ילד ושחקן מהיקום של מארוול (כריס המסוורת'). אתם מתחילים להבחין כאן בתבנית? ל"טיילר רייק" היתה חזות של B-movie משודרג. "האיש האפור" כבר מציג פוזה של שובר קופות עתיר כוכבים (עוד לא הזכרתי את דאנוש, מגדולי הכוכבים של הקולנוע ההודי, המגלם מתנקש מוסרי) ואתרים קלאסיים, אך הוא מתגלה כלא יותר מפחית קולה ריקה.

★★ 2 כוכבים
The Gray Man בימוי: האחים רוסו. עם ריאן גוסלינג, כריס אוונס, אנה דה ארמס, רנה ז'אן פייג', אלפרי וודרד. ארה"ב 2022, 122 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• ריאן גוסלינג
• נטפליקס