הוא נראה כמו אבטיפוס של הגבר-גבר הישראלי. עד שהוא מתחיל לרקוד
אמן אחד בשבוע: אשד ויסמן, חבר להקת ענבל שתציג בסוף השבוע את יצירתה של רננה רז, "עבודה תלויה במקום". זמן טוב לדבר איתו על הציפיה של הסביבה שיהיה הכי גבר שאפשר ועל האופן שבו המחול שיחרר אותו מכל הציפיות
"Familiarity Breeds Contempt", אימרה המיוחסת לצ'וסר ושצריך מידה של יושרה פנימית כדי להבין אותה לעומקה. צ'וסר היה פוליטיקאי אבל אחר כך גם סופר. גם גיבור כתבתנו הוא סוג של גם וגם כזה. אבל אני מקדים את עצמי. באחד מבתי הקפה של מרכז תל אביב יש לי משרד, לא רחוק מהמנוח (רבין). אני יושב שם מהשבוע הראשון בו הוא נפתח לפני כשני עשורים לערך. אני עורך את רוב הפגישות שלי שם. את המדור הזה אני כותב שם. בכללי אני שם די המון. משום כך הברמנים והמלצריות כבר לא רואים אותי. הם יודעים שאני קבוע' ושאיתי לא צריך לתת דגש על שירות, למשל. גם עם אשד ויסמן, 27, קבעתי בנקודה הזאת. איחרתי באיזה עשר דקות. לתדהמתי השירות באותו הערב היה מעל ומעבר לשלמות. כל דקה וחצי בערך מלצרית אחרת באה לראות אם הכל בסדר או אם אנחנו צריכים משהו. ברור היה לי שזה לא בגללי.
"לאבא שלי היו ציפיות ממני", מספר ויסמן כשאנחנו צוללים לשיחה. "הוא דמיין אולי שהבן הבכור שלו ירצה לתקן איתו דברים, לבנות דברים מעץ, לעבוד בגינה ולעשות דברים גבריים וטכניים. אותי זה לא עניין ולרוב לא ידעתי להגיד את זה. הציפיות ליוו אותי. ברור לי שהוא רצה בטובתי ואני יודע שהוא ניסה להסתיר את הציפייה, זה אף פעם זה לא היה ממש ליטראלי על השולחן, אבל אני הרגשתי. גדלתי במושב בארותיים למרחבים המרהיבים של עמק חפר ולהורים שבסך הכל די נתנו לי להיות מי שאני רוצה להיות. באופן מפתיע רוב שנותיי בחרתי במישהו רחוק ממי שאני מרגיש שאני. אחרי התיכון עשיתי שנה של מכינה למנהיגות צעירה בקיבוץ מעגן מיכאל. זו הייתה שנה מדהימה אבל שנה שבמהלכה גם התגבשה לה הדמות שאני אחר כך הקפדתי לתחזק – דמותו של אשד המוצלח והרציני שמכוון ליחידה הכי מובחרת בצה״ל, שלוקח אחריות ומוביל, שהוא גברי ומצ׳ואיסט ויודע. היום אני יודע להגיד שהרבה יותר אני לא יודע מכן יודע.
"בצבא נתנו לי במה גדולה להיות אותה דמות חזקה. זה היה מרגש וידעתי שאני עושה משהו חשוב. שירתתי כמעט 5 שנים והשתחררתי כקצין קרבי ביחידת מגלן. מול החברים ליחידה, ובטח מול החיילים שלי, הדמות של המפקד הרציני והאחראי הייתה עיסוק מתיש ולא נגמר. לפעמים אני רואה סרטונים שלי מלפני כמה שנים וכמעט מביך אותי לראות איך הייתי מדבר ומתנהג, דמות זרה ולא אותנטית וזרה, עם המון ביטחון בחוץ ומעט בפנים. מישהו שרחוק מעצמו וממה שהוא אוהב ועושה לו טוב. השחרור פתר הרבה. הוא היה שחרור תרתי משמע. נתתי לעצמי לשאול שאלות מבלי לתת תשובות. טסתי למזרח לכמה חודשים ומצאתי את עצמי זז, כמעט בכל מקום. מצאתי בתנועה ובריקוד המון שחרור וביטחון. ופתאום הבנתי שזה תמיד היה שם. תמיד זזתי. כשהייתי ילד, במסיבות, בסלון כשאף אחד לא בבית. חזרתי לארץ ורק רציתי לרקוד. לא ידעתי איך זה עובד ואיפה לומדים. התקשרתי לסדנה של ורטיגו בירושלים ואמרתי 'אני רוצה ללמוד לרקוד, אפשר לעשות את זה אצלכם?'. הם ראו הרבה כישרון ותשוקה וככה זה התחיל".
צרכני התרבות מיטיבי הלכת ביניכם ודאי זוכרים את ויסמן כקופאי החתיך מסוזן דלל. נורא קל לשים עליו תווית ולגמור עם זה. אבל הוא כל כך הרבה יותר מהמובן מאליו. זה מצריך ראייה דקדקנית ובדיוק בשביל זה אנחנו כאן. הוא מביא עימו את התום של אסי דיין ב"הוא הלך בשדות", את הקסם השובבי של טופול ב"ארבינקה'", הוא האומן שאריק איינשטיין מביא אל אלי, הדמות שלו ב"מציצים". הוא כל פרוטו-טייפ של גבר-גבר ישראלי לדורותיו, בתוספת נכבדה של רובי, הדמות של יהונתן סגל ב"נגוע" של עמוס גוטמן. מהצד זה נראה כאילו ללא מאמץ ניכר הוא לא מתפשר ונצמד לאמת הפנימית שלו, לא מתחבא מעצמו אלא פוגש את האמת חזיתית באומץ מעורר השראה. מה שלוקח לאנשים אחרים עשורים של מדיטציה – קל לו כגחמה. ככה לפחות זה נראה מהצד.
"כשאני רוקד אני מתרגש מהאפשרויות הלא נגמרות שבגוף. זה אותנטי וזה קורה עכשיו. לצלול לתוך החוויה הסומטית ולהיות קשוב לגוף. יש בי גם המון שיפוטיות, וכרקדן השיקוף החיצוני של איך שאני זז מעסיק אותי וממלא אותי גם בביקורת. זה מאוד קשה, ואני לומד לשחרר את הביקורת העצמית או לעבוד ביחד איתה. להיות נוכח בעכשיו זה משהו שתמיד רציתי להרגיש וחשבתי שזה מה שעושה אושר. אני לא יודע מה זה אומר בדיוק 'אושר' או 'להיות נוכח', אבל כשאני רוקד יש לי תחושה שזאת הכוונה. אני חושב שזאת אחת הסיבות שאנשים באים לראות מחול: הם מרגישים חיים.
"גם כשאני רואה מחול אני מחפש להתרגש ולחוות משהו חי שקורה כרגע על הבמה. וכשאני על הבמה זה מרגש אפילו יותר", ממשיך ויסמן. "הגוף שלי שמבטא אותי ואת האנרגיה שזורמת בו ובי, אם יש הפרדה בכלל בין השניים, בין שנינו. המופשטות שבמחול מאפשרת הרבה מרחב של יציקת תוכן ומשמעות. עבורי אני יוצק תוכן שלפעמים אף אחד לא יודע מהו, והקהל זוכה לצקת משהו שהוא ספציפי ואישי עבורו. בעיניי זה הקסם. זה נוגע באיזה עצב חשוף, שקשור לחוויה הסוביקטיבית שלנו. כששואלים אותי על הכוונות במחול שרקדתי, אני רוצה לשמוע מה אנשים רואים מבחוץ ואיפה זה נוגע או לא נוגע בהם. זה קשור ובזוג העיניים שצפה ובגוף שרקד. זה כל כך אישי".
>> אשד ויימן הוא רקדן בלהקת המחול ענבל, והוא יופיע עמה ביום חמישי וביום שישי הקרובים (26.5-27.5) ביצירתה של רננה רז, "עבודה תלויה במקום". פרטים וכרטיסים כאן