"המין החזק" הוא כמו "רפסודיה בוהמית", רק בלי המוזיקה הסוחפת
הביוגרפיה של רות ביידר גינסבורג עוברת טוב יותר בסרט התיעודי עליה, "RBG", אך "המין החזק" מצליח להוציא מסר פחות משומש מזה הברור מאליו
בימים אלה אנחנו חווים צונמי של ביוגרפיות קולנועיות של אנשים חיים ומתים. כל אחד מהסרטים האלה מציע גישה קונספטואלית אחרת לעצם הבחינה הקולנועית של חיי אדם שהותיר חותם בעולם. "סגן הנשיא", למשל, ערוך כמונטאז' דחוס ופרוע של דימויים ממקורות שונים ומציע ניתוח אינטלקטואלי של דיק צ'ייני והשפעתו על חיינו. "להיות אסטריד", לעומת זאת, הוא דרמה המתמקדת בשנים בודדות בחייה של אסטריד לינדגרן בטרם הפכה לסופרת. "המין החזק", המוקדש לרות ביידר גינסבורג, שופטת בית המשפט העליון ומי שפעלה רבות לקידום מעמדן החוקי של נשים בארצות הברית, הוא מסוג הדיוקנאות המקדשים את גיבוריהם, דוחסים עשרות שנים בדילוגים כרונולוגיים, ועוברים במחלקת הסניטציה לפני יציאתם למסכים. במילים אחרות, "המין החזק" הוא כמו "רפסודיה בוהמית" רק בלי המוזיקה הסוחפת.
"RBG", הסרט התיעודי הנהדר על גינסבורג שהפך ללהיט קופתי בארה"ב כחצי שנה לפני יציאת הגרסה העלילתית, גילה לצופים דמות חד פעמית של גיבורת-על זעירת קומה ועתירת אנרגיה שאינה חוששת לחרוג מהשורה, וגרם להם להתאהב בה מעל הראש (הוא זמין לצפייה ב-yes VOD). גינסבורג בת ה-85 עצמה מופיעה גם בשוט הסיום של סרטה העלילתי של מימי לדר הוותיקה ("תעביר את זה הלאה"), אבל עד אז מגלמת אותה פליסיטי ג'ונס בהופעה חיוורת למדי – היא מחייכת לעצמה חיוכים קטנים כל פעם שהיא אוזרת עוז לעמוד ולאתגר את התפיסות המקובלות. אפשר רק לדמיין מה אליזבת מוס היתה עושה עם התפקיד.
!["המין החזק"](https://timeoutil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2019/03/sizes/ruth-bader-ginsburg-on-the-basis-of-sex-movie1_wo_500_333.jpg ""המין החזק"")
אבל הבעיה, כמו תמיד, מתחילה בתסריט שלעתים קרובות מדי עסוק בלהסביר לצופים מה הם רואים, על חשבון האמינות הדרמטית. למשל, בפעם האחת והיחידה בסרט שרות כועסת על בתה ג'יין משום שחמקה מבית הספר, הנערה אומרת שהלכה להרצאה של גלוריה סטיינם ומסבירה לאמה מי זאת ומה היא עושה. רק אחרי כמה משפטים רות אומרת שהיא יודעת מי זאת סטיינם, וברור שההסבר נועד לאוזני הצופים הלא מעודכנים.
הסרט מלווה את גינסבורג במשך כעשרים שנה, מיומה הראשון בבית הספר למשפטים בהרווארד ב-1956, עת היתה אחת התלמידות הבודדות בין המוני גברים שלא ממש הבינו מה היא עושה שם, דרך השנים שבהן לימדה משפטים באקדמיה כי אף משרד עורכי דין לא רצה להעסיק אותה, ועד התיק המשפטי הראשון שבו קראה תיגר על חוק המפלה בין המינים. כשאנחנו פוגשים אותה היא כבר נשואה לבעל הכי נפלא ותומך בעולם (ארמי האמר) כך שהקונפליקטים שלה הם רק עם הגברים האחרים שמנהלים את העולם.
הסרט מתעורר לחיים דווקא כשגינסבורג לוקחת על עצמה לטפל בתיק משמים למדי של גבר שבקשתו להחזר מיסים נדחתה בשל היותו רווק. גינסבורג מנצלת את המעמד לשאת נאום על השינוי החברתי הרדיקלי הנדרש ואי אפשר שלא להתרגש קצת בדיוק כמו שהתרגשנו קצת בכל הנאומים בסרטים הקודמים על נשים שמעזות. אבל מבחינה קולנועית הסרט שווה לערך בוויקיפדיה, רק עם פחות פרטים. המסר הפחות משומש שעולה ממנו הוא שמאחורי כל פמיניסטית מצליחה (במקרה שהיא נשואה) עומד גבר חתיך שמוכן להניח את האגו שלו בצד וללבוש סינר כשצריך. זה ממש חיובי ונחמד וחבל שבין ג'ונס והאמר אין כימיה ניכרת לעין. בפעם היחידה שהם נכנסים למיטה המצלמה בורחת הצידה, כמו בסרטים של פעם, לפני השינויים הרדיקליים המדוברים.
סרט על:ביוגרפיה של המשפטנית רות ביידר גינסבורג
ללכת?אפשר, אבל הרבה יותר כדאי לראות את הסרט התיעודי
