רונית מטלון למדה שקשה יותר להיות בן אדם טוב מסופר טוב
הסופרת המוערכת רונית מטלון נפטרה הלילה מסרטן, יום אחרי שזכתה בפרס ברנר לספרות. לפני ארבע שנים היא סיפרה לנו מה היא למדה מהחיים
אני מרחמת על אנשים שיש להם סיפור אחד עם ההורים שלהם.ברגע שאתה כלוא בסיפור אחד זה עושה את החיים הפנימיים שלך שטוחים יותר. זה גוזר איזו דלות. ביחס לילדות שלי, הדמויות של אבא ושל אימא, גם המיתולוגיות וגם הממשיות, עולות בי כל הזמן ביחס לאירועים קונקרטיים. אני ממשיכה לראות את אימא שלי מבעד ליחסים שיש לי עם בתי ועם בני, וזה סיפור שאינו נגמר, גם אחרי שכתבתי עליו בספרים שלי. העבר הוא לא דבר סטטי, הוא נמצא בהתהוות מתמדת.
בואו לא נעשה אידיאליזציה של הספרות.להיות סופר טוב הוא בלי ספק דבר קשה, אבל אולי לא פחות קשה להיות אדם טוב באמת. לעתים קרובות אנחנו הכותבים חכמים יותר בספרים מאשר בחיים. אני מקווה שהחלקים היותר טובים של האנשים יוצאים בכתיבה שלהם.
בישראל כל יציאה לרחוב היא יציאה לזירת קרב.לפני כמה זמן הלכתי לסופר, והעגלות שם נורא גדולות, וקשה לי להשתלט עליהן, ונתקעתי במישהי. מיד אמרתי: "סליחה, סליחה, סליחה". והיא נעצה בי מבט אימתני ואמרה: "סליחה זה לא מספיק!". כל כך הרבה מההוויה הישראלית מקופל שם, אנחנו כל כך מרים וחשדניים. למה זה לא מספיק, הסליחה?
מאז שאני ילדה אני לא אוהבת להיות בקבוצה.אני אוהבת לפגוש אנשים בארבע עיניים, אין לי חבורות. יש לי אינסטינקט של דחייה מהדבר העדרי הזה. אחת לכמה זמן אומרים, "יאללה, נוציא את רונית", ואני יושבת בשולחן הגדול בבר, ותוך חמש דקות אני מאבדת את חוט השיחה ואני מרגישה שאני בפעמון זכוכית בתחתית האוקיינוס, מפסיקה לשמוע ומתכנסת בעצמי.
אני לא בן אדם שותה.מעת לעת אני יכולה לשתות יין, ואף פעם לא יהיה לי ממש טעים. החטאים שלי הם קפה וסיגריות, לא סמים ואלכוהול. הצורות האלו של אובדן שליטה אף פעם לא דיברו אליי, אולי כי תמיד הרגשתי שיש לי מספיק כימיקלים משלי, בלי צורך בעזרים חיצוניים.
אני אוהבת קפה.לא הרבה, אבל טוב. ארבע פעמים ביום ורק אספרסו משובח. כנראה שבכל זאת יש לי חוש מידה. בסיגריות, אני מעשנת אותן רק עד החצי, זה חוש המידה שלי.
גדלתי במקום קטן, ומגיל צעיר ידעתי שלא אחיה במקום קטן.יש דינמיקה של חבורות סגורות שרעה לי מאוד. כדי לשמור על קיום מנטאלי סביר אני צריכה מידה של אנונימיות מסביבי וזה משהו שתל אביב מציעה. אני צריכה את זה בשביל ההישרדות שלי. אחי גר עדיין בגני תקווה. בכל משפחה יש מישהו שתפקידו לשמור על המסורת, זה שנשאר לנהל את המכולת המשפחתית. היו לו ניסיונות לגור במקומות אחרים, והוא חזר מזועזע. כשהוא גר שלושה קילומטרים משם, בפתח תקווה, הייתה לו הרגשה של גלות.
כשהייתי בת 19 נסעתי לגור בפריז.זה לא היה כל כך מלהיב. עבדתי קצת, וגרתי אצל דודה שלי ואצל אחותי, ורוב הזמן הייתי אבודה ומיואשת ומבולבלת, עם דיכאון נעורים. זה חוסם אותך מלראות את כל היופי כי אתה כל כך עסוק בעצמך. הייתי עם אמביציה גדולה לכתוב ועם פחד שלעולם לא אגשים את החלום, ועם כל החרדות ביחס לערך העצמי, תסמונת אפס או אלוהים. זה לא נגמר בפריז, זה לקח עוד שנים ארוכות אחר כך, ובעצם זה עוד לא נגמר. יש תקופות ארוכות שאני מטילה ספק בעניין שיש למישהו במה שאני כותבת ואני אסירת תודה ומלאת התפעלות שמישהו בוחר להקדיש את הזמן שלו לקרוא את זה.
צרפת הייתה נוכחת בבית הוריי.ההורים שלי הגיעו ממצרים, הם קיבלו חינוך צרפתי ודיברו צרפתית בבית. בגיל ההתבגרות, אני ושתי חברות שלי אהבנו מאוד שנסונים, את הדימויים הרומנטיים, ברל וברברה. היינו מלאות מעצמנו, עם טקסים שלמים של הדבר הזה, לקרוא טקסטים ולתרגם אותם לעברית. גם כתגובה לכל הישראליות מסביב. התרוממות הרוח של להיות בפריז, את זה אני לא יכולה לשכוח. הייתי מסונוורת ומהופנטת, וחשבתי ששם אני רוצה לחיות. אבל לאט לאט אתה מגלה שאתה לוקח את עצמך לכל מקום, ומקום שונה לא עושה לך מטמורפוזה. ובשלב מסוים אתה גם מבין שאתה לא רוצה מטמורפוזה, אתה רק רוצה להיות אתה.
הסתכלתי על המהפכה במצרים בהתרגשות עצומה.צפיתי בזה מתוך תפילה ותקווה, אבל גם בחרדה, שהתגשמה בחלקה. אני מאוד דואגת לעם המצרי. בבית שלי, ההורים שלי לא הרגישו שמצרים הקיאה אותם. כשהוריי הלכו לתחנת הרכבת באלכסנדריה, חברים ושכנים נתלו על כתפיהם בבכי ושאלו "איך אתם עוזבים אותנו?". והם עזבו אחרי המהפכה של נאצר והקמת המדינה, כי כשמקום נעשה לאומי הוא הופך פחות סובלני לזר ולשונה, ואנחנו צריכים ללמוד מזה על מה שקורה כאן אצלנו.
לפעמים אני לא כותבת במשך שנים.יש לי יותר מדי כבוד לכתיבה מכדי להגיע למצב שאני כותבת מתוך הכרח. אני לא גאון, לא עגנון ולא תומאס מאן, ואין לי כל הזמן מה להגיד. אם אני אגיד כל הזמן – אני אשקר. ההכרה הזו עוזרת לי להיות מאוד שקטה במקום שלי. בישראל אי אפשר להתפרנס מכתיבה, ולכן אני מלמדת. היה לי חשוב למצוא עיסוק שאני אוהבת ושיפרנס אותי, כדי להשתחרר מהצורך לכתוב בשביל להתפרנס. היו אנשים – דוסטוייבסקי, דיקנס, בלזק – שכתבו מתוך הכרח, בעיקר כדי לשלם חובות, וכתבו יצירות מדהימות. השוט קיים בכל מקרה, אבל אתה חייב לבחור איזה שוט אתה רוצה.
תמיד השתתפתי בהפגנות, מאז שאני צעירה.הייתי בהפגנות של השמאל, כולל הפגנות קטנות, רדיקליות. נגד הכיבוש, נגד האביב של שרון, נגד מלחמות לבנון. תמיד יש את האנשים הקבועים, הבדיחות הקבועות, המרירות הקבועה. זה מאוד מייאש. במחאה החברתית פתאום באתי ולא הכרתי אף אחד, וכל כך שמחתי. זה היה נפלא!
האג'נדה שלי לא חד־משמעית.העמדות המוסריות חד־משמעיות, אבל בפתרונות פוליטיים, אני לא תמיד יודעת מה נכון ומה לא. אני מנסה להתנער מהמחשבה האוטופית. הגישות האוטופיות שרצו גאולה שלמה בשביל האנושות לוו תמיד ברצחנות לאורך ההיסטוריה. אז אני חושבת על הטוב האפשרי ולא על הטוב העליון: שיהיה פה גרעין שירצה תקווה, ולא ינסח את הזהות שלו על סמך הטראומות של העבר. שיהיה ניסוח של זהות קולקטיבית במונחים של עתיד. שזמן "עתיד" יופיע סוף סוף בשפה שלנו, לא רק כשהוא קשור לזה שנתקוף או לא נתקוף בעתיד את אירן.
הקפיטליזם עשה יישור קו.המעמד הבינוני פחות מזוהה היום אתנית. הבעיות של הזהות המזרחית לא נעלמו, רחוק מכך. אבל המושגים של סולידריות, של חוסר יכולת לקנות בית, ללמוד, הם היום לא רק נחלת המזרחים.
אני גדלתי בבית שהיה נאור לעין ערוך מהסביבה.ההורים שלי מעולם לא שפטו אנשים לפי מפתח אתני, השאלה היחידה תמיד הייתה ערכו של אדם. את הגזענות הזו הם פגשו רק כאן, כשעלו בשנת 49', בסביבה הציונית, והם היו המומים מולה. היהודים שבאו מאירופה, שזוהו בעיניהם כגזענים, נחשבו בעיניהם לפרימיטיביים. מה שאני חוויתי בבית זה רגשי עליונות כלפי גזענות. תודעה חזקה של ערך עצמי ואיך אדם נאור אמור להתנהג, עם המון זלזול ובוז והתנשאות כלפי הגזענות.
הזהות שלי כאישה יותר מעסיקה אותי מהזהות שלי כמזרחית.היה ויכוח בין אלבר קאמי לסימון דה בובואר, ואני הייתי בצד של קאמי, שהמוצא האתני קובע את התודעה. בשנים האחרונות יש היסט של הפרספקטיבה שלי, והיום אני בצד של דה בובואר. המגדר, המין, הנשיות, הרבה יותר קובעים את התודעה. אישה כיצור חופשי זה דבר שמשחרר גם את הגברים. כל סקטור בחברה שמשחרר את עצמו, זה כרוך בשחרור הדדי. הגבר היום לא כבול יותר לדימוי הגברי, והגבריות הישראלית השתנתה, התרככה. אני רואה את זה אצל הבן שלי ואצל חברים שלו. הם טיפוסים אחרים לגמרי של גבריות. הרבה יותר עדינים, לא מתביישים להיות רגישים. והם אוהבים לדבר עם נשים, לאו דווקא בקונטקסט רומנטי.
אני רוצה להיות בזוגיות.לא כי אני מפחדת להיות לבד, ממש לא. זוגיות היא לא מפלט מהבדידות. המשמעות של זה היא שיש מישהו שמשקף אותך, וברבות הזמן, אם אין לך מישהו כזה, זה יוצר עיוות של המציאות. הזולת מדייק אותך. גם בדברים הקטנים: "הייתי בסדר? עניתי לו טוב? מה הייתי צריכה להגיד?", אבל גם בדברים הגדולים – לכוון את הפלס הפנימי. וזה לא קל, כי אנחנו מעמיסים כל כך הרבה על הזוגיות, ציפיות לא אנושיות: משפחה, וקריירה והורות, ואתה צריך להיות המפרנס המושלם, המאהב המושלם, החבר המושלם, המארח המושלם. זה פסיכי. שחצני.
יש לי את ליזי מאז שהיא הייתה בת שנתיים.היא בת 12, והיא נורא מתוקה וטובת לב, אבל בצד הקוגניטיבי, היא די טיפשה. לא לומדת מהחיים. אבל זה גם מה שאני אוהבת בכלבים, הם לא מאבדים תקווה. היא מסתכלת עליי ומייחלת לעוד פרוסה, ובטוחה שיש לי אותה. היא לא תאבד את התקווה.
אני לא צמחונית, אבל יש לי הרבה כבוד לצמחונים.יש לי מעט אידיאולוגיות בענייני תזונה, והאמת היא שיש לי תזונה של מתבגרת: עוגיות, חטיפים, כאלה. הכל מקרי ולא בריא. מדי פעם אני הולכת וקונה דברים בריאים, אבל ממילא הסיגריות מבטלות את זה, אז מה זה משנה.
כשיצא הרומן של פול אוסטר, "מוזיקת המקרה", נשלחתי לראיין אותו למוסף "הארץ".כל הפגישה הייתה רצופת טעויות. לקחתי את הסאבוויי הלא נכון, שכחתי שם את המטרייה, הכל היה מלא שכחה ובלבול. חזרתי הביתה, וישבתי לכתוב, ואני מפעילה את הטייפ, ודממה מוחלטת. כלום לא הוקלט. חרדה. צלצלתי אליו והוא אומר לי, "איך יכול להיות? הרי בדקנו הכל מאה פעם, זה ממש משהו מיסטי". אבל הוא אמר לי שהוא נוסע למחרת ולא יכול להיפגש שוב. אני לא יודעת איך עשיתי את זה, אבל השלמתי הכל מהזיכרון. במצב של לחץ נורא פתאום הייתה לי כמו התגלות.
עזבתי את העיתונות בגלל שתי סיבות:בשלוש השנים האחרונות שלי בעיתונות הייתה האינתיפאדה, והייתי בעיקר בעזה, והייתי מאוד מעורבת רגשית עם האנשים שם. הכתבה האחרונה שלי הייתה על ילדים שנהרגו מאש צה"ל, והיא הרסה אותי לגמרי. פשוט התמוטטתי, לא יכולתי לעמוד בזה יותר. וגם הרגשתי שהכתיבה העיתונאית היא איום מאוד גדול על הכתיבה הספרותית. הן אויבות אמיתיות.
היופי והטרגיות של האדם הן הסופיות שלו, כמו הטבע.אנחנו יודעים שאנחנו יצורים סופיים, אבל ההבדל הוא בין אלו שנותנים נוכחות מתמדת למוות בחייהם והכל נבדק לאורו, ובין אלו שפחות פוחדים ובודקים את החיים לאור החיים. זה יהיר, אבל אני לא מפחדת מן המוות. אני מפחדת מן המוות בחיים, מהרגע שיש דממה בנשמה, שבן אדם לא מסוגל להרגיש, לאהוב, להכיר תודה, להאיר פנים.