המוזיקאית והיוצרת אלה רונן עזבה את ישראל ב-2011 וחוזרת עם אלבום חדש והופעה חד פעמית עם יהוא ירון, נועם פרתום ורות דולורס וייס. בטור מיוחד ל"טיים אאוט" היא מייחלת ליצור מקום של שייכות לילדים המוזרים שבכולנו. אנחנו בפנים
אלה רונן היא מוזיקאית, יוצרת ואקטיביסטית שנולדה וגדלה בפרברי תל אביב. ב-2011 היא עברה לשוויץ בעקבות אהבה ומאז חיה על הקו – כמה שנים שם וכמה שנים פה. את כל התובנות והרגשות שעלו בה במעברים האלה, בפרידות החוזרות ונשנות מהבית ויצירת בית חדש, גם במובן המשפחתי (לאלה יש שני ילדים קטנים) – היא ריכזה באלבומה החדש Motherland. בימים אלה היא נמצאת בישראל לקראת הופעה אחת ויחידה בהפקת יהוא ירון להשקת האלבום החדש ב-21.8 בתיאטרון ענבל, בה תארח את רות דולורס וייס ונעם פרתום. לקראת ההופעה אנחנו מפרסמים טור מיוחד שכתבה לנו על שייכות, שינוי וזרות.
את חוזרת הביתה ומרגישה את השרירים נרפים, את הנשימה מתרככת, כל תנועה נעשית קלה יותר, טבעית. באת הביתה. ובאותו זמן בדיוק, את מרגישה איך אותה תחושה פשוטה וחד משמעית של בית, של שייכות, נעלמה מהלב שלך וכנראה לא תשוב יותר.
כתבתי אתI’m not from hereמתוך הכאב של מהגרת בארץ זרה. אבל אז טסתי הביתה ושרתי את המשפט הזה בתל אביב, ופתאום הרגשתי שגם זה נכון. כי אני בפירוש לא משם, אבל אני גם כבר לא לגמרי מפה. והבנתי שכתבתי לא על מצב ספציפי, אלא על מצב קיומי תמידי. איפה שלא אהיה, I’m not from here.
המקום שאני ממנו ואליו אני מתגעגעת לא קיים יותר, וספק אם אי פעם התקיים באמת. כמו שכתב תומאס וולף, "you can’t go home again". אי אפשר באמת לחזור למקום בו חיית פעם, כי בזמן שלא היית שם המקום השתנה כל כך שהוא איננו אותו המקום. ולכן בפרידה מהבית ובחזרה אליו תמיד תהיה טמונה איזו אכזבה, איזה מתח.
כמעט בכל פרידה ושיבה אני חושבת על "עשרת הדיברות" של יהודה עמיחי. בשיר היפה והעצוב הזה הוא כותב על אבא שלו, שאחרי שנתן לו את עשרת הדברות ברכות ואהבה, לבסוף, לקראת פרידה, הוסיף שתי דיברות חדשות:
הַדִּבֵּר הָאַחַד-עָשָׂר, "לא תִּשְׁתַּנֶּה"
וְהַדִּבֵּר הַשְּׁנֵים-עָשָׂר, "הִשְׁתַּנֵּה, תִּשְׁתַּנֶּה"
את יודעת שהשינוי הוא טבעי, נכון, וכך או כך בלתי נמנע, ועדיין הוא מכאיב לך. הוא מכאיב כאילו כל קיומו – כל בית עסק שמתחלף, כל שערת שיבה חדשה על ראש אביך, נועדו רק לנקום בך על כך שנטשת. להמחיש לך את תנודת הזמן ולהבליט את המרחק העצום, הבלתי ניתן לגישור, בין המקום ההוא שהיה בית והמקום הזה, הנוכחי.
את יושבת בבית הילדות שלך, מעלעלת באלבומים ורואה ילדה שכל מה שהיא רוצה זו שייכות. היא לומדת לדבר כמו ילדים אחרים, לנוע כמוהם, סוכנת סמויה. מטיילת לבדה בחצר בהפסקות ומדווחת את רשמיה למכשיר קשר דמיוני בפרק כף היד. אובדן תחושת הבית הוא מפחיד מפני שמשמעותו היא שתמיד תרגישי קצת כמו זרה, קצת מתבוננת מבחוץ. ומצד שני, את חושבת, אולי תמיד קצת התבוננת מבחוץ. אולי תמיד היית זרה.
ואז את חושבת מחשבה נעימה – שאולי כולם מרגישים ככה לפעמים. קצת זר, קצת מבחוץ. ואם זה נכון אז אולי המרחק והזרות, אם נביט בהם ונדבר אותם, הם בכלל משהו שמחבר ומקרב בינינו. הלוואי שהאלבום הזה, Motherland, יעשה בדיוק את זה. שהוא ימדוד את המרחק הגדול שבין לב אחד לאחר בחוטי צמר אדומים, ואחר כך פתאום נראה שחוטי המדידה האלה גם קושרים אותנו אחד אל השניה.
ב-21.8 תתקיים הופעה מיוחדת שתחגוג את האלבום, ומעבר לזה תחגוג אנושיות ורגש, ולכן הזמנתי אליו אמנים שהם לב חשוף בעיניי, במובן הכי אמיץ ויפה ומעורר השראה: יהוא ירון, נעם פרתום ורות דולורס וייס. ביחד ניצור מקום, גם אם זמני (אבל מה בעצם לא זמני?) של שייכות לילדים המוזרים שבכולנו. מקום שכולנו זרים בו ולכן כולנו שייכות ושייכים אליו.בית.
אלה רונן בהופעה, 21.8 תיאטרון ענבל, סוזן דלל 21:30
