>>אלי שקדהוא יועץ תקשורת ומנהל משברים, שבמשך שנים ייעץ לפוליטיקאים, בכירים והנהלות של תאגידים גדולים. באמצע החיים, בלי שום רקע במלונאות, הוא החליט לעזוב הכל, ויחד עם אשתו, האדריכלית והאוצרת חגית אמה ורנר (Room25) ושני שותפיו דיויד פרץ (Pure) ואמיר גליק (סטודיו נעים), הקים את Slowness קיבוץ מורן, טייק שלהם על בתי ההבראה של פעם, מקום שפעם, רגע לפני המלחמה, הגדרנו כאן כ"המפלט של התל אביבים". בסוף אוקטובר יציין סלונס מורן שלוש שנים להיווסדו.בקיצור, למה שלא תעקבו.

בשלוש השנים האחרונות, מאז שפתחנו את סלונס קיבוץ מורן, אני מחלק את הזמן בין העיר לגליל. השילוב הזה עוזר לי לשמור על השפיות: המרחק מקפלן, המרחבים הירוקים, האוויר הנקי והאפשרות להתנסות בחיים של דו־קיום, ולא רק בתיאוריה של שיחות בית קפה. מאז שהתחילה המלחמה, תל אביב עוזרת לי לעשות סדר בתוך המציאות המטלטלת. אני נצמד למקומות המוכרים, הפשוטים, המאווררים, ומשתדל כמעט שלא לצאת מהשכונה.

1. עדינה

המקומות שאני אוהב בעיר הם אלה שיש בהם ספסלים בחזית. אפשר להרגיש חלק, אבל גם להישאר מהצד. בנקודה הזו של שינקין פינת מלצ'ט, בין שמונה לתשע בבוקר, אני עובר כדי להרגיש את הדופק של השכונה. יושב על הספסל של עדינה ומסתכל על כל המתרחש. פה גם עושים אספרסו כפול על קרח וכריך לחמנייה רכה עם מקושקשת ובייקון הכי טובים בעיר. בבוקר יום שני אחרי אותה שבת, יצאתי מוקדם לנשום קצת אוויר. הרחובות היו ריקים כמו בימים הראשונים של הקורונה, כשאנשים עוד הסתגרו בבתים בהלם ובחרדה. כשהגעתי לעדינה שמחתי שדלת המעדנייה השכונתית הייתה פתוחה. עמדתי שם על המדרכה עם ארליך; שני גברים כבר לא כל-כך צעירים, אבות לילדים קטנים, הבטנו זה בזה בלי לומר מילה ושתינו קפה. בדיוק שנה לאחר מכן, בבוקר שאחרי מתקפת הטילים הראשונה מאיראן וכמה שעות אחרי עוד פיגוע שהיה בעיר, ופינת הרחוב הזו שקקה חיים. רגעים כאלה מזכירים לי למה אני עדיין לא עוזב לשומקום אחר.
שינקין 43 תל אביב

2. הרצל 16/Room 25

במשך שנים המשרד שלי שכן על גג הקומה הרביעית של הרצל 16. מספר פעמים ביום הייתי עולה ויורד את עשרות המדרגות של הבניין ההיסטורי ומספר לעצמי שזה מתכון לאריכות ימים. פעם הגיע אלי לפגישה פוליטיקאי מוכר ולא צעיר והטיפוס במדרגות כמעט גרם לו להתקף לב. עוד על גג הבניין – הגלריה Room25 של בת הזוג שלי, האוצרת והאדריכלית חגית אמה ורנר. נכנסים אליה לבד בכל שעה ביום או בלילה, שולחים מייל ומקבלים קוד כניסה לדלת. זה חלל אמנות אינטימי וייחודי, כמו תא וידוי, שפועל כבר שש שנים והציג כמה מהמייצבים היפים והמרגשים שנראו בעיר. למרות ששחררתי כבר את המשרד אני עדיין אוהב לעשות במסעדה למטה פגישות צהריים. האוכל נורא טעים, השירות מעולה, והמחירים נוחים. גם הקוקטיילים מצוינים ולרוב אני מזמין אחד יותר מדי.
הרצל 16 תל אביב

3. החוף המערבי (מול בית האצ"ל)

בחוף הזה התחלתי לגלוש על לונגבורד לפני 15 שנה. חבר שלי, רועי ניצן, אמר לי: "יש אחד רוני, הוא מלמד גלישה. תלך ללמוד אצלו ותדע לגלוש". וכך היה. לאורך השנים הייתי קם עם הזריחה או בורח באמצע יום העבודה לגלוש במערבי. הקטע הזה של קו החוף, כשמביטים אליו מתוך המים, מהפיק של הגולשים, יפה במיוחד. משם אפשר לראות את יפו העתיקה מתמזגת בעיר; העבר שחי גם בעתיד, קסם שמגדיר את תל אביב. בשנים האחרונות הספוט נהיה צפוף ואגרסיבי מדי בשבילי, וכמעט שאני לא גולש שם יותר. אני מעדיף להגיע באמצע השבוע, דווקא כשהים רגוע וכשכמעט אין אנשים; לרדת אל החול, להישען על חומת הסלעים ולהביט בשקט אל הים.

4.גנגא יוגה

כבר שנתיים שכל יום ראשון ושלישי שלי מתחילים פה, בשעה 7:00 בבוקר. מפה לשם יצא שתרגלתי יוגה כמעט 20 שנה על אף שרוב הזמן די השתעממתי מכל העניין. עד שיום אחד חגית הציעה שאבוא איתה לאיינגר יוגה עם עידו. "זה לא דומה לשום דבר שאתה מכיר", היא אמרה, "זה קפדני, מאוד כפייתי וכואב – אתה תעוף על זה". וצדקה. מתוך הפינה המטונפת והאפורה של יהודה הלוי ואלנבי עולים אל סטודיו קטן ושקט. הוא פשוט, אינטימי, ומעוצב ממש יפה והמתרגלים בו מאירים פנים. המורים עידו פלד ואייל יינוב יודעים לאזן בין רוח, תיאוריה וגוף, ואצלם אף פעם לא משעמם. אחרי השיעור אני עוצר לאמריקנו וטארטין בבית הקפה הקטן של שנטל (שה שנטל,מקווה ישראל 3). חיוך אחד שלה מספיק כדי לשכוח לרגע את כל השיט ולהאמין שאולי בסוף הכול באמת יהיה בסדר.
יהודה הלוי 43 תל אביב

5. נילוס

בחמישי בערב, כשאני לא בצפון, אני יושב קבוע בנילוס. יש במקום הזה משהו שמחזיר אותי לתל אביב שאני זוכר מלפני עשרים שנה: אמיתי, סטרייט-פורוורד, לא עטוף בדימוי. כשהמקום, האנשים ובעלת הבית היו הדבר עצמו. העיצוב הקיטש־אלגנט, תפריט המזטים הפשוט (דג מלוח, כבד קצוץ עם חזרת, פיצה מהמקום מעבר לכביש), המוזיקה שעושה נעים גם בלי סאונד מוקפד, התנועה בין השולחנות בחוץ לבר הסקסי בפנים. תמיד יש שיחות מעניינות ואנשים יפים. ומעל כל זה מנצחת מורן, בעלת המקום. מיתולוגיה בהתהוות, בדרך לשורה אחת עם כסית ותמר.
אלנבי 33 תל אביב

>> כיכר שהפכה למצפן מוסרי ומקום בילוי אחד // העיר של אוהד מטלון
>> מסעדה נדירה ומקום קדוש לשירים שלא שמענו // העיר של חיים שמש

מקום לא אהוב בעיר:

הקטע של שדרות רוטשילד בין נחמני למזא"ה, בין שני הקיוסקים. מרחב הולכי רגל שהפך כביש סואן של קורקינטים ואופניים חשמליים שיחד עם הכביש הצפוף והעיקול ממנו מגיחים האוטובוסים נותן תחושה תמידית של פגע־וברח.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
מופע הדואו של ערן צור עם רם אוריון בערב שהוכרזה הפסקת האש בלבנון. המשפט "יש לנו אהבה, הייתי מאמינה. אחרי כל המדבר הזה, איזו נחמה", עם המוטיב גיטרה שאוריון ניגן, לא יצא לי מהראש שבועיים.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
"המסילה" של אסף שור. הרהור פואטי ומלא חמלה על מציאות שעוד רגע עומדת להתפוצץ לכולם בפנים, כשמתחתיה גועשת טראומה טעונה כמו חבית אבק שריפה.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
העורף, בזמן מלחמה, צריך להתנדב ולתמוך רק באנשים שבחזית, כלומר החטופים, החיילים והמשפחות שלהם. בהתחלה כולם ידעו איפה להתנדב ולתרום, אבל עם הזמן התעייפנו וזה נשחק. אני ממליץ לחזור לעשות פעולות קטנות, גם בעצימות נמוכה, כמו שעשינו כולנו בהתחלה, כל אחד במעגלים הקרובים אליו.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
"הבית בגלעד" בצפון הישן. מקום ללימודי דהארמה עם מפגשים פתוחים לכולם, בלי הרשמה ובלי תשלום. קהילה קטנה וטובה שמתרגלת מדיטציה ולומדת בודהיזם ומדי פעם גם מזמינה נזירים ומורים. מומלץ תמיד, ובטח היום.

מה יהיה?
באחרונה חזרתי ל'מסע אל המופלא'. גורדייף מזכיר שהכל קורה כפי שהוא מוכרח לקרות: תנועות המונים, מלחמות, מהפיכות, חילופי ממשלות. פשוט כי בני האדם הם כפי שהם. "אילו יכול היה דבר אחד להיות שונה – יכול היה הכל להיות שונה, ואז ייתכן שלא הייתה מלחמה", הוא אומר. זה לא מנחם, אבל כנראה שהשינוי יגיע רק כשכולם יפסיקו לשקר לכולם.

• העיר שלי
• מלונות בישראל
• שינקין
• הרצל 16
• חופים בתל אביב
• יוגה
• שה שנטל
• הנילוס

תמי שם-טוב היא סופרת, כלת פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים, ומאחוריה כבר יותר מעשרים ספרים לילדים ולנוער, רובם סיפורים ורומנים היסטוריים. ספריה זיכו אותה בפרסים רבים, ובהם עיטור אנדרסן, פרס ביאליק, פרס לאה גולדברג ופרס דבורה עומר. בימים אלה יוצא לאור "הילדים שומרים עלינו", ספרה הראשוןלמבוגרים, ממואר וסיפור חניכה בו חושפת שם-טוב את חייה לצד האחיות האגדתיות של הספרות העברית, נילי מירסקי וימפה בולסלבסקי.אתם רוצים לקרוא את זה.

1. כיכר החטופים // שער בגין // קפלן

זה לא שאני אוהבת את שלוש נקודות הציון האלה, שמהן כל כך הרבה זמן קוראים, מבקשים, מתחננים, זועקים להחזיר את החטופים הביתה ולהפסיק את המלחמה. הם פשוט הפכו בעיניי למקומות הכי חשובים בעיר. קשה לחלוף על פניהם ולהמשיך הלאה. הם שואבים את הנשמה, ובצדק. פעם לא ידעתי את שמות השערים בקרייה, כי מה לי ולהם. וקפלן היה בשבילי הרחוב הסמוך לשרונה, עם בתי הטמפלרים היפים, בדרך מהשכונה שלי לאבן גבירול. וכיכר החטופים? זאת היתה הרחבה הנהדרת, הפתוחה, עם הפסלים, בואך למוזיאון תל אביב ובעיקר לבית אריאלה. לפני המלחמה, אם הייתי מתראיינת כאן, בטח הייתי בוחרת לציין את בית אריאלה. תמיד אהבתי לבוא לבית אריאלה, בעיקר לשבת בספריית הילדים, ומאז השיפוץ המרהיב, הוא מזמין עוד יותר. אבל השבעה באוקטובר שינה הכל. אני כמעט לא מצליחה להגיע אליו. אני נשאבת בדרך, בקפלן, בבגין, בכיכר החטופים: משם עולה הקריאה הדחופה: די!!!

2. המגדלור

תולעת ספרים, סיפור פשוט, רידינג, ובעיקר המגדלור במקווה ישראל. זה לא רק כמות הספרים. זה גם האופן שבו הם מוצגים. כמעט לא קורה שאני נכנסת ולא רוצה לקרוא לפחות חצי ממה שהן בוחרות לשים על שולחנות התצוגה (ברשתות קוראים להם שולחנות כוח, ולא בכדי). זה הדיסנילנד שלי. וזה לא קורה לי בכל חנות. לפעמים שפע דווקא גורם לי לסחרור, כמו בחנות טפטים. אני לא יודעת מה לבחור ופתאום לא זוכרת את ההמלצות שקיבלתי. אבל עם הטעם של האנשים, בעיקר הנשים, במגדלור, מצליח לי. וחוץ מזה, יש שם קומה שנייה עם עוד ועוד ספרים, כמובן שלא רק חדשים ורבי מכר, וגם חדר מזמין כמו סלון ביתי, שבו מתקיימות סדנאות כתיבה. בעיקר של הסופרת והמנחה ארנה קזין. שם למדתי המון.
מקווה ישראל 18 תל אביב

3. שה שנטל

מול המגדלור יש בית קפה קטן, יפה, צרפתי ומוקפד. גם לו יש שתי קומות ועוגות ועוגיות ובאגטים וקיש. שנטל – בעלת המקום – עם המבטא הצרפתי הנהדר שלה, נחמדה מאוד. נכון, בחוץ השולחנות והכיסאות עומדים על המדרכה העקומה, מול ההומלסים של האזור, והאגזוזים והצופרים. אבל לפעמים, כששותים שם קפה, נוגסים בבגט ומתחייכים עם שנטל, אין מה לומר, כמעט פריז.
מקווה ישראל 3 תל אביב

4. העצים של תל אביב

בעיקר אלה שמצמיחים שורשי אוויר. מטורף איך שהגזעים שלהם נראים. הם כמו מחבקים את עצמם ומתלפפים על עצמם. זה לא סתם טבע בעיר, זאת אמנות חזותית טבעית. והיא פראית כל כך. היפים ביותר כנראה נמצאים בשדרות ח"ן, אבל הם בכל מקום, מטפסים על גדרות, מדלגים מעל מחסומים. קראתי פעם שלהצמיח שורשי אוויר זה כמו להצמיח איבר חדש, רק שזה קורה מלמעלה למטה, להתחלה. הלוואי שהיינו יכולים להצמיח שורשים ולחזק לעצמנו את ההתחלה.

5. עלמה ביץ'

הים, החוף ובעיקר עלמה ביץ',כי יש בו גלים, הטיילת, הדרך עד בת ים. בכל זאת תל אביב, שהיא תל אביב-יפו.
קויפמן 7 תל אביב

מקום לא אהוב בעיר:

אני שונאת את אזור התחנה המרכזית הישנה, נווה שאנן והרחובות הסמוכים לו. רק לעבור שם מדכא אותי, אפילו במכונית, בחלונות סגורים, גם כשמנסים לא לראות מה קורה על פני השטח, מרגישים את העליבות והאכזריות שרוחשות מאחורי החלונות, בתוך החצרות והחנויות. כשהייתי נערה היינו נוסעות באוטובוס מקרית אונו, שבה גדלתי, לנווה שאנן, כדי לקנות נעליים. היו שם הרבה חנויות, והיה מגעיל, סליזי, מטריד. כשגדלתי ועברתי לתל אביב אף פעם לא חזרתי לקנות שם נעליים. לא רציתי לדרוך במקום.
בשנת 2000 התחלתי לערוך את מדור הבריאות של עיתון לאשה. המערכת היתה ממוקמת שם, בבניין מעל בית הדפוס גרפוליט. במשך כמה שנים הייתי מגיעה לשם מגן מאיר, שם גרתי, באופניים (למה הפסקתי לרכוב?!) ובדרך הלוך ובדרך חזור העיניים שלי ראו כל כך הרבה כאב. מגזין לאשה היה תקוע שם, בתוך הבניין הרועד (בגלל מכונות הדפוס בתחתיתו), כמו יקום מקביל, נוצץ. אם הייתי יכולה הייתי רוכבת לשם בעיניים עצומות. זה היה מקום רע ונשאר מקום רע. אני זוכרת לו לטובה רק את העובדה שחנוך לוין גדל שם.
ועוד דבר שאני לא אוהבת בעיר – שאין בה מספיק צל. סדרו לנו צל בבקשה, אנחנו ניצלים פה.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
הלכתי לצפות בהצגת היחיד"עשר קופסאות גפרורים" של תיאטרון אורנה פורתבבית ילדים בהרי ירושלים. כבר ראיתי את ההצגה הזאת בעבר, למעשה פעמיים, כי יש לי עניין עם יאנוש קורצ'אק. וההצגה הזאת – שהיא עיבוד לסיפור ילדים קצר שקורצ'אק כתב – תופסת משהו כל כך קורצ'אקאי ומהותי והומאני, ומאוד לא שואתי, שרציתי לצפות בה שוב. השחקן עמיחי פדרו, בתפקיד קורצ'אק, מצליח להכניס את הילדים לתוך הסיטואציה. הם שותפים מלאים להתרחשות. כאמור, כבר ראיתי אותו בעבר, בתפקיד קורצ'אק מצליח לכבוש קהל צעיר (בלי שום פעלולים או עזרים, רק כמה קופסאות גפרורים ריקות).
אז זה התרחש בסוזן דלל. קהל נוח. הפעם ההצגה התקיימה במקלט של פנימייה. הילדים שם מגיעים מחיים מורכבים, כמו שאומרים. לא קל להם, ובהתאם, את זאת ידעתי מראש, הם לא קהל קל, שמתמסר למבוגר, ועוד להצגת יחיד, בלי תפאורה, בשפה לא דיבורית. הם נכבשו לאט, בהתחלה מתוך היסוס, אבל בהדרגה – גם מי שבהתחלה נראה בהתנגדות מלאה – הם התחילו לשתף פעולה, ואז לקחת תפקיד, לשחק, לצחוק, ליהנות, להגיב מהראש ומהלב. וככה, במקלט של פנימייה, מלא בילדים זזים בכיסאות פלסטיק, התגשמה לה שעת חסד קורצ'אקאית. ופתאום הרגשתי – מה שכל כך הרבה זמן לא הרגשתי – תקווה.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
הספר "סדריק" של עמית גיש. פחדתי לקרוא אותו. ידעתי שהוא על חייל צה"ל פיליפיני, שמת במלחמה, ושההורים שלו קיבלו אישור שהייה, רק אחרי שהוא מת. פחדתי שהספר יכאיב לי כל כך כי שוב אווכח כמה שאנחנו איומים כלפי הזרים שאנחנו מביאים לכאן, כדי שיטפלו לנו בזקנים. לא התכוונתי לקרוא אותו, כי כמה אפשר להסתכל בעיניים לאכזריות שבתוכנו? ובכל זאת חברה המליצה. אמרה, הוא לא עושה את זה. הוא לא לוחץ עוד יותר על בלוטת האשמה. אז העזתי. והאופן שבו המחבר מספר על החייל הזה, המשפחה שלו, החברים, הקשר איתם לצורך הכתיבה, איפשר להסתכל לאמת המרה בעיניים בלי להיקרע. זה מה שיצירת אמנות טובה עושה. ההנאה האסתטית מאפשרת.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
לכל מה שקשור בהשבת החטופים והפסקת המלחמה.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
האחים גרין: הלא הם התאומים עילאי ואלון-לי גרין, שביחד הקימו את חנות הספרים המשומשים המשובחת – האחים גרין – שעברה מכיכר מסריק לפלורנטין. החנות היפה והמרווחת נותנת כבוד רב לספרים ישנים יותר ופחות, וצדה ספרים מבוקשים מיד שנייה. מחצית הצמד – אלון-לי גרין, ממקימי תנועת "עומדים ביחד" – מחזיק ומתחזק (יחד עם השותפה שלו רולא דאוד) את התקווה שיכול להיות לנו בסדר, ביחד, יהודים וערבים, שעדיין יש פה הומאניות וסולידריות.

מה יהיה?
לפעמים נראה לי שאין עתיד, שהכל פה אבוד. אבל אני מאוד מאוד מקווה שאני טועה. הלוואי שיהיה בסדר.

• העיר שלי
• ספרות ישראלית
• המגדלור
• שה שנטל
• עלמה ביץ'
• שדרות ח"ן
• כיכר החטופים
• רחוב קפלן
• נווה שאנן

שוב נפל עלינו סופ"ש חורפי באמצע החורף האביבי של תל אביב, וכמו כל תל אביבים טובים, גם אנחנו נערכים לאפוקליפסת האקלים ומחפשים מקומות מסתור מפני תופעות מזג האוויר הקיצוניות שבמסגרתן מים יורדים מהשמיים ותחושה פיזית מוזרה שנקראת "קור" משתקת את הגוף. הפתרון הוא כמובן להישאר בבית כל הוויקנד, אבל זה מנוגד לאמונה הדתית שלנו, ולכן בחרנו להמליץ היום על שלושה בתי קפה שמצטיינים במיוחד כמקלט זמני בעיתות משבר ברומטרי.לא טוב לכם? נסו אותנו ביום אחר.

>> "יין זו שירה נוזלית": גם אייל שני פותח בר יין. הלוקיישן: וואו
>> משולש הכסף: בחרנו את אוזני ההמן הכי טובות בתל אביב

שה שנטל

למה כדאי:בית הקפה הקטן והמתוק של שנטל שרז בשכונת לבונטין הוא תמיד אחד מבתי הקפה הטובים והנעימים באזור, אבל בימים חורפיים הווייב האירופאי/פריזאי שלו נוכח אפילו יותר. קחו קפה ומאפה ותעלו לשבת בקומה השנייה ולהשקיף על כל הרטוב הזה מלמעלה.
מה טעים:מאפים, כריכים וסלטים עם טאץ' צרפתי וברמות הגבוהות.
אווירה:Paris Cest Magique.
>> שה שנטל, מקווה ישראל 3

POC Cafe

למה כדאי:אם אתם לא מכירים את פוקפה אתם כנראה לא מפה. ואם אתם מכירים את פוקפה בטח כבר תפסתם לנו את כל הספות לבוקר הזה. כך או כך, אחד מבתי הקפה האהובים ביותר בעיר הוא גם אי חמים ובטוח בלב הסערה. כשיש סערה. אין סערה, תנשמו.
מה טעים:הפוק ידוע כבית קפה עם אוכל טעים מאוד והמגוון נאה ביותר, אבל ליבנו שייך לסנדוויץ' סלט הביצים המושלם.
אווירה:כשאלוהים ברא את פלורנטין – לזה הוא התכוון.
>> פה קפה, כפר גלעדי 48

קפה בית

למה כדאי:בית הקפה הנהדר של תום יער וירון סיון הוא אחת התוספות החשובות של השנים האחרונות להיצע בתי הקפה בעיר, מקום כה ביתי שאפשר להתבלבל בטעות ולעבור לגור בו. ובחורף? אפילו יותר. רק אל תוציאו לפטופ לפני 16:00 (מותר רק בשולחן האבירים הארוך, ולא בשבילו באתם).
מה טעים:המטבח של קפה בית מפיק אוכל ביתי ברמה גבוהה, מאפים נפלאים וכריכים פתוחים או סגורים שקשה להתנגד להם, אבל תקשיבו לנו וקחו איזה מרק שיש, ואם באתם בשבת – ג'חנון פסיכי שהיה גורם לחות'ים להתאבד.
אווירה:אמא, מה יש לאכוללללל?
>> קפה בית, ידידיה פרנקל 43

• אוכלים שותים
• המלצות המערכת
• בתי קפה בתל אביב
• חורף
• שה שנטל
• POC קפה
• קפה בית

>> שחר מולכו היא אוצרת האמנות העכשווית במוזיאון תל אביב. היא התמחתה במוזיאונים המובילים בעולם, עבדה כאוצרת משנה בתערוכות המדוברות של לואיז בורז'ואה, יאיוי קוסאמה וג׳ף קונס, ולאחרונה אצרה את תערוכתם של איליה ואמיליה קבקוב. בשנה החולפת אצרה את מולכו את המיצב המהפנט "אשד" שיצר אמן התאורה מוחמד (מוחי) אבו־סאלמה. בימים אלו נפתחה לקהל בביתן איל עופר (בחינם! ועד 23:00 בלילה באמצע השבוע) התערוכה שאצרה,"ועדיין – מבט על אמנות עכשווית 1985-2025", המתמקדת באיכות האנושית, על פגיעותה ועמידותה, ומשקפת חיפוש אחר שיווי משקל בתקופה של טלטלה ועמידה על הקצה. בואו לנשום.

>> תרבות עברית בסטייל ומסעדה עם קארמה // העיר של תמר מרקוביץ'
>> געגועים לארבע פינות רחוב וחומוס אבוד אחד // העיר של אמיר צורף

1. שה שנטל

את שנטל אני מכירה מגיל 3, כאמא של אחד מחבריי הטובים ביותר ולכן באופן טבעי בקפה שלה אני מרגישה הכי בבית. המקום הקטן והמתוק הזה במקווה ישראל הוא התגלמות כל מה שטוב ומנחם – מקום משפחתי וחם (בו עובדים גם כל בני המשפחה) שמחזיק בסטנדרט פריזאי עם קפה מושלם ומאפים חלומיים. קפה + חיבוק + עצה, זה התמהיל.
מקווה ישראל 3

2. האחים קוואז בע"מ

טמבוריה שהיא עולם ומלואו בדרך בגין. מקום שתמיד אפשר למצוא בו פתרונות, החל מדברים פשוטים הביתה ועד לרעיונות מופרכים. אני מוצאת את עצמי מגיעה לחנות של שאול בתור ילדה במגמת אמנות ועד היום כאוצרת במוזיאון, ומוצאת תשובה פרקטית לכל עניין. בעידן שהצ'אט הוא הסמכות, מנחמים אותי מקומות כאלה שנסמכים על ניסיון.
דרך בגין 27

3. כיכר רבין

אני לא יכולה לחשוב על העיר שלי בלי כיכר רבין וכל מה שהיא מייצגת עבורי בתור תל אביבית שגדלה בעיר, דרך הפגנות שלום עכשיו, רצח רבין ונוער הנרות שהיו חלק מהתבגרותי ועד לימי עצמאות ועצרות זיכרון למיניהן. היעדרותה של הכיכר מהמרחב הציבורי בשנתיים האחרונות, שהיו מלוות בהתעוררות פוליטית אזרחית רחבה, הפכה מוקדים אחרים כמו קפלן, רחבת הבימה ורחבת המוזיאון (כיכר החטופים והנעדרים) לתחליפים. קשה לי לנתק את היעדרות הכיכר הטעונה הזו ואת שינוי פני העיר, מהעת הנוכחית והפוליטיקה האיומה המקיפה אותנו.

4. שאפה

המקום האולטימטיבי לכל עת, קפה, דרינק, דייט, בראנץ' משפחתי או אירוע. שירי ושירה, הנשים המיוחדות שמניעות את האווירה ואת האופי המיוחד של המקום, הן דוגמה עבורי לאנושיות, אקטיביזם, סולידריות וכמובן – טעם משובח. הכרתי אותן עוד מימי המספרה הקטנה בה היו מגישות תה וחלבה, ולאורך השנים ההתרחבות שלהן לכל המדרחוב והפיכת השאפה למושג מבוקש. הימים הסוערים והטעונים שעוברים על יפו בשנים האחרונות, ובעיקר מתחילת המלחמה, הביאו אותן לקשיים רציניים. ההומניות המדבקת של שירי ושירה ושל כל צוות השאפה היא דבר שאסור שייעלם מהנוף.
נחמן 2

5. ביתן איל עופר

הביתן הוא פנינה בלב העיר, אחד הבניינים היפים ביותר הממוקם בצומת מרכזית של רחובות דיזנגוף, תרס"ט ושדרות ח"ן. הביתן מביט לגן יעקב היפהפה ומהווה מקום מפלט של שקט ויופי כמעט אירופאי בתוך שאון העיר. לביתן היסטוריה ארוכה של תערוכות אמנות בלתי נשכחות, בכל זאת הוא נפתח כבר בשנת 1959, ובין התערוכות הראשונות שהוצגו בו הייתה תערוכת ואן גוך, שוותיקי העיר זוכרים כילדים. החידוש של הביתן בשנים האחרונות, בתרומת קרן משפחת איל ומרילין עופר, החזירה את עטרת המבנה ליושנה, ומי שביקר בשתי התערוכות האחרונות שהוצגו בו יכול היה להתרשם מהקסם של כניסת האור הטבעי והשימוש היפה באדריכלות המוצלחת.

אמנות ותרבות הן חלק בלתי נפרד מחיי העיר ומה שהופכים אותה לקסם שהיא. ביתן יפהפה לאמנות עכשווית, פתוח לכל בחינם עד שעות הלילה המאוחרות במיקום כל כך מרכזי, הוא בעיני תחנת חובה שכולם מוכרחים להכיר. השכנים שלנו, בר ההלנה, אחד המקומות המדוברים בעיר, מייצרים הזדמנות מעולה לשילוב המושלם של דרינק וביקור בתערוכה. התערוכה החדשה שאני אוצרת בביתן"ועדיין: מבט על אמנות עכשווית 1985-2025"מציעה מסע בחושך ובאור דרך מבחר יצירות עכשוויות בצילום, ציור, פיסול, וידיאו ומיצב. אמנים בינלאומיים מובילים לצד כישרונות צעירים מציגים רגעי שיא ושפל אנושיים ודימויי זמן בוהקים.
שדרות תרס"ט 6

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר

המדרכות של מרכז העיר – כולנו מכירים את הסיפור של פירות הפיקוסים המטנפים את המדרכות שלנו שהופכות מדי קיץ לעיסה דביקה ומסריחה. ריבוי פרויקטי הבינוי ברחובות הקטנים של שכונת לב העיר, עם הפיגומים, עמודי התמרורים ועמודי החשמל מדי כמה מטרים, הופכים את ההליכה על המדרכה לבלתי אפשרית. נוסיף על זה את טקס הוצאת הפחים לרחוב מדי בוקר ואת אלו (מי אתם?!) שלא מקפידים לאסוף אחרי הכלבים שלהם – היציאה לרחוב כל בוקר מציידת אותי במידה נכבדת של טינה וזעם. בסך הכל אחת הערים היקרות בעולם, מדרכה נקייה ופנויה היא תנאי בסיסי.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
לפני כמה חודשים צפיתי בהצגה ריצ'רד השלישי בתיאטרון גשר בבימויו של איתי טיראן. באתי טיפה מסויגת, כי בכל זאת, שייקספיר במשך שלוש שעות, אבל הביצוע היה מופתי, עיצוב הבמה והתלבושות, בחירת השירים ובעיקר הרלוונטיות של הסיפור הייתה כמו אגרוף לבטן. דמותו של ריצ'רד שהיה מוכן להקריב את הכל, ללא מוסר ומצפון, רק לטובת כוח ושררה קרובה מדי למציאות שלנו כדי לפעול כמטאפורה. יבגניה דודינה ולא פחות ממנה, דורון תבורי, במשחק מהפנט שלוקח זמן לעכל.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
קיבלתי מתנה מקולגה ספר קטן ונוגע ללב בשם "מערבה" של הסופר הפקיסטני מוחסין חאמיד. לא שיערתי עד כמה הספר הזה ישפיע עלי בתקופת המלחמה וייצר עבורי פריזמה להסתכלות על המציאות הכאוטית סביב. הספר נוגע בסיפור אהבתם של זוג בעיר כלשהי, כאשר מלחמה סוגרת עליהם והם נאלצים להיסחף לחוויית פליטות סוריאליסטית. דווקא מתוך הטלטלה והסכנה, בעדינות ורגישות רבה הספר נוגע בעמידות האנושית לצד השבריריות, והיכולת שלנו להסתגל למציאות חדשה. באופן מסוים הספר הזה הוביל אותי למחשבה על התערוכה החדשה.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
מימי אוקטובר 2023 אני רשומה בארגון מתנדבי לב תל אביב לב אחד (בשיתוף חברת Monday). תחילה היה מדובר על הכנה ושינוע של אוכל למפונים, פינוי דירות וכו' ממש באופן שבועי. לאורך הזמן הביקוש ירד אבל עדיין ישנם צרכים שעולים בכל עת לטובת חיילים, משפחות שנקלעו למצוקה בעקבות המלחמה וכן הלאה. כמובן, אנחנו תורמים באופן קבוע למטה משפחות החטופים ולמאבק שלהם שאין צודק ואנושי ממנו.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
האחים דוקטור, יותם ואסף. היכולת שלהם לנקוט עמדה ברורה לטובת ערכים של סולידריות, ליברליות ועשייה היא לא פחות ממדהימה בעיני. אנחנו חיים בתקופה כל כך חשוכה מבחינה ערכית ומבחינת חופש ביטוי, תוך מציאות כלכלית קשוחה מאוד, כך שהעשייה שלהם, לאורך תקופת המחאה וכמובן לאורך המלחמה, היא מאד לא מובנת מאליה. וחוץ מזה, הכי טעים אצלם.

מה יהיה?
שאלה מטרגרת, אין ספק. אני מוכרחה להאמין שיהיה טוב יותר, כי אחרת אין תוחלת. העשייה שלי במוזיאון מצילה אותי בשנתיים האחרונות ואני ממשיכה להאמין באמנות ובתרבות כחבל הצלה לנפש. אני גם מאמינה שלוותר זו פריווילגיה ואין ברירה אלא להילחם על המקום הזה, שהוא הרבה יותר ממרחב פיזי, אלא מקום מורכב ומכיל ומלא סתירות וניגודים, ומכוער עד כדי כאב אבל אי אפשר שלא לאהוב אותו. והעיר הזו היא הלב.

• העיר שלי
• מוזיאון תל אביב
• שה שנטל
• טמבורייה
• כיכר רבין
• שאפה בר
• ביתן הלנה רובינשטיין