1. צומת הולץ

המקום בו הפכתי לחלק מהעיר, לג'אגלר אייקוני, לאחד כזה שמזהים ברחוב גם עם קסדה ומשקפי שמש (סיפור אמיתי). לוליינות הרמזורים תמיד נמצאת איפשהו בין כל הדברים האחרים שאני עושה, ולא תמיד הבנתי איזה חלק זה תופס בחיים שלי. כביכול זה משהו צדדי, אבל עם השנים אני מבין איזה אימפקט יש לזה על החיים שלי ועל היחסים שלי עם השכנים.
קיבוץ גלויות 149

2. זלצר מתכות

המגרש מתחת לגשר ההגנה. כל הזבל של העיר מתנקז כמו במגנט לזלצר מתכות, כל השבורים חותרים לשם: מי עם שם עגלות סופר מלאות בדברים, אחרים מגיעים לשם עם טוקטוקים, שבורים קצת יותר משוכללים מגיעים עם משאיות קטנות. אין משהו שאי אפשר למצוא שם – מקינטות, כסאות גלגלים, חביות, גגונים, סטנדים לרמקולים, ארגזי פעולה. לא חושב שיש צורך להסביר למה זה כל כך כיף, ובתור בונוס, גם המשפחה שמתפעלת את המגרש נהדרת.
דרך חיל השריון 122

3. מדרחוב נווה שאנן

המקום הראשון שהרגשתי בו בבית בעיר. בירה מפחית, סיגריות בודדות מהקיוסק, ושם שהולך או לא הולך לפניך, על פי המעשים שלך ורק על פיהם. אני זוכר את השבועות הראשונים שלי בעיר, מבלה מהבוקר עד אחר הצהריים בסטודיו במרכז העיר ובדרך חזרה הביתה עוצר לאיזה חצי שעה בנווה שאנן. באותו זמן לא ידעתי להסביר את זה, אחר כך הבנתי שמה שמשך אותי זה ששם יש לזרות אסתטיקה מובחנת, ביטוי פיזי, ובנוף כזה כבר אין צורך להרגיש אותה כל הזמן. היא פשוט שם.

4. המדשאה ליד מוזיאון האצ"ל

על פניו עוד חוף מיותר עם כל מיני ווירדוז שמותחים "סלאק ליין" (חבל להליכה) בין העצים. בפועל, מקום שאפשר לבוא אליו, להתבטל ועדיין להרגיש אמן קרקס אקזוטי ומסקרן. עם השנים גיליתי שגם את הפנאי שלי אני אוהב פרפורמטיבי, מאופיין. פנאי של לוליינים. אולי זה ככה מאז הרמזורים, אולי זה תמיד היה, אבל בשורה תחתונה – קשה לי לנפוש כאחד האדם, סתם ללכת לים עם חברים. המדשאה ליד בית האצ"ל פותרת לי את זה: בין השכשוכים והשאכטות, יש מקום ללמוד טריק חדש, לעשות פלקס עם איזה מוב, או לבוא לשם על קורקינט עם מגבר ולדים כאילו זה נורמלי.

5. חוף המגעילים וסלע אנדרומדה

החתיכה הזו של הים, בין "חוף המגעילים" לבין הסלע אנדרומדה היא הקאנטרי הפרטי שלי. מאז תחילת הקוביד ועד עכשיו, שם אני שוחה 350 מטר לכל כיוון. כבר דרדרתי לא מעט חברים לתחביב הזה, והיום אנחנו חבורה קטנה של שחיינים. לא דבר להתגאות בו אבל גם לא משהו להסתיר.

דרור ליברמן הוא אמן פרפורמנס רב תחומי, בעל ניסיון עשיר בתחומים רבים של אומנויות הבמה וביצירה למרחב הציבורי. מופיע ברחבי הארץ עם המופע "ניסים הליצן אומר את כל האמת" במסגרת פרויקט "עבודות כפיים" של תיאטרון קליפה. המופע הקרוב יתקיים בקפה שפירא, רלב"ג 15, 3.11 ב-17:00.פרטים נוספים כאן

• העיר שלי
• תיאטרון רחוב
• נווה שאנן
• אנדרומדה

קטגוריה חדשה תצטרף השנה לטקס פרסי תיאטרון הפרינג' קיפוד הזהב – פרס ל"יצירה רב תחומית למרחב הציבורי". זוהי אבן דרך בהכרה בתיאטרון רחוב בישראל, שיוצריו על סגנונותיו השונים, דווקא בשלוש השנים האחרונות יצרו ביתר שאת ומילאו את הואקום שנוצר עקב הקיפאון היצירתי והתרבותי בתקופת הקורונה. תיאטרון הרחוב בפרט ויצירה במרחב הציבורי בכלל, מהווים תחום יצירה מרהיב וייחודי אשר פוגש קהלים בפסטיבלים ואירועי אמנות גדולים, כמו גם במרחבים עירוניים אינטימיים הקרובים לבית או לשכונה. זהו תחום יצירה מוכר ומפותח מאוד בעולם – בצרפת למשל יש 2,200 (!) פסטיבלים, גדולים כקטנים, בשנה – אך בישראל, למרות שהתחום התפתח בשנים האחרונות, עדיין הרוב המוחלט של תקציב התיאטרון (90%) פונה עדיין תיאטרון הממוסד. הגיע הזמן לחלק את עוגת התקציב באופן שוויוני, המאפשר תמיכה גם לתחומי היצירה מחוץ לכותלי התיאטרון (שלא לדבר על כך שבישראל, בה עדיין נאבקים שתקציב התרבות יגיע לאחוז אחד מתקציב המדינה, גם נקודת הפתיחה היא נמוכה ביותר).

ובכל זאת, הפריחה כנגד כל הסיכויים של תיאטרון הרחוב בישראל החלה עם הקמתו של ועד פעולה מקצועי הנקרא אומ"צ – אמנים ויוצרים במרחב הציבורי. הפעולה הראשונה שלו, ב-20.5.20 היתה מחאה אמנותית יצירתית ייחודית בכיכר הבימה. במקום התקיימה התארגנות ספונטנית של 450 יוצרים ואמנים מקצועיים אשר הביעו בדרכם את החשש שתחום שלם ימחק לאור חוסר הוודאות של סגרים וניטרולו למעשה של המרחב הציבורי. המחאה הזאת יצרה הד עצום ברחבי העולם ועם סיום אותו אירוע יצרה איתנו קשר הפדרציה הצרפתית לתיאטרון רחוב וקרקס (ארגון המונה 4,400 קבוצות) וביקשה להקשיב ולהתחבר למניפסט שיצרנו – ובעקבותיה קמו ועלו מאות אירועים דומים בכל רחבי צרפת. שבועיים אחרי המהלך שלנו הצטרפה גם הפדרציה הספרדית ואיתה עוד לפחות 20 מדינות מהעולם, כולן שותפות לרעיון ש"תיאטרון רחוב יציל את העולם!".

התיאטראות הממוסדים בתקופת הקורונה הושבתו לחלוטין והתגובה שלהם הייתה קפיאה והתקרבנות (שיא היצירתיות היה להצטלם על הבמה עם נייר דבק על הפה ועם שלט "סוגרים אותנו"), במקום להשתמש בתשתיות הנרחבות העומדות לרשותם. במקום לחשוב מחוץ לקופסא ולבצע את היעוד של אומן תיאטרון – לעזור לאנשים לחלום, לשמוח ולהתגבר, משמע לצאת מהאולמות הסגורים, ליצור היכן שמתאפשר ולפגוש את הקהל היכן שניתן (בעיקר בתקופות חירום!) – הם השאירו את המרחב הזה רק לאמני הרחוב.

מיד בתחילת המשבר, בהובלת אומ"צ ולאור היכולת האומנותית וההפקתית של האמנים ובשיתוף פעולה מרגש עם משרד התרבות, מפעל הפייס ורשות הטבע והגנים, נשלחו מאות (!) מופעים אל חללים מדהימים במרחב הציבורי בערים (פרוייקט "תרבות רחוב" בסיוע מפעל הפיס) ובגנים הלאומיים (פרוייקט "נושמים תרבות" – בסיוע הרט"ג). בשל היותנו חתולי רחוב יצירתיים ושורדים, יזמנו והבאנו פתרונות ליצירה גם בתקופות עם ההגבלות הכי חמורות והענקנו חוויות תרבותיות איכותיות מפתיעות, אינטראקטיביות, מצחיקות ומרגשות לקהל רב ומגוון. כך נוצר למשל "ספארי אומנים", בזמן שאי אפשר היה לצאת מהרכב – ואנחנו יצרנו את מה שאנו אוהבים לעשות, ליצור יש מאין יצירה לחלל נתון (site specific): הקהל הוזמן להגיע בתוך מכוניות לקבלת פנים תיאטרלית ונסע לאורך מסלול בו פגשו את מיטב היוצרים בתחום תיאטרון רחוב, קרקס, ליצנות ושלל דמויות תיאטרליות (כולל, לסיום, שטיפת מכוניות ע״י צוות ליצנים מיומן). בפורים 2021 יצרנו את דרייב-אין הליצנים "שוטטות", במתחם רחב ידיים שהוקצה לנו ע"י מועצת אשכול המדהימה. הקהל הוזמן להגיע בתחפושות ולחנות את הרכבים במתחם, ובין המכוניות הסתובבו 50 ליצנים ואמני רחוב (בסגנונות שונים) מהמעולים בארץ. הקהל הוזמן לתעד בזמן אמת את ההתרחשות ההזויה שקוראת סביבו ולשדר זאת דרך קישור זום למסך וידאו ענק, אשר העצים את החוויה והפך את הקהל לשותף ביצירה. כל הדבר הזה הרגיש כמו סרט של פליני במדבר.

בכל התקופה מאז תחילת משבר הקורונה נוצרו קשרים שהתבססו על האמון במקצועיות שלנו, על היכולת שלנו לפתור בעיות וליצור גם בתנאים לא קלים. ליכולת הזו יש כמובן השגים גם במקומות אחרים: בזמן מבצע "שומר חומות" קיימנו את "פעילות אומ"צ לדרום": צוותים של אמני קרקס וליצנים רפואיים נשלחו להופיע בריכוזי אוכלוסיה ומקלטים באזור עוטף עזה, מקומות בהם יש צורך בסיוע לאוכלוסיה אשר נמצאת במצב של טראומה וחרדה. ליצנים רפואיים נשלחו גם לאזורי אסון או מצוקה ברחבי העולם. בין אם זה חירום בישראל או בעולם אנחנו שם – חלוצים בתחומנו ונותנים דוגמא והשראה לחברינו מהתחום ברחבי העולם. לשמחתנו, אפשר כבר לומר שיש לנו פרטנרים אשר מתחילים להבין את המושג "יצירה במרחב הציבורי", בהם מפעל הפיס וגם השר חילי טרופר והצוות הנהדר שלו, שיוציא בינואר הקרוב קול קורא לקרן חדשה על סך 2.7 מיליון ש"ח שתקרא "קרן ליוצרים עצמאים במרחב הציבורי", הקמת הפסטיבל החדש "קברטה" (יתקיים ביפו בשיתוף פעולה עם תיאטרון הסימטה בין ה-24.11 ל-26.11) ועוד.

התיאטרון התחיל ברחוב ושם הוא גם פועל בגובה העינים, פוגש קהלים ותרבויות מכל חלקי החברה, אבל בתי הספר למשחק בארץ עדיין מתמקדים בעיקר בייצור שחקנים מבצעים ופחות מכשירים שחקנים יוצרים. שם הם מפספסים ובגדול. יוצרים אשר מגעים מדיספלינות של תיאטרון רחוב, תיאטרון פיזי, קרקס, מסכות, ליצנות ועוד, חלקם זוכים בפרסים בינלאומיים משמעותיים, מובילים להכרה ולהבנה שדווקא מאחורי הגדרות הנישתיות לכאורה של תיאטרון שוליים/ניסויי/פרינג'/אלטרנטיבי/אחר נמצא התיאטרון הכי טוב וגם הכי קומוניקטיבי. בשנים האחרונות מאבד התיאטרון הממסדי את הניצוץ בתחרות חסרת סיכוי אל מול האלטרנטיבות המפתות המשאירות את האדם המודרני בודד מול מסכים.

אבל זה לא רק המעמד של תיאטרון הרחוב עצמו. גם לאמנים יש הרבה עבודה לעשות: על מנת ליצור יצירות משמעותיות הם חייבים גם בעצמם לקחת אחריות על היצירה שלהם. יעמיקו בחיפוש, יתחברו לעצמם וייצרו ללא תלות, יצירה אמיצה עם אמירה ולא רק יצירה נוחה קלילה ודקורטיבית שיכולה להתאים לאירועים וכנסים. הם חייבים להשתחרר מהמובן מאליו ומאווירת החלטורה, אחרת נמשיך למחזר פסטיבלים של "דמויות שטח" (איזה מושג שטוח), פסלים חיים לצד בובות מתנפחות של במבה. בישראל כבר יש מזג אויר אידיאלי ולוקיישנים מדהימים, יש יוצרים מוכשרים וקהל צמא, חם ופתוח להתנסויות חדשות והנה גם הממסד מתחיל להבין שצריך לשדרג את האירועים והפסטיבלים. רק פחות מתנפחים ורמקולים צווחים ויותר תוכן.

בינתיים, ביום חמישי הבא (27.10) החל משעה 18:00 נקיים לזכרה של פנינה רינצלר ז"ל, אשר נפטרה לאחרונה ופעלה להובלת יצירת חזון תיאטרון פרינג' בלוד, בכיכר קומנדו ומדרחוב גרטבול שבעיר אירוע להצגת עבודות יצירה במרחב הציבורי אשר נבחרו לשלב הגמר בקיפוד הזהב: "אדמה" של שחר דוד, "האיש שרצה להיות ציפור" של האייל המרקד (אדם יכין), "מרק עוף" של תיאטרון אורתו-דה (ינון צפריר ודניאל זעפרני), "פיקוח אירוני" של תיאטרון סטנגה (דוד "דוד" בראשי ויוסי רחמני), קרקס במתנ"ס של דואו לוקי (גל בז ויה-יה) וקבורקה של נועה ואורי וייס. בתל אביב יתקיימו הופעות נוספות של תיאטרון רחוב במסגרת פסטיבל קיפוד הזהב בין התאריכים ה-7 ל-18 בנובמבר.

גילי בכר הוא אומן תיאטרון רב תחומי ומנהל אמנותי, וממקימי אומ"צ – לקידום תיאטרון הרחוב בארץ.פרטים נוספים על כל ההפקות באתר קיפוד הזהב כאן

• ❤ תרבות
• תיאטרון
• קורונה
• תיאטרון רחוב
• קיפוד הזהב