רשמו את התאריך: ה-12.6.2023, יום בהיר ונעים, כשלפתע גלי צה"ל מתה. מי שלחץ על ההדק היה דני זקן, מפקד התחנה הזמני, שהורה על טיהור פוליטי במסגרתו פוטרו היום העיתונאים נטולי הרבב רינו צרור ורזי ברקאי, כשעוד לפני כן פוטרו חן ליברמן, הרב שי פירון ומגיש התוכנית הכלכלית שי ניב. אבל מי שמושך בחוטיו של זקן הוא בנימין נתניהו. הגענו לרגע הזה בקריסת הדמוקרטיה שבו ראש ממשלה משתלט על תחנת שידור ציבורית, מבער ממנה את כל מתנגדיו ומבקריו וממנה תחתם את יועצו הקרוב יעקב ברדוגו, כדי שיפיץ תעמולה, שקרים ובדותות מטעמו בפריים טיים הרדיופוני. שלא יבלבלו לכם את המוח על "הידברות בבית הנשיא" ועל הוועדה למינוי שופטים: מדינת ישראל נמצאת עמוק עמוק בתוך ההפיכה המשטרית.

>> העיר שלנו לוהטת: תל אביב ומשבר האקלים לא יחכו לממשלה
>> "העין השביעית" זכתה בפרס סוקולוב. אבל מה זה אומר על עמית סגל?

כי בזמן שכולם מחזיקים את העיניים על הכדור של החוקים לביטול עצמאות מערכת המשפט, לדיקטטורה המתוכננת יש עוד כמה כדורים באוויר: עשרות חוקי שחיתות, תקציב מדינה שמניח תשתית של אפליה ממוסדת בין אזרחים ויסודות לתיאוקרטיה משיחית, צונאמי של מינויים פוליטיים אידיוקרטיים שמשתקים את משרדי הממשלה, השתלטות המיליציות של סוכן הכאוס בן גביר על זרועות האכיפה וכמובן הכיבוש שיכול להדליק הכל בכל רגע נתון – הכל משרת את חיסול הדמוקרטיה הישראלית. ויש גם את הכדור-בלי-אוויר שנקרא "תקשורת". נתניהו לא ויתר על פנטזיות השליטה שלו בתקשורת גם לא לרגע אחד, תיק 2000 ותיק 4000 לא הקהו לשנייה את רעבונו לחסל את כיסי ההתנגדות העיתונאיים. אז למה דווקא גלי צה"ל? כי זה קל.

כבר כתבתי כאן בעבר, ולא כל כך מזמן, על כך שהפוליטיזציה של גלי צה"ל בלתי נמנעת, לא שאלה של האם וכיצד, אלא רק שאלה של מתי. מבנה השליטה ברשת השידור הצבאית נותן כוח בלתי מוגבל לממשלה – באמצעות משרד הביטחון – כך שכל מה שצריך כדי להפוך אותה לזרוע תעמולה שלטונית או פרסונלית זו ממשלה שתרצה בכך, שר ביטחון שישתף פעולה ומפקד תחנה שיסכים להוציא את התוכנית לפועל. זו בדיוק הקונסטלציה שנוצרה עכשיו עבור ממשלת העבריינים של נתניהו, והמהירות שבה בוצע הטיהור בתחנה – תוך שלושה חודשים מהרגע שנתניהו, גלנט וברדוגו מינו את המשת"פ שלהם לתפקיד – מעידה על כך שמדובר על מבצע השתלטות מתוכנן, מושחת עד היסוד ודיקטטורי לעילא.

לאורך השבוע שעבר נעמדו על רגליהם האחוריות כמה אנשי תקשורת בכירים, ביניהם גיא זהר ורביב דרוקר, והקדישו סגמנטים בתוכניותיהם לניסיון להוכיח את זקן על טעותו, להזכיר לו כיצד התנגד לניסיונות הטיהור הפוליטי של נתניהו ברשות השידור, לסמן לו כמה מושחתת העסקה שהוא מוציא אל הפועל. זה היה מיותר כמו שמיותר לזעוק עכשיו את שבחיהם של רינו צרור ורזי ברקאי בתקווה לביטול רוע הגזירה. זאת הרי לא טעות. התוכנית של רינו צרור היא מהחשובות ברדיו, התוכנית של רזי ברקאי היא מהפופולריות ברדיו, ויש לדני זקן אך ורק סיבה אחת לפטר אותם – זה מה שאמרו לו לעשות. העסקה כבר התבצעה. הספינה כבר הסתובבה. בחודש הבא בגלצ תוכלו לשמוע מדי בוקר שהמנהיג הוא נפלא, המצב נהדר, וכל מה שאינו מסתדר עם זה הוא בגלל האליטות של הסמול.

מיליוני הישראלים שמתנגדים להפיכה המשטרית כבר 23 שבועות במחאה נחושה חייבים להבין – ולגרום לציבור כולו להבין – שדיקטטורה אפשר לייסד גם בלי להשתלט מיד על מערכת המשפט. שיטת הסלמי מאפשרת לתכנן את ההפיכה גם מכיוונים אחרים. על מערכת המשפט אפשר להשתלט גם אחרי ריסוק התקשורת, ריסוק תקציב המדינה והכלכלה, דיכוי המחאה באמצעים אלימים והדלקת התבערה בין השבטים. בזמן שמנהיגי האופוזיציה מאפשרים לנתניהו והרצוג להוליך אותם שולל לקראת הכנעתם לפשרה על הדמוקרטיה, מאחורי גבם של לפיד וגנץ ההפיכה ממשיכה להשתולל. בזמן שעל הבמה בקפלן עוד מתווכחים אם מותר או אסור להגיד עכשיו "כיבוש", כנופיית השלטון מנהלת קמפיין שנאה ודה-לגיטימציה נגד מוביליה – ואיש בתקשורת או במערכת הפוליטית לא קם להגן עליהם.

תוך כדי כתיבת שורות אלה מיהרו בגלי צה"ל להכחיש את דיווח "העין השביעית" וטענו כי מפקד התחנה הזמני לא הודיע לברקאי וצרור על פיטוריהם. שוקי טאוסיג מ"העין השביעית" אישר כי זקן אמנם טרם הודיע לצרור וברקאי על פיטוריהם, אך בהחלט כבר הורה עליהם. גם זה לא באמת משנה. המלחמה היא לא אם צרור וברקאי ימשיכו לשדר בתחנה או לא. גם אם תופסק עבודתם רק בעוד חצי שנה או שנה, כשתשומת הלב שלכם תהיה במקום אחר, המסר כבר הועבר. גלצ היא עכשיו התחנה של נתניהו באמצעות בובת הפיתום ברדוגו שאוחזת במריונטה בצורת דני זקן, וחדלה להיות גוף עיתונאי רלוונטי. ההפיכה כבר התרחשה. היא תמשיך להתרחש מדי יום. לאט לאט. צעד צעד. חוק חוק. יש להם זמן. זה מה שקורה עכשיו.

• מחאת הדמוקרטיה
• גלי צה"ל
• בנימין נתניהו
• רינו צרור
• תקשורת

• Facebook
• Twitter
• Email

לפעמים מאחורי מגמות פוליטיות, סגנוניות ותוכניות בתרבות עומד שיקול הפקתי, אפילו רנדומלי. כשמדובר בקולנוע הישראלי דל התקציב, ההשפעה של האקספט הכספי על התוכן היא לעתים פואטית כמעט. קחו למשל את ירושלים, שבעוד 50 שנה חוקרי תרבות ישראלית יכתבו שהייצוג התדיר שלה בקולנוע ובטלוויזיה בארץ בתחילת שנות ה־2000 מעיד על המקום המרכזי שתפסה בתודעת היוצרים הישראלים, אך הסיבה היחידה לכך היא המיזם לקולנוע בירושלים, קרן במימון ציבורי שגרמה לחצי מההפקות המקומיות לגרור צוותים של תל אביבים מקטרים לבירה.

גם במקרה של המתנחלים – שהפכו בשנים האחרונות למוצר מבוקש בדוקו הישראלי, ולא עוד כדמויות אורחות של מחוללי פוגרומים בכפר כלשהו בגדה אלא כגיבורים בפני עצמם – הסיבה היא קודם כל הפקתית. כי בניגוד לפלסטינים שדוגלים באנטי נורמליזציה (הימנעות מכל שיתוף פעולה תרבותי, אזרחי וכלכלי עם גורמים ישראלים) ולכן קשה לשכנע אותם להצטלם, המתנחלים זמינים וזורמים. חוץ מהגרעין הקשה של נוער הגבעות שמגלה חשדנות כלפי יוצרי קולנוע (אם כי גם אותה אפשר להמס די בקלות), רוב הדמויות המובילות בקרב המתנחלים יסכימו להצטלם לסרט שלכם אחרי שיחת טלפון אחת בלבד. זה כנראה חלק ממגמת ההתנחלות בלבבות שהנהיג נפתלי בנט בתקופתו כמנכ"ל מועצת יש"ע וגרסה שבשביל להפוך למיינסטרים – המתנחלים צריכים לבוא לישראלים בטוב עם סיורי גבינות ויין בשומרון, מנהיג הייטקיסט וליצן בית ברנז'אי בשם חנוך דאום.

"המתנחלים" – דוקו חדש ורחב יריעה של הבמאי שמעון דותן שהוקרן לאחרונה בדוקאביב והחל מחמישי הבא (16.6) גם ברשת לב – מסתמן כנדבך נוסף במגמה מסתמנת בתרבות של ויתור על הניסיון לערער על אי הלגיטימציה של ההתנחלויות, ומעבר לשלב של קבלתן כעובדה מוגמרת. הסרט מראה את האבולוציה שעברה תנועת ההתנחלות מחבורת גרופיז של הרב קוק שביקשה להקים מאהלים בשטחים אחרי 1967 ונתפסה על ידי הממסד כנאיבית (אשכול כינה אותם "קינדרלעך"); לתופעה הפוליטית הכי משפיעה על המדינה כיום, עם כמעט חצי מליון איש שממלאים את הגדה ומקשים מאוד על חלוקת הארץ.

"המתנחלים" מצטרף לסרטים כמו "שליחי האל" של איציק לרנר מ־2014, שמתחקה אחר תופעת נוער הגבעות ומציג אותם כמין קאובויים פורעי חוק בני ימינו; לסרטו של רינו צרור "אני ה'" מאותה שנה שמנסה להבין מה הסיפור מאחורי האמונה של המתנחלים שהארץ קדושה; ולספר "הגבעה" של אסף גברון שמתאר את ההתנהלות הביורוקרטית והאנושית של מאחז בלתי חוקי פיקטיבי וטיפוסי בשם "מעלה חרמש ג'". כל היצירות האלה מבקשות לחקור לעומק אספקטים שונים בהתנחלויות, תוך קבלת ההנחה שמדובר במפעל גדול וחזק מדי בשביל שמישהו יפסיק אותו. אלה לא סרטים שמנסים להתעמת עם שאלת הלגיטימציה החוקית והמוסרית של ההתנחלויות, או לחלופין להצדיק אותה ולתקוף מימין את מבקריה. עם כל הכבוד לעובדה שהמתנחלים הם חומר גלם זמין יותר וקל לעבודה מאשר שכניהם הפלסטינים, נראה שהמגמה הזאת נובעת גם משינוי אידיאולוגי של היוצרים.

"הדוקו הישראלי מבטא את החברה הישראלית", אומר במאי "המתנחלים" שמעון דותן, "וכנראה החברה השלימה עם קיומן של ההתנחלויות. זה לא מקרי שאת הסרט שלי סיימתי בשאלה שאני מפנה לאחד ממבקרי ההתנחלויות שמרואיינים בסרט, 'מה ימנע מההתנחלויות להישאר במקומן גם עוד 500 שנה?'. כשהתחלתי לעבוד על הסרט חיפשתי להביא תמונת מצב של הנעשה ביהודה ושומרון דרך עיניי, אבל בשלב מסוים הבנתי שהסיפור חייב קונטקסט, והקונטקסט הוא האופן שבו המפעל הזה התחיל. כשמסתכלים על איך ההתנחלויות נולדו מקבלים תשובה לשאלה 'איך פרט יכול לשנות חיים של אומה שלמה', כי בסופו של דבר כל התופעה הזאת, שהיא הסיפור האפי המשמעותי ביותר בישראל ב־50 השנים האחרונות, התאפשר בזכות מעשים בודדים של אזרחים פרטיים. קח למשל את הסיפור שמובא בסרט על האימא שהתעקשה לקבור את בנה בחברון מיד אחרי 1967. הממשלה התנגדה אבל האישה קבעה עובדות בשטח כשצעדה עם גופת התינוק לתוך העיר, מה שהביא את הצבא להיכנע, להקצות כוח אבטחה שישמור על מתחם הקבר, וככה נולד היישוב היהודי בעיר".

איך ייראה לדעתך הטיפול של הדוקו הישראלי בהתנחלויות בעוד, נגיד, עשר שנים? עדיין שמאלנים כמוך (דותן מגדיר עצמו ציוני שמתנגד נחרצות להתנחלויות) יתרוצצו עם מצלמה סביב המתנחלים בקטע אנתרופולוגי?

"אותו דבר כמו היום. קולנוע באופיו הוא מדיום ביקורתי ולא מדיום שמשלים עם המציאות, ולכן התיעוד של ההתנחלויות לא ייפסק. כל עוד הבעיה קיימת – התיעוד יתקיים. מובן שיש גם יוצרים ימנים, ובעתיד אולי יהיו יותר כאלה, אבל זה לא מקרי שהסרטים הימניים על ההתנחלויות לא תופסים. המציאות שהם מנסים להלל פשוט מוטרפת ומעניינת יותר מכל ניסיונות התיעוד המחמיאים שלה".

"המתנחלים", מחמישי (16.6) בבתי הקולנוע

• שמעון דותן
• הגבעה
• אני ה'
• שליחי האל
• מתנחלים בלבבות
• המתנחלים
• רינו צרור
• אסף גברון
• דוקאביב
• דוקומנטרי
• נפתלי בנט
• מועצת יש"ע
• סרטים
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

עוד בטרם עליית סדרתם המדוברת ״מגש הכסף״, הציבו הבמאי דורון צברי ושותפו אמיר בן דוד רף גבוה למידת הצלחתה: האם היא תגרום להמונים לצאת שוב לרחובות ולדרוש שינוי?

שלושת פרקי הסדרה – שבהם מככבים העיתונאי גיא רולניק, החשב הכללי לשעבר ירון זליכה ופרופ׳ דני גוטוויין – מעוררים אמוציות רבות מאז שידורם ומהדהדים את קריאתם לפעולה נגד העוולות הכלכליות. הם קוראים למחאה חברתית חדשה מודל 2015, שאין לאיש מושג אם אכן תתממש וכיצד תיראה. האם מחאה חדשה צריכה להיות דומה באופייה למחאת 2011 רק ממוקדת ונחושה יותר, או שמא היא צריכה לוותר מראש על הרצון לשחזר את מפגני הענק ברחובות ולהתמקד בשינויי עומק של יצירת אלטרנטיבות? ואולי יש דרכים אחרות שעדיין נסתרות מן העין? תלוי כמובן את מי שואלים.

דפני ליף, יוזמת מחאת האוהלים

תוכנית מפורטת לחמש שנים

את יוזמת מחאת 2011, דפני ליף, תפס ״מגש הכסף״ בתזמון לא הכי נוח מבחינתה ועדיין אין לה תשובות ברורות כיצד צריך להיראות הסיבוב הבא. היא בדיוק חזרה עמוסת חוויות ורשמים ממסע בן 45 ימים בכל הארץ בשם ״הדרך הביתה״, שאותו היא מגדירה כסיכום של ארבע שנות למידה מאומצות. במהלך המסע ביקשה ליף, עם שותפתה המוזיקאית יעל דקלבאום, לאסוף תובנות לשאלה מה צריך לקרות בישראל כדי שתהפוך למקום בו כולנו רוצים לחיות, ואז הגיע ״מגש הכסף״.

״מאז שידור הסדרה אני מקבלת אינספור פניות מאנשים ששואלים מה עושים עכשיו ורוצים לקחת חלק במחאה חדשה״, היא אומרת. ״החלטתי לקחת את השבועיים הקרובים כדי לבנות תוכנית פעולה מפורטת לחמש השנים הקרובות של חיי שיוקדשו גם הן לעשייה חברתית ולקידום שינוי. כל מה שאני יכולה להגיד הוא, שבניגוד למחאת 2011 – הפעם ייבנה מנגנון משמעותי ומאורגן והפרטים יתגלו בהמשך״.

שיר נוסצקי, הקונגרס החברתי

נושאים ספציפיים, לא רק ארבע מלים

חברתה של דפני ליף לארגון האירועים הבולטים של מחאת 2011, שיר נוסצקי, סבורה שדרישתה הכללית של המחאה לצדק חברתי הייתה אפקטיבית בכך שיצרה מטרייה למאבקים שבאו אחריה. עם זאת היא מאמינה שהשלב הבא מצריך שינוי עומק והצבת אלטרנטיבות מפורטות שכוללות התארגנויות ציבוריות סביב נושאים ספציפים. ברוח זו יתקיים ביום ראשון הקרוב הקונגרס החברתי שנוסצקי נמנית עם יוזמיו, בהשתתפות כ־30 ארגונים חברתיים וגורמים נוספים במטרה למצוא פתרון למשבר הדיור.

״כשיוצאים מיליון איש לרחובות אפשר להעביר מסר אחדעם מקסימום ארבע מילים״, היא אומרת. ״בשלב הבא והעמוק יותר נצטרך לעבוד כקרן לייזר מונחית מטרה ולא כפצצת נפלם״.

רני בלייר, במאי וממקימי ארץ חדשה

לא לשלם מסים, לא ללכת לצבא

גישה רדיקלית יותר מציע הבמאי רני בלייר, שהתמודד לכנסת במסגרת ארץ חדשה בראשות חברו אלדד יניב. ״המחאה צריכה לשנות צורה. במקום לנסות ולהוציא את ההמונים לרחובות יש להניע אותם בכיוון ההפוך ולשכנעם להחרים מוצרים של החברות הריכוזיות, לסרב לשלם מסים ואף לסרב להתגייס לצבא עד שתקציבו יהיה שקוף״, מסמן בלייר את הכיוון שאליו לדעתו צריכה המחאה הבאה לפנות. ״תנועת החרם על ישראל אמנם שנויה במחלוקת אבל אף אחד לא יכול לומר שהיא לא מצליחה לטלטל את מנהיגי המדינה, כך שאולי יש מה ללמוד מהם ולבנות שיטת מחאה שאט אט תמוטט את השיטה ותגרום לשלטון הפשע המאורגן להבין שגם לנו האזרחים יש קווים אדומים״.

צ'רלי ביטון, הפנתרים השחורים

קודם כל מאבק מזרחי

ומה בנוגע לשיתוף פעולה חוצה מחנות בין אשכנזים למזרחים ובין יהודים לערבים? גם כאן הדעות חלוקות. ״אני חושב שמחאת 2011 נחלה את כישלונה ברגע שהציבור זיהה את ניסיון הנהגת המחאה לכונן מאבק יהודי־ערבי מאוחד שנוטה לכיוון השמאל״, אומר צ׳רלי ביטון, ממייסדי הפנתרים השחורים וח״כ לשעבר מטעם חד״שׁ – שהשתתף במחאה החברתית ובבחירות האחרונות הביע את תמיכתו בש״ס. ״הלקח המרכזי שלי הוא שכדי שהמחאה הבאה תהיה אפקטיבית, היא לא יכולה להיות משותפת ליהודים וערבים מכיוון ששני העמים לא מוכנים לחיות אחד עם השני וצריך להפסיק עם הניסיונות המלאכותיים האלה. אני מאמין אך ורק במאבק עדתי של המזרחים שנדפקים הכי חזק על ידי השיטה, והגיע הזמן שנתחיל להילחם קודם כל בשבילנו ולהשיג הישגים עבורנו״.

אבישי עברי, מייסד אתר לאטמה

מפלגה חדשה של ימנים־שמאלנים־דתיים־חילוניים

גישה הפוכה לחלוטין מציע עיתונאי ״מקור ראשון״ ו־nrg אבישי עברי, שנמנה גם עם מייסדי אתר לאטמה שנמצא בצד הימני של המפה הפוליטית. ״הפרס הגדול ביותר שמעניקה ׳מגש הכסף׳ הוא ההבנה כי חולאיו של המשק הישראלי משותפים לכולנו – ימנים ושמאלנים, דתיים וחילונים, מזרחים ומערביים״, כתב עברי באחד מטוריו והוסיף בשיחה עם Time Out כי צריכה לקום מפלגה חדשה שתורכב מכל המגזרים הללו שיחרטו על דגלם שקיפות, הגינות וחתירה לביטול התקציבים הייחודיים לטובת הטוב הכללי.

״מפלגה כזו לא קמה עדיין, כי בישראל אתה תמיד צריך להיות שייך לשבט מסוים שמגדיר אותך, ובמובן הזה אנחנו לא ממש שונים מהבדואים, רק שיש לנו היי־טק יותר מפותח״, הוא אומר. ״אבל יש לנו דמוקרטיה פרלמנטרית מצוינת ורק צריך להשתמש בה נכון, כלומר להצביע למי שמייצג את האינטרס הציבורי ולא למפלגות מגזריות שלא מתפקדות״.

רינו צרור, עיתונאי

להיכנס למכבש הפוליטי

עמדה דומה הנוגעת לחשיבות שבפניית המחאה לתוך הפוליטיקה משמיע גם העיתונאי רינו צרור. ״כשאתה מסתכל על מה שקורה עכשיו ועל מה שקרה במחאת 2011, אתה מבין שבכלל לא רלוונטי אם הבאת מיליון איש לרחובות או אם קמה ועדה כלכלית של יותר מ־100 מומחים שאימצו חלק מהמלצותיה. בפוזיציה הקיימת היכולת של השלטון לדרוס כל דרישה, גם אם הצביעו עליה ותקצבו אותה, היא אבסולוטית״, הוא אומר. ״את מחאת 2011 השלטון גנב מהאזרחים, ואחד הלקחים הוא שכדי לסגור דיל למען כל החברה לא מספיק לפעול מבחוץ אלא צריך להיכנס עמוק לתוך המכבש הפוליטי ולפעול מבפנים״.

סתיו שפיר, חברת כנסת

להתפקד למפלגות ולהשפיע מבפנים

ח״כ סתיו שפיר מהמחנה הציוני סבורה שהדרך למחאה אפקטיבית שתחליף לבסוף את השלטון מתחילה בהתפקדות למפלגות שמקיימות פריימריז לבחירת רשימתן. ״המחאה ברחוב חשובה מאוד, ואנחנו חייבים להתארגן בצורה חכמה ולעולם לא לזנוח את הכלי הציבורי הבסיסי הזה״, היא אומרת. ״אבל כמה מאלה שיצאו להפגין, מאלה שהולכים להצביע בבחירות בציפייה לשינוי – דואגים להשפיע על דרכן של המפלגות ושל נבחרי הציבור מבפנים? כאישה צעירה, בלי כוח פוליטי ומשאבים כספיים, הצלחתי להיכנס היישר מהמחאה לתוך ועדת הכספים של הכנסת בזכות אלפי חברים אידיאולוגיים במפלגת העבודה. מי שמעוניין בחברי כנסת שמשרתים את הציבור ולא קומץ בעלי הון ומגזרים אינטרסנטים חייב להתפקד. המדינה שלנו זקוקה להצלה ולאף אחד מאיתנו, אלה שעדיין יש להם תקווה, אין פריבילגיה לעמוד מן הצד ולא להשפיע על מוקדי קבלת ההחלטות״.

אלדד יניב, התמודד לכנסת מטעם מפלגת העבודה

להפיץ את הסדרה לכל עבר

אלדד יניב, שעמד בראש ארץ חדשה, מציע לראות את שלושת רבעי הכוס המלאה, כפי שהוא מכנה זאת, וסבור שתודעת הציבור התפתחה משמעותית מאז 2011. ״מי מאיתנו או מהורינו ניהל מאבק כששדדו את ים המלח, שזה לא פחות משוד הגז, ואת מי זה עניין?״, הוא שואל. ״עכשיו כש׳מגש הכסף׳ עובר ממייל למייל, מי צריך בכלל שישדרו את הסדרה בפריים טיים של ערוץ 2 כאשר בעוד כמה חודשים היא תהיה הנצפית ביותר אי פעם״.

אז מה עושים מכאן? לדעת יניב חשוב עדיין להמשיך ולייצר תודעה אלטרנטיבית כדי להכין את הקרקע לשינוי. ״צריך להמשיך ולהפיץ את ׳מגש הכסף׳ ובעוד שנה, כשרוב המדינה יצפה בסדרה, יהיה מהפך״, הוא קובע. ״אולי במקום ביבי יעלה מישהו כמו לפיד או כחלון ואולי נתבאס שוב ששום דבר טוב לא ממש קרה, אבל הניצחון שייך למתמידים העקשנים, ואם נמשיך בסוף ננצח. הסוף הזה קרוב יותר ממה שאנחנו מדמיינים״.

• רינו צרור
• צ'רלי ביטון
• שיר נוסצקי
• ירון זליכה
• מגש הכסף
• המחאה החברתית
• פייסבוק
• אלדד יניב
• דפני ליף
• מחאה
• סתיו שפיר
• כלכלה
• תל אביב
• עירוני