• Facebook
• Twitter
• Email

"כדי שטיפול של ילדים יעבוד כמו שצריך צריך עוד ילדים, זו מטרת הקבוצה", אומר אלון וסרמן, נוירופסיכולוג בעל ותק של שנים, והמנהל המקצועי של העמותה. "ברגע שיש לי עוד ילד, כאן ועכשיו אתה פוגש את המציאות. החיפוש שלנו הוא אחר טיפול קבוצתי בכישורים חברתיים. מהיכולת להבין על מה ילד אחר מדבר ויצירת קשר עין ועד משא ומתן, שיתוף פעולה, התמקחות".

לא כל ילד שנתקל בקשיים הופך לחלק מהמערכת המשומנת של אבחון־טיפול־כדורים־מעקב שגופים רשמיים בעולם המערבי אוהבים כל כך להשתמש בה. חלק גדול מהילדים, משהו כמו 30־40 אחוז, כלומר יותר משליש, סובלים מבעיות בכישורים החברתיים. מביישנות, דרך חוסר אימון בקריאת מצבים חברתיים ועד דומיננטיות והשתלטות על השיחה – לא חסרות סיבות שבגללן ילד יכול להידחק הצדה או לסבול ממחסור בחברים בדיוק בשנים קריטיות בעיצוב האישיות. התוצאה היא לא העברה לכיתה מיוחדת, אלא סכנה של הפיכה ל"שקוף", הפיכה למושא לחרם או גרירת משקעים אל תוך שנות הבגרות.

"הרבה פעמים מגיעות אלינו אימהות לילדות בנות 16 ו־17 ושואלות אם זה לא מאוחר מדי, הרי הילדות כבר בת 16. זה מצחיק, הרי את רק בת 16! לאדם שנתקל בקשיים בגיל הזה יש עוד 60 שנה של חיים כמבוגר שעוצב על ידי ילדות כילד דחוי חברתית", אומרת סיגל נעים, הבעלים והמקימה של "חברים", שאחרי עבר בסטארט־אפ נוכחה לגלות כי אין מקום בישראל שדואג לתת טיפול וחיזוק לכישורים חברתיים. ההחלטה הייתה לשים את הקריירה בצד לכמה שנים במטרה לדאוג למקום כזה. למעשה ההחלטה נעשתה לאחר שנתגלה כי אין שום מקום שמתיימר לטפל בבעיה של כישורים חברתיים בתוך קבוצה, כלומר ילד מול ילד, כמו בכיתה או במגרש המשחקים, בניגוד, כמובן, לשיטות הטיפול הנוכחיות, ששמות את הילד עם מבוגר ושולחות אותו להתמודד עם הבעיות בלי לנסות לטפל בהן בסביבה מוגנת.

זה רצון של כל הורה שהילד שלו ישתלב, אבל בראייה של קבוצה או של כיתה, אפשרי בכלל להגיע לזה? ההסתכלות שלכם היא מן הסתם היא על הקבוצה, אבל האם אין לחץ של הסביבה ושל המבנה החברתי שמוביל ל"כבשים שחורות" אוטומטית?

"זה מעניין, זו סוגיה מרכזית בחשיבה שלנו", אומר אלון. "האם המוקד הוא הילד המסוים? או המערכת? או שילוב ביניהם? אנחנו מנסים להתמקד בצורה משולבת. לתת מענה למי שבמצוקה, אבל לנסות לעשות זאת באופן שמרכך את התפקידים שהילדים רכשו לעצמם בבית הספר: מלכת הכיתה, הליצן, התלמיד השקוף. הכלי המרכזי שלנו הוא לעמת את הילדים בקבוצה ולעזור להם להתייחס זה לזה. אם ילד קוטע מישהו או מתווכח עם מישהו, את המשוב הוא מקבל מיד מאותו ילד, לא מאיתנו המטפלים, אנחנו פה כדי לכוון אותם, אבל הטיפול נעשה על ידי שאר הילדים. יש מקומות שמטפלים באמצעות קבוצה הומוגנית, כלומר לקחת עשרה ילדים עם הפרעת קשב וריכוז או הפרעת אכילה ולטפל בבעיה שלהם במקביל. אנחנו דווקא שואפים לעשות את ההפך, לקחת קבוצה כמה שיותר הטרוגנית שמקבילה למה שקורה בכיתה אמיתית, כי כל ילד זה סיפור אחר וכמה שמגוון הבעיות בקבוצה גדול יותר, לי, כמטפל, זה יותר טוב. זה יוצר סיטואציה חברתית מורכבת שהילדים נדרשים לפתור".

וזה לא יוצר תסכול? כשילד אחר מבקר אותך בתוך הקבוצה מול המנחה?

"זה יוצר תסכול. יש קבוצות שמעבירות שעה וחצי בשמחה רבה ובלי חיכוכים ויש מפגשים שיש בהם בכי, עצבים, ריבים, חיכוכים. זה מה שיוצר אינטראקציה. אנחנו לא כאן כדי לעשות פאן, הילדים יודעים שהם באים לכאן לעבוד, הם באים לעשות שינוי. כשילדה מגיעה לפה למפגש ובמפגש כועסים עליה והיא לא מבינה למה, היא שומעת משאר הילדים מיד את המשוב. היא לומדת ממה שווה לה להיפטר מבחינה חברתית ומה שווה לה להשאיר. מבחינה אבולוציונית יש התנהגויות ששווה להיפטר מהן ויש כאלו ששווה לחזק. אוהבים אותה על דברים מסוימים ומבטאים גם את זה והיא מלמדת את עצמה".

סיגל מוסיפה: "הילדה תוהה אם מה שעשתה בסדר, מה עבד ומה לא? למה זה עבד ככה? זה דברים שבכיתה רגילה בעולם המציאות קשה מאוד להחזיק אותם בצורה כזו ובחדר טיפולי הם מקבלים משמעות אחרת".

אתם מציגים את זה בצורה מאוד מדעית וזה הגיוני, כי אתם אנשי המקצוע, אבל כמה זמן זה לוקח לילד? להגיד "עשיתי אל"ף ועכשיו הגיבו לי בבי"ת"? זה לא כל כך אמפירי, זה דבר שמשלב רגשות ועצבים ותסכול.

אלון: "ההחלטות נעשות בעזרת החברים לקבוצה. ביום ראשון שעבר היה פה ילד שנעלב ויצא וישב מחוץ לחדר, ושאר הכיתה נשארה עם הילד הפוגע. התהליך היה כזה שמיד הוא קיבל את המשוב מהכיתה, גם אם הוא לא הבין בהתחלה. החברים אמרו לו 'העלבת ילד אחר כי ככה וככה וככה'. בהתחלה הוא לא הבין למה, אבל הוא השתכנע מהחברים. הדיון גם התפתח לכך שאחת הילדות התנדבה להחזיר את הילד הפגוע מבחוץ, מתוך הבנה שיהיה לו קשה להקשיב עכשיו. אלה החלטות שהקבוצה קיבלה וההבנה של הילד מגיעה לפעמים אחר כך".

תוך כמה זמן זה מוטמע כהרגל?

"המורכבות של ההתנהגות החברתית האנושית היא אדירה אז אין לי תשובה לזה. יכול להיות שזה מוטמע בשנייה ויכול לקחת זמן, יש הרבה גורמים שמשפיעים על הילד, זה תלוי לא רק במי הוא אלא מה ההיסטוריה שלו, הסביבה שלו, המשפחה".

סיגל: "חלק מההבנה של הילד מגיעה מההבנה של שאר הילדים שלכולם יש בעיה. לי יש בעיה, לך יש בעיה, לו יש בעיה, זו הסיבה שאנחנו כאן, זה מה שגורם להם לרצות להשתפר ביחד".

אלון: "אנחנו מאוד מתייחסים לעניין של ההכללה, של לדאוג לילד שירגיש טוב בחוץ ולא רק פה, אחרת לא עשינו כלום. טיפול, בהגדרה שלו, הוא משהו שאם הוא עובד אז לא תצטרך אותו. המטרה שלנו היא שילד לא יצטרך טיפול, שזה כמובן עובד בניגוד להיגיון הכלכלי. גם ילד שמפריע בקבוצה זה טוב לנו, זה יוצר משהו ששאר הילדים צריכים להגיב אליו, כמו במציאות, ככה יודעים שזה אפקטיבי. גם אם זה בכיתה וגם אם זה ברשתות חברתיות או בווטסאפ".

אלון לא סתם מזכיר ווטסאפ, כלי שהפך לדאגה ללא מעט הורים, כזה שמשמש מקום מפלט ללא פיקוח הורי, שבו החוקים והשפה הופכים להקצנה של חצר המשחקים בבית הספר, שבו ילד לא חייב לראות מולו ילד אחר כשהוא פוגע בו, כך שהאינטימיות מיטשטשת והכישורים החברתיים של הילדים הופכים לכלי היחיד שלהם בהישרדות. "ילדה שלא כותבת או שכותבת יותר מדי, מציפה, מביאה תכנים שלא קשורים או לא מעניינים, זוכה לפידבק מיידי בקבוצה כזו", מוסיף אלון.

הפתרון של "חברים" משתמש ביתרונות של קבוצת ווטסאפ: תיעוד. כל קבוצת ילדים פותחת קבוצת ווטסאפ שבה נמצא גם המנחה, והשיחות והאינטראקציות בין הילדים מתועדות בקבוצה ומנותחות בפעילות הקבוצתית. זה אולי ג'ונגל, אבל כזה שבו הכל רשום ואי אפשר להסתיר כלום.

סיגל: "התקשורת בעולם המסכים היא תקשורת מהותית היום, היא לא משהו נלווה. היא משהו חדש ומהותי, ביכולת שלך להביע רגש, ביכולת שלך לבטא את עצמך".

זה משהו שאתה חייב להיות מעורב בו 100 אחוז מהזמן?

"חייב. מכיתה ה' הילדים עם סמארטפון. הקושי החברתי נובע מהמון סיבות, לא רק מתקשורת אלא מעולמות תוכן שההורים לא מכירים, ולכן יש להם בעיה להכיר או לאבחן את הבעיה של הילד. היום לפעמים הדרישה היא מההורים להכיר את העולם של הילדים ולהסתגל אליו, ולא להפך".

• ראיונות
• עם הילדים

• Facebook
• Twitter
• Email

דנה דבורין, הבלונדינית עם הצמות והצחוק המצלצל, זו שדורות של ילדים גדלו עליה כששיחקה והנחתה בערוץ הילדים, שרה בפסטיגלים, כיכבה בהצגות, מחזות זמר ותוכניות טלוויזיה פופולריות, היא היום בעיקר מאחורי הקלעים – עוסקת בכתיבה, בימוי ולעתים גם בהנחיית מופעים לילדים ולכל המשפחה.

לפני שבע שנים היא בחרה להפנות את הקריירה האישית שלה לאפיקים נוספים בתחום אמנויות הבמה. היא למדה בימוי והעלתה את הצגת הילדים הראשונה בבימויה במסגרת פסטיבל הצגות ילדים בחיפה. "זה התלבש לי כמו כפפה ליד" היא אומרת בעיניים זורחות. "תמיד היה לי רצון ליצור, לכתוב ולביים. גם כששיחקתי והנחיתי הייתי מחלקת הוראות לשחקנים, למנחים לכל מי שהיה בסביבה", היא צוחקת.

מאז ההצגה ההיא דבורין מעורבת ביזמות וניהול, כותבת ומחברת תכנים להפקות שונות, והיא מתרגשת מחדש בכל פעם שהיא מגלה עד כמה ילדים יכולים ליהנות ולאהוב כאלה.

אחד העולמות המרגשים שנחשפה אליהם בשנתיים האחרונות הוא מוזיקת ג'אז. היא כותבת, מביימת ומנחה את אירועי "ג'אז חם לילדים" (שמיים הפקות) ומאושרת מכל רגע.

ג'אז חם לילדים הוא סדרת קונצרטים שנתית המארחת בכל חודש אמן ג'אז מפורסם בעל שם עולמי ובונה סביבו סיפור מוזיקלי מרתק שנכתב במיוחד על פי סגנונו המוזיקלי, תכני שיריו ואופיו.

דבורין, שנבחרה לכתוב, לביים ולהנחות את הסדרה, גילתה באמצעותה עולם חדש ומלא בצלילים שלא הכירה – והתאהבה.

ספרי על הסדרה.

"עולם הג'אז הוא עשיר ומגוון בסיפורים, בכלי נגינה ובסגנונות. בכל חודש מגיע לארץ אמן ג'אז נפלא אחר – בכל פעם מארץ אחרת ומסגנון מוזיקלי שונה – ונכתב סביבו סיפור שמותאם אליו. פעם זה סיפור על דמויות יוצאות דופן ופעם על כלי נגינה, פעם על נסיכות ופעם על בלשים. בסיפור משתתפות תמיד שתי דמויות – אני ושחקן נוסף (אור משיח/ איציק כהן); הסיפור מותאם תמיד לקו המוזיקלי של האמן האורח ומשובצים בו שירים בביצועו. פעם זה ג'אז צועני ופעם ג'אז אמריקאי בסגנון ניו אורלינס, פעם ג'אז משנות ה־40 ופעם ג'אז מודרני. מדובר בעולם עשיר ואינסופי".

למה ג'אז?

"ג'אז הוא לא האופציה המוזיקלית הראשונה שהורים משמיעים לילדים, ובסדרה המגוונת שלנו הם לומדים להכיר ולאהוב את המוזיקה הנפלאה. לסדרת הקונצרטים הזו יש מטרה מאד ברורה – לחשוף את הילדים לעולם הנפלא והאינסופי של הג'אז, לתת להם את האפשרות להקשיב, ללמוד, להכיר, להתחבר. לי, באופן אישי חשוב היום מאוד לעסוק בתכנים עם ערך מוסף, עם מסר תרבותי, משהו עם תוכן איכותי. כשפנו אלי משמיים הפקות בהצעה לכתוב לביים ולהנחות את ג'אז חם לילדים, התרגשתי מאוד. אני אוהבת מאוד מוזיקה, בעלי מוזיקאי והמוזיקה תופסת חלק עצום בעבודתי כבמאית, אבל ג'אז לא ממש דיבר אליי ולא ממש הכרתי אותו. רק כשנחשפתי לעולם הג'אז הבנתי עד כמה אני אוהבת אותו. ג'אז הוא הבסיס לכל המוזיקה שאנחנו מכירים – בלוז, מוזיקת נשמה ומוזיקה שחורה.".

את לא מתגעגעת לטלוויזיה? לפרסום? לזוהר?

"ילדים אוהבים בידור ומבוגרים אוהבים בידור ואני לא נגד. הייתי בעולם הזה, היה נהדר, אבל הספיק לי. היום אני מחפשת תכנים אחרים עם עומקים אחרים, ולכן בחרתי בתחום התיאטרון לילדים, שבו אני יכולה לשלב את כל העולמות, הצבעים והטעמים שאני אוהבת".

• ראיונות
• דנה דבורין
• עם הילדים

• Facebook
• Twitter
• Email

• קסטרו
• ראיונות
• אליאנה תדהר
• עם הילדים

• Facebook
• Twitter
• Email

יהלי מושקוביץ בן ה־6 מתגורר בנתניה עם איה – אחותו בת ה־5, עם אמו אלינור – מדריכת תנועה לילדים בגנים ומפעילה בימי הולדת, ועם אביו לירון – בעל מספרה. לדברי אלינור בנה מצייר מגיל 4 וחצי, וכשהיה בן 5 הבינה שמדובר בתופעה מיוחדת במינה.

אלינור: "עד גיל 4 וקצת הוא בכלל לא רצה לצייר והיה זורק צבעים וטושים כמה שיותר רחוק ממנו. הגננת אמרה לי שאם הוא כבר מצייר – זה רק עם טוש בצבע אחד, והוא מותח רק קו אחד. והיא המליצה על ייעוץ וריפוי בעיסוק".

הלכתם לייעוץ?

"עד שהצלחתי לקבוע פגישה עברו חודשיים, ויום אחד קראה לי הגננת והראתה לי שיהלי צייר פנים, אף, פה, עיניים. היא אמרה לי: הכל בסדר. אין לך מה לברר".

מתי הבנתם שמדובר בתופעה מיוחדת?

"כשקיבלנו בסוף השנה תיק עם ציורים של כל ילדי הגן. שמתי לב להבדל בין הציורים שלו לציורים של שאר הילדים. הוא צייר פנים, אנשים, גיבורי על שהוא אוהב מאוד. הבנתי שהוא מצייר כמו מבוגר, מצייר בתלת ממד. אחרי זמן מה דיברו בגן על הרצל. הוא ביקש ממני לראות תמונה שלו. העליתי תמונה של הרצל על מסך המחשב, ובתוך דקות הוא צייר את מה שהוא ראה. בדיוק. חטפתי שוק. נשארתי עם פה פעור. העליתי את זה לפייסבוק לראות אם אני לא הוזה, וכל החברים אמרו שזו תופעה מדהימה. רשמתי אותו לחוג ציור של הציירת ריטה פטיסוב, שקיבלה אותו אף שבדרך כלל היא לא מקבלת לחוג ילדים בגיל הגן. תחילה היססתי אם לשלוח אותו לחוג, אבל הרגשתי שחשוב לחדד לו טכניקות. התחלתי גם ללכת איתו למוזיאונים, לתערוכות, קניתי לו ספר אמנות – הכל מאוד בזהירות כדי לא להכביד עליו".

מה הוא הכי אוהב לצייר?

"דיוקנאות של אנשים שעשו היסטוריה. הוא צייר את מרילין מונרו ואת צ'רלי צ'פלין. בצוק איתן הוא צייר את בני גנץ, הציור נשלח לגנץ שהשיב במכתב תודה. יש לו גם דיוקן מדויק של אריק איינשטיין, אילן רמון, שמעון פרס ויאיר לפיד. לפרס וללפיד שלחנו את הציורים אבל עדיין לא קיבלנו תגובה. אנחנו צוחקים ואומרים שאם אין ערך בוויקיפדיה על אדם מסוים – יהלי לא יצייר אותו".

מה את רוצה להשיג בזה שאת שולחת ציורים שלו לאנשים מפורסמים?

"חשוב לי שיידעו שגדל כאן ילד שמצייר בצורה לא רגילה. פתחתי לו גלריה של הציורים בפייסבוק ופניתי לבצלאל לשאול מה דעתם. הם אמרו לי: תני לו לגדול. בעיניי זה יפה לראות אמן בצמיחה. זו הזדמנות לצפות בילד שמתפתח מהמקום הזה. מאותה גאונות. הייתי שמחה שתהיה לו חשיפה. שיצליח. כי בעיניי זה משהו מולד, לא נרכש. הוא קיבל את המתנה הזאת מאלוהים".

הוא מודע למתנה הזאת?

"הוא מבין שהוא מצייר יפה, אבל הוא לא משוויץ. הוא ילד צנוע וביישן, סוחף את מי שבסביבה שלו לצייר. בגן – הילדים שפעם היו משחקים רק כדורגל יושבים ומציירים, והוא מלמד אותם. גם אחותו יושבת שעות לידו ומציירת. זה הדבר שהוא הכי אוהב בעולם. בבוקר הוא קם ומיד רץ לדף, כשהוא חוזר מהגן הוא מצייר. אני מאמינה שהוא ישאיר חותם בעולם".

שיחה עם יהלי

מה אתה הכי אוהב לצייר?

"אני אוהב הכי בעולם לצייר חיות, בעיקר חזיר בר. למה דווקא חזיר בר? אני אוהב את הקרניים ואת הפרווה שלו. זה מעניין אותי. אני יודע שאני מצייר באופן מיוחד ושמח בזה. גם עכשיו, ברגע הזה, אני מצייר את הגננת שלי שקוראים לה שירלי. מצייר אותה מהצוואר והפנים, אבל לא את הרגליים".

מצייר מהזיכרון?

"יש לי תמונה שלה. אני מצייר בצבעי פסטל, על נייר מיוחד מאוד, הנייר נמצא במין חוברת, ואחרי שאני גומר לצייר, חותכים את הדפים ונותנים את הציור למי שציירתי. ואני אתן לשירלי את הציור".

מי הצייר האהוב עליך?

"ואן גוך, ציירתי גם את הפנים שלו. אבל הכי אני אוהב לצייר אמיתי, לא מופשט".

ומה אתה רוצה להיות כשתגדל?

"צייר דגול".

• ראיונות
• ציור
• יהלי מושקוביץ
• עם הילדים

• Facebook
• Twitter
• Email

העץ הוותיק שאהב קובי מחט – כוכב הילדים, השחקן, התסריטאי (עם אלון גור אריה) והבמאי של הסרט "גויאבות" – נגדע מזמן, אבל גדם הגזע עדיין נטוע בחצר בית הוריו של מחט, ברחוב בזל בתל אביב. "בכל פעם שאני מגיע לבקר אני רואה אותו ונזכר בילדותי", הוא אומר בנימה של געגוע.

את הזיכרונות המתוקים מעץ הגויאבות בחצר הבית שבו גדל רקמו מחט וגור אריה לסיפור צבעוני ותוסס המשלב מוסר השכל, ערכים ומסרים חברתיים עם עלילה ישראלית טיפוסית המוכרת לכל מי שגדל עם שכנים:

בבית המשותף במועצה מקומית קטנה גרות שלל דמויות מצחיקות ומשונות – אנשים, חיות ובובות. פרצ'יק המנקה, ג'ובאני הספַר, שליכטה הכלב, החופף הרגזן ירדוס, השכנה הרכלנית עדנה וגם דייר מסתורי שאף אחד לא ראה מעולם.

אל הקלחת מצטרפת משפחה חדשה בשכונה – זוג הורים ובתם בילי – ילדה שובבה ומצחיקה שנהנית לגלות פינות קסומות בבית המשותף ובעיקר אוהבת את עץ הגויאבות.

אבל ראש המועצה – איש עשיר שגר בבית הסמוך – פחות אוהב את העץ כי הגויאבות הבשלות נופלות על ראשו. קונטסה – העוזרת האישית של ראש המועצה – משכנעת אותו שאת העץ ה"מזלזל" יש לעקור.

במהלך הסרט תיאבק בילי בהחלטות ראש המועצה ועוזרתו כדי להציל את העץ מכליה, ותסחף אחריה במחאה חברתית את דיירי הבניין ואת היישוב כולו. הניצחונות הקטנים של בילי במאבק יביאו את קונטסה להסלמת הפעילות נגד העץ והדיירים, ובילי תגלה שכדי לשמור על העץ יש להחריף את המאבק.

מאין הרעיון לסרט?

"גדלתי בתל אביב, ברחוב בזל. בחצר שמאחורי הבית גדל עץ גויאבות ששתל לפני עשרות שנים שכן בשם מר בירמן. כילד נורא אהבתי לטפס על העץ שהיה מעין מגרש המשחקים שלנו. גם אצלנו היה שכן שלא אהב את העץ, כשהייתי בן 13 גדעו אותו. הגדם שלו עדיין קיים והוריי עדיין גרים באותו בניין, כך שזה חלק בלתי נפרד ממני, ולכן הסרט הזה הוא עם רגל אחת במציאות שלי ועם רגל שנייה בסיפור דמיוני שמבוסס על פנטזיה בעלת ערך מוסף".

קצת מזכיר את המחאה החברתית של קיץ 2011.

"בדיוק! המחאה החברתית באה מאוד לידי ביטוי בעלילה של הסרט. אנחנו כל כך מאולפים כאזרחים לקבל את כל מה שמנחיתים עלינו באופן שרירותי, בלי לפקפק או לנסות לתקן, לשנות, להתנגד, אבל לפעמים האזרח הקטן קם ואומר: לא! לא חייבים להסכים! וזה מה שהילדה בסרט מנסה לעשות – לשנות את רוע הגזרה ולבטל את ההחלטה על גדיעת העץ. היא קצת דפני ליף כזו, שמתגייסת למען החברה והכלל ונלחמת על הצדק".

"סרט שכולו גירל פאוור"

מחט – שהוא גם בעל תואר ראשון בפסיכולוגיה ותואר שני בהתנהגות ארגונית ומנהל עסקים באוניברסיטת תל אביב, נשוי ואב לשניים – רואה בסרט מסר חשוב נוסף: "זהו סרט שכולו כוח נשי. סרט שהוא מאוד גירל פאוור", הוא אומר בהתרגשות. "אמנם כתבו אותו שני גברים וביים אותו גבר, אבל הגיבורות הן נשים – גם הטובה וגם הרעה. הן הדמויות החזקות בסרט והן אלו שגוררות את כולם אחריהן. יש להן כוח, הוא בא לידי ביטוי, ואני מאוד שמח שככה יצא. זה חשוב לי, אולי כי יש לי בת בכורה", הוא צוחק.

איך היה לעבוד עם פיגורות כמו יהורם גאון? חנה לסלאו?

"מדהים ומרגש! זכיתי לעבוד עם קאסט חלומות! באנו עם תקציב קטן אבל כולם אהבו את התסריט ומצאו בו משהו 'אחר' שכבש אותם. בארץ אין הרבה מחזות זמר וכאן ניתנה לשחקנים המדהימים האלה הזדמנות להפגין את כל קשת הכישרונות המדהימה שלהם – משחק,ריקוד, שירה – וזה כיף גדול. צילמנו ביולי שעבר, בחום אימים ובמהלך צוק איתן, והשחקנים פשוט נתנו את עצמם ואת כל מה שיש להם ובהם. יהורם גאון השאיר אותי נפעם ונרגש והמקצוענות והמסירות, מהכישרון העצום ומהנתינה הגדולה. כולם היו מדהימים. זו הייתה חוויה נפלאה לכולנו".

"לא ייתכן שלא יהיו סרטי ילדים"

הילה ערן היא אחת ממפיקות הסרט בשיתוף סרטי יונייטד קינג, וגם מגלמת בו את תפקיד הכתבת. ערן נולדה לתוך עולם הקולנוע וההפקות. אביה הוא המפיק והבמאי דורון ערן והיא עצמה בילתה על סטים של הפקות וצילומים מאז שהיא זוכרת את עצמה. "לא היה תפקיד שלא עשיתי", היא אומרת וצוחקת, "מנערת מים דרך עוזרת מלבישה שלישית, נערת תסריט – הכל".

אחרי הצבא השתתפה בתחרות מלכת היופי, זכתה בתואר נערת היופי עשרה, שיחקה בסדרות טלוויזיה ("הנפילים","האלופה", "לא הבטחתי לך", "אגדת דשא") ובסרטים ("הכתובה", "רגליים קרות") והצטרפה לצוות המנחים של "רעש" – מגזין הנוער של ערוץ המוזיקה 24.

כיום היא נשואה, אם לאופק בן ה־4 ובקוב תהיה לה בת נוספת. ערן אוהבת את המשחק ואת ההופעה מול מצלמה, אבל כיום מתמקדת בדבר אחר – היא הקימה את הילה הפקות וכאמור מפיקה כעת את "גויאבות" עם משה וליאון אדרי ועופר נעים. זהו סרטה העלילתי הארוך הראשון כמפיקה, וההתרגשות גדולה.

למה דווקא סרט ילדים?

"זה היה רעיון שהתגבש בי מאז שהפכתי לאימא. צילמנו את הסרט בקיץ שעבר. לפני כן אני זוכרת שנורא רציתי לקחת את הילד שלי לסרט כיפי בעברית, עם מוזיקה ושחקנים שהוא אוהב, ולא היה כזה. חשבתי לעצמי איך זה יכול להיות שיש לנו כל כך הרבה הצגות ומופעים מדליקים לילדים, ואין סרטים לילדים. פניתי אל קובי שהגיע מעולם הילדים והחלטנו לנסות. הצלחנו לעשות סרט שהוא גם כיפי, גם מתאים לכל המשפחה וגם בעל ערך חינוכי ומסרים חיוביים. 'גויאבות' ינעל את פסטיבל הסרטים הבינלאומי לילדים ולנוער בסינמטק תל אביב, וזו שמחה גדולה וגאווה גדולה. זה חשוב לי לא רק כמפיקה אלא גם כאימא".

גויאבות את אוהבת?

הילה מתגלגלת מצחוק. "היית מאמינה שזה אולי הדבר היחיד שלא טעמתי בחיים שלי? אבל את הריח אני אוהבת". היא צוחקת שוב ומסרבת לטעום גויאבה…

מה הלאה?

"אנחנו בשיא התנופה. עם הסרט הראשון נתנו פול גז! בתוך פחות משנה מהרגע שהחלטנו ליצור אותו יצאנו לצילומים. הסרט מיד יוצא לאקרנים, ועכשיו – פחות משנתיים מאותו רגע – אנחנו כבר בצילומים לסרט הבא! זה נפלא ומרגש ומעורר השראה. זכינו ואנחנו זוכים לשיתופי פעולה נפלאים מכל מי שפנינו אליו – משה אדרי, השחקנים המדהימים, הצוות המוכשר – כולם האמינו ומאמינים בנו. זה נהדר".

איך את מסבירה את זה?

"יש משהו טהור מאוד כשעושים סרט לילדים, וזה סוחף".

הפקה של הילה הפקות וסרטי יונייטד קינג.מפיקים: משה אדרי, לאון אדרי, הילה ערן הראל, עופר נעיםבמאי: קובי מחטתסריטאים: אלון גור אריה וקובי מחטהפקה מוסיקלית: חזי שקדמופץ על ידי סרטי יונייטד קינגאורך הסרט: 80 דקות

• סרטי ילדים
• ראיונות
• גויאבות
• עם הילדים