יום המנוחה מעצמך: למה שישי הוא היום הטוב ביותר?
אחרי שחמישי הפך ליום הבליינים המוגזמים בתל אביב, יום שישי חזר לתפוס את מקום היום הכי טוב לבילוי
מילדות אנחנו רגילים שיום שישי, את יודעת, הוא יום הבילויים העיקרי, בעיקר כי למחרת אין לימודים. כך השבר ממסיבות המקלט בילדות ועד למסיבות הענק המחרידות של התיכון והצבא. עם השנים, מכיוון שגיל ההתבגרות מחייב הרי סלידה אוטומטית מכל מה שלפני רגע נחשב מגניב, בורחים הצעירים משישי. ראשית כי הוא כבר לא היום היחיד שאין באחריתו לימודים או עבודה, שנית כי כבר לא אכפת לנו להגיע שיכורים לעבודה למחרת בבוקר (ובגיל מסוים העיניים האדומות הן כעיטור מנצנץ לחיים עשירים), ושלישית ועיקרית – כי בא לנו להתרחק מהנערים והחיילים ששוטפים את העיר בשישי.
לשאר הימים:
ראשון
שני
שלישי
רביעי
חמישי
זו הייתה הסיבה לתקופת מסיבות הענק של לילות חמישי, שהחלה בימי הקלאבינג של שנות ה־ 90 ושסימניה מורגשים עד היום. אלא שסופו של מהלך כזה לחזור לנו בפרצוף: משברחנו לחמישי כדי לחמוק מהצעירים והחוב"תים של שישי, מצאנו עצמנו בורחים גם מהבליינים המוגזמים של חמישי. כך נאלצנו לחתוך שוב אחורה ולצאת לבלות כבר ברביעי. כעת נדמה הדבר לעין הבלתי מדעית בעליל של כותב שורות אלה, שמתבססת על חוויותיו האישיות בלבד, וייתכן שמלמדות על מה שקורה לכל בני גילו מאז ומעולם – העיר חוזרת לשישי. ערב שבת הפך לאח הפחות מחייב, בילויית, של חמישי הדומיננטי. בו לא יוצאים כי צריך ליהנות, אלא סתם כי אפשר, כי קמנו מאוחר ונקום מאוחר גם מחר. אפשר להצטרף בו לקפה שכונתי בבוקר, לפני הסידורים, או בצהריים, אחרי הים. בערב אפשר לשבת על הבר מוקדם, אחרי השנ"צ, או מאוחר, אחרי ארוחה משפחתית, ולהצטרף למי שכבר נוכח ולא ישאל שאלות. בלי מחויבות בלי טקס של לצאת כי צריך דווקא היום לצאת, או לא לצאת כי "לא מגניב" לצאת ביום מסוים. יום המנוחה מעצמך, בקיצור.
