"Familiarity Breeds Contempt",אימרה המיוחסת לצ'וסר ושצריך מידה של יושרה פנימית כדי להבין אותה לעומקה. צ'וסר היה פוליטיקאי אבל אחר כך גם סופר. גם גיבור כתבתנו הוא סוג של גם וגם כזה. אבל אני מקדים את עצמי. באחד מבתי הקפה של מרכז תל אביב יש לי משרד, לא רחוק מהמנוח (רבין). אני יושב שם מהשבוע הראשון בו הוא נפתח לפני כשני עשורים לערך. אני עורך את רוב הפגישות שלי שם. את המדור הזה אני כותב שם. בכללי אני שם די המון. משום כך הברמנים והמלצריות כבר לא רואים אותי. הם יודעים שאני קבוע' ושאיתי לא צריך לתת דגש על שירות, למשל. גם עם אשד ויסמן, 27, קבעתי בנקודה הזאת. איחרתי באיזה עשר דקות. לתדהמתי השירות באותו הערב היה מעל ומעבר לשלמות. כל דקה וחצי בערך מלצרית אחרת באה לראות אם הכל בסדר או אם אנחנו צריכים משהו. ברור היה לי שזה לא בגללי.

"לאבא שלי היו ציפיות ממני", מספר ויסמן כשאנחנו צוללים לשיחה. "הוא דמיין אולי שהבן הבכור שלו ירצה לתקן איתו דברים, לבנות דברים מעץ, לעבוד בגינה ולעשות דברים גבריים וטכניים. אותי זה לא עניין ולרוב לא ידעתי להגיד את זה. הציפיות ליוו אותי. ברור לי שהוא רצה בטובתי ואני יודע שהוא ניסה להסתיר את הציפייה, זה אף פעם זה לא היה ממש ליטראלי על השולחן, אבל אני הרגשתי. גדלתי במושב בארותיים למרחבים המרהיבים של עמק חפר ולהורים שבסך הכל די נתנו לי להיות מי שאני רוצה להיות. באופן מפתיע רוב שנותיי בחרתי במישהו רחוק ממי שאני מרגיש שאני. אחרי התיכון עשיתי שנה של מכינה למנהיגות צעירה בקיבוץ מעגן מיכאל. זו הייתה שנה מדהימה אבל שנה שבמהלכה גם התגבשה לה הדמות שאני אחר כך הקפדתי לתחזק – דמותו של אשד המוצלח והרציני שמכוון ליחידה הכי מובחרת בצה״ל, שלוקח אחריות ומוביל, שהוא גברי ומצ׳ואיסט ויודע. היום אני יודע להגיד שהרבה יותר אני לא יודע מכן יודע.

"בצבא נתנו לי במה גדולה להיות אותה דמות חזקה. זה היה מרגש וידעתי שאני עושה משהו חשוב. שירתתי כמעט 5 שנים והשתחררתי כקצין קרבי ביחידת מגלן. מול החברים ליחידה, ובטח מול החיילים שלי, הדמות של המפקד הרציני והאחראי הייתה עיסוק מתיש ולא נגמר. לפעמים אני רואה סרטונים שלי מלפני כמה שנים וכמעט מביך אותי לראות איך הייתי מדבר ומתנהג, דמות זרה ולא אותנטית וזרה, עם המון ביטחון בחוץ ומעט בפנים. מישהו שרחוק מעצמו וממה שהוא אוהב ועושה לו טוב. השחרור פתר הרבה. הוא היה שחרור תרתי משמע. נתתי לעצמי לשאול שאלות מבלי לתת תשובות. טסתי למזרח לכמה חודשים ומצאתי את עצמי זז, כמעט בכל מקום. מצאתי בתנועה ובריקוד המון שחרור וביטחון. ופתאום הבנתי שזה תמיד היה שם. תמיד זזתי. כשהייתי ילד, במסיבות, בסלון כשאף אחד לא בבית. חזרתי לארץ ורק רציתי לרקוד. לא ידעתי איך זה עובד ואיפה לומדים. התקשרתי לסדנה של ורטיגו בירושלים ואמרתי 'אני רוצה ללמוד לרקוד, אפשר לעשות את זה אצלכם?'. הם ראו הרבה כישרון ותשוקה וככה זה התחיל".

צרכני התרבות מיטיבי הלכת ביניכם ודאי זוכרים את ויסמן כקופאי החתיך מסוזן דלל. נורא קל לשים עליו תווית ולגמור עם זה. אבל הוא כל כך הרבה יותר מהמובן מאליו. זה מצריך ראייה דקדקנית ובדיוק בשביל זה אנחנו כאן. הוא מביא עימו את התום של אסי דיין ב"הוא הלך בשדות", את הקסם השובבי של טופול ב"ארבינקה'", הוא האומן שאריק איינשטיין מביא אל אלי, הדמות שלו ב"מציצים". הוא כל פרוטו-טייפ של גבר-גבר ישראלי לדורותיו, בתוספת נכבדה של רובי, הדמות של יהונתן סגל ב"נגוע" של עמוס גוטמן. מהצד זה נראה כאילו ללא מאמץ ניכר הוא לא מתפשר ונצמד לאמת הפנימית שלו, לא מתחבא מעצמו אלא פוגש את האמת חזיתית באומץ מעורר השראה. מה שלוקח לאנשים אחרים עשורים של מדיטציה – קל לו כגחמה. ככה לפחות זה נראה מהצד.

"כשאני רוקד אני מתרגש מהאפשרויות הלא נגמרות שבגוף. זה אותנטי וזה קורה עכשיו. לצלול לתוך החוויה הסומטית ולהיות קשוב לגוף. יש בי גם המון שיפוטיות, וכרקדן השיקוף החיצוני של איך שאני זז מעסיק אותי וממלא אותי גם בביקורת. זה מאוד קשה, ואני לומד לשחרר את הביקורת העצמית או לעבוד ביחד איתה. להיות נוכח בעכשיו זה משהו שתמיד רציתי להרגיש וחשבתי שזה מה שעושה אושר. אני לא יודע מה זה אומר בדיוק 'אושר' או 'להיות נוכח', אבל כשאני רוקד יש לי תחושה שזאת הכוונה. אני חושב שזאת אחת הסיבות שאנשים באים לראות מחול: הם מרגישים חיים.

"גם כשאני רואה מחול אני מחפש להתרגש ולחוות משהו חי שקורה כרגע על הבמה. וכשאני על הבמה זה מרגש אפילו יותר", ממשיך ויסמן. "הגוף שלי שמבטא אותי ואת האנרגיה שזורמת בו ובי, אם יש הפרדה בכלל בין השניים, בין שנינו. המופשטות שבמחול מאפשרת הרבה מרחב של יציקת תוכן ומשמעות. עבורי אני יוצק תוכן שלפעמים אף אחד לא יודע מהו, והקהל זוכה לצקת משהו שהוא ספציפי ואישי עבורו. בעיניי זה הקסם. זה נוגע באיזה עצב חשוף, שקשור לחוויה הסוביקטיבית שלנו. כששואלים אותי על הכוונות במחול שרקדתי, אני רוצה לשמוע מה אנשים רואים מבחוץ ואיפה זה נוגע או לא נוגע בהם. זה קשור ובזוג העיניים שצפה ובגוף שרקד. זה כל כך אישי".

>> אשד ויימן הוא רקדן בלהקת המחול ענבל, והוא יופיע עמה ביום חמישי וביום שישי הקרובים (26.5-27.5) ביצירתה של רננה רז, "עבודה תלויה במקום".פרטים וכרטיסים כאן

• ❤ תרבות
• מחול
• כוריאוגרפיה
• רקדנים
• רננה רז

• Facebook
• Twitter
• Email

"יש במחול משהו לא מושג ולא מובן עבורי, כי אני לא יכול לרקוד בכלל", מנסה להסביר הצלם ניר אריאלי את הבחירה החוזרת שלו לצלם רק רקדנים. "פשוט אין לי היכולת לזוז עם הגוף לצלילי מוזיקה. זה טרגי, כמו נכות פסיכולוגית. אבל כשאני רואה עבודה טובה, למשל של שרון אייל שהיא הקראש האמנותי שלי, משהו בי זז מבפנים".

ניר אריאלי בכלל לא ראה מופע מחול עד שהגיע לניו יורק, עיר מגוריו בשנים האחרונות. הוא הגיע לעיר כדי ללמוד בבית הספר לאמנות חזותית (SVA) במנהטן, ואת ההיכרות הראשונה עם התחום שיהפוך לנישה שלו ערך בלוקיישן ראוי במיוחד – בית הספר ג'וליארד. "בג'וליארד מקבלים כל שנה רק 17 רקדנים מצטיינים מרחבי העולם. הרמה המקצועית הגבוהה והרפרטואר המגוון אפשרו לי להיחשף לתחום לראשונה בצורה הכי נכונה שאפשר. דרך בן דודי שלמד שם הצלחתי להגיע לרקדנים ולצלם אותם, ובפרויקט התזה שלי בלימודים כבר צילמתי רק אותם. מכל העבודה שעשיתי עם רקדנים בשנים האחרונות אני מרגיש שלמדתי עליהם משהו פרטי, ואני יכולה לתקשר איתם למרות שאני משתמש במילים ולא בתנועה ובגוף, כמו שהם רגילים לעשות כשהם עובדים".

הרקדנים ליוו את אריאלי (30) גם לפרויקט החדש שהוא מציג בימים בימים אלה בגלריית הבית שלו, Daniel Cooney Fine Art בניו יורק. התערוכה "Flocks" מתעדת כמה מלהקות המחול הגדולות בעולם כשרקדניה נערמים זה על זה כמעין פסל חי, קווץ' אנושי שגורם לצופה לתהות איזה איבר מחובר לאיזה גוף ואיך אף אחד לא נחנק למוות בתהליך.

במסגרת הפרויקט צילם אריאלי 20 להקות מחול עכשווי מרחבי העולם. לפרויקט הסופי נכנסו רק 16 מהן, ואל קירות הגלריה הגיעו רק תשעת הצילומים הטובים ביותר. רבות מהלהקות – בהן בלט טורקדרו ממונטה קרלו הבלט, העכשווי סידר לייק, להקת המחול שן וויי, בלט היספניקו והלהקות של מרת'ה גרהם ואלווין איילי – פועלות בניו יורק, אבל הפרויקט הצריך גם נדודים בארצות הברית ומחוץ לה. אריאלי נסע לקנדה בעקבות לה בלט ג'אז דה מונטריאול ולה קאר דה לומבה, לשיקגו עבור Visceral Dance, וכדי לתפוס את הלהקה ההולנדית Nedetlands Dans Theater הוא לקח אוטובוס של שמונה שעות מהקצה הצפוני של יוון לעיירת החוף קלמטה שבדרום ("זה היה שווה את זה, הם הלהקה היחידה שיש לה שתי תמונות בתערוכה").

אריאלי עבד כשעה עם כל אחת מהלהקות, ולרשות הרקדנים עמדו שלושה חוקים וצילום להכוונה – התמונה הראשונה בפרויקט, בהשתתפות רקדני להקת בת שבע. החוק הראשון: להשאיר כמה שפחות חלל שחור בין הגופים. השני: לערבב ככל האפשר את חלקי הגוף. השלישי והמאתגר מכולם: לשחרר. אריאלי מספר כי הרעיון נבט במוחו עוד הרבה לפני שהחל לצלם, ומקורו במחשבה שרקדנים תמיד טעונים באנרגיה.

"הרקדן נמצא עם המחול כל הזמן, גם כשהוא לא מתאמן או מופיע. הוא טעון באנרגיה קינטית, שהיא דבר שאפשר לראות וגם לצלם", הוא מסביר. "אני ביקשתי לתעד מה קורה כשהתנועה נגמרת, כשפורקים מהגוף את כל האנרגיה הזאת". הרעיון התהווה בשנת 2013, כאשר במהלך ביקור מולדת הוצע לאריאלי לצלם את הפוסטר לערב הרקדנים־יוצרים המסורתי של להקת בת שבע. "בעולם המחול של היום הרקדן הוא כבר לא רק מבצע, הוא שותף ליצירה, ובבת שבע שמים על זה דגש גדול. הערב שיוצרים הרקדנים בעצמם הוא חלק משמעותי מה־DNA של הלהקה. כשהציעו לי לצלם את הלהקה, הדבר ראשון ששאלתי הוא אם יש תקציב. כשענו לי שלא, שאלתי מיד אם זה אומר שאני יכול לעשות מה שאני רוצה. הם היו פתוחים לגמרי. תיארתי להם את התמונה של ערימת הרקדנים שהייתה לי בראש וגיששתי אם זהו משהו שבכלל אפשרי פיזית או שכולם יימחצו. ידעתי שרקדנים קודם כל יגידו 'כן' ואז יבדקו איך עושים את זה, וזה בדיוק מה שקרה".

בסיום הסשן ההוא הבין אריאלי שיש לו ביד פרויקט חדש, והעובדה שדווקא הלהקה הישראלית הייתה הראשונה לקחת בו חלק הייתה הקלף המנצח שאִפשר לו לאסוף כמה מהלהקות הטובות בעולם. "הקזתי דם כדי שלהקות מהטופ של עולם המחול העכשווי יגידו לי כן וייתנו לי שעה אחת מהחיים של הרקדנים שלהן. לבת שבע ולאוהד נהרין בפרט יש מוניטין בינלאומי מטורף, ברמה שלא בטוח שבארץ מצליחים לתפוס. תשאלי רקדנים בג'וליארד מה הם רוצים לעשות בסיום הלימודים שלהם במוסד הכל כך יוקרתי הזה, והם יגידו שהם רוצים לבוא למדינה רוויית מלחמות שהם לא מכירים ולא דוברים את השפה בה כדי לרקוד בבת שבע. כשאתה אומר ללהקות שהרקדנים של בת שבע כבר הצטלמו לפרויקט שלך, הן משתכנעות יותר בקלות כי הן רוצות להיות מקושרת לשם הזה בעצמן".

אל תקפצו לו

לפני שאריאלי הגיע לעולם המחול, הוא צילם כמעט את ההפך הגמור – חיילים. את דרכו המקצועית הוא התחיל בשירות בעיתון "במחנה", שהוא מגדיר כתואר הראשון שלו. "גדלתי ביישוב קטן שבו לא היה לי שום קשר עם אנשים יצירתיים, וזו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי שמצאתי את המקום שלי", הוא נזכר. "זה היה שירות מאוד הרפתקני, שכלל בין היתר את מלחמת לבנון השנייה עם טילים שורקים מעל הראש והכל. שם הבנתי מה מעניין אותי לצלם ובעיקר מה לא – צילומי עיתונות. אני לא אוהב לרדוף אחרי הנושא שלי, אני חייב ליצור דיאלוג איתו".

שנים אחרי שעבר מצילום המצ'ואיזם הישראלי בשיאו אל סוג רך ואחר של גבריות, אריאלי עודנו מרותק ממושאי הצילום שלו, כמעט כמו צלם טבע שמנסה לפענח צורת חיים חדשה על מנהגיה ודרכי התקשורת הייחודיים שלה. "זה עדיין מפיל אותי מהרגליים. אני אמנם עדיין מרגיש כמו בור בתחום, אבל אני מרגיש שלמדתי לפחות מעט את השפה הכוריאוגרפית ואני יכול להשתמש בה כדי לתקשר עם המצולמים שלי, בצורה אבסרקטית ומוזרה שעובדת", הוא אומר. "בכל פרויקט שלי אני מנסה להביא משהו מהעולם הזה שהוא לא חשוף. העיסוק במחול במרחב האמנות החזותית לא מטופל בעיניי בצורה מספיק אינטליגנטית. אני רואה בניו יורק איך הרבה צלמים מתייחסים לרקדנים כאל טכנאים של תנועה – מצלמים אותם קופצים, עם הרגל למעלה או באיזו תנוחה בלתי אפשרית אחרת, אבל יש בהם הרבה יותר מזה. מדובר באנשים ובקבוצות סופּר מעניינות, עם סגנון חיים יוצא דופן שמעניין לחקור גם ברמה חברתית. כשמחפשים אמן שראה יותר צריך להרחיק, אולי אפילו עד דגה שעסק הרבה בנושא, ולהתייחס לכך שהוא בחר לגשת דווקא לחדר ההלבשה. הדבר האחרון שמעניין אותי הוא לצלם להקה מופיעה. אין לי שום שאיפה להביא לצופה שלי משהו שהוא יכול לראות בעצמו בסוזן דלל, זה יהיה עלבון למחול".

"Flocks" – ניר אריאלי.Daniel Cooney Fine Art Gallery, 508-526 West 26th Street, Suit 9C, NYC. עד 4.6

• מחול
• ריקוד
• בת שבע
• רקדנים
• במה
• תרבות