Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
תמיר אלברט: "אל תקנו את גרסת התקליט של 'ג'ינג'יות'"
תמיר אלברט. צילום: גוני ריסקין. סטיילינג: נועה בר
סמוך להוצאה המחודשת של התקליט הקלאסי של הצמד מ-1994, חבר ההרכב תמיר אלברט פרסם פוסט זועם בפייסבוק בו הוא טוען שהזכויות נלקחו מהצמד במרמה - והאשים את אולפני די.בי, שם הוקלט האלבום. אך האולפנים עברו ידיים מאז, ואנשיהם מתוסכלים מכך ששמם השתרבב לפרשה
בהכרזה חגיגית פורסם בתחילת השבוע כי אלבום הקאלט של הצמד ג'ינג'יות (תמיר אלברט ואמיר צורף) משנת 1994 יוצא בהוצאה מחודשת על גבי תקליט ויניל. מעריצים ואספני תקליטים התרגשו, אך מי שממש לא התלהב הוא דווקא אלברט, שמיד לאחר ההכרזה כתב "מעצבן מאוד שעושים מהיצירה שלך זונה! אל תקנו!".
בפוסט הנסער אלברט מספר כי מהרגע שהאלבום נכתב, הוא וצורף החליטו שהם מעוניינים לשמור עליו כנכס אישי שלהם ולכן גם שילמו סכומי כסף גדולים מכספם. אלברט תקף את אולפני דיבי בהם הוקלט האלבום, כמו גם את חברת ההפצה פונוקול, ואף טוען כי אולפני דיבי לכאורה החתימו אותם על מסמך שמעניק להם 50% מזכויות השירים – פי שניים מכפי שסוכם בעל פה, כך לטענתו. נטען גם כי באותו הזמן אולפני דיבי אף מכרו חלקים מן האלבום לחברת פונוקול, ללא ידיעת הצמד. אלברט מעיד כי הדברים הלכו והסתבכו עוד יותר כאשר אולפני דיבי רשמו את הזכויות על המאסטר של האלבום על שמם ועל שם פונוקול.
אני מאד נסער ממה שקורה עם האלבום של ג'ינג'יות, כי מהרגע שכתבנו אותו החלטנו שאנחנו רוצים לשמור אותו כנכס ולכן שילמנו עליו…
מאולפני די.בי נמסר בתגובה: "אולפני די.בי כבר מעל לכמה שנים טובות עוסקים בעיצוב פסי קול לקולנוע וטלוויזיה ולא קשורים בשום דרך לתעשיית הקלטות המוזיקה. גם הבעלים והמנהלים של האולפנים היום אינם אלה שניהלו את האולפן בתקופת ההקלטה של האלבום המדובר. לכן אין אנחנו קשורים לפרשה ומן הסתם לא באמת יכולים להגיב, צר לנו שתמיר אלברט בחר להשתמש בשם אולפני די.בי בלי לקחת בחשבון את ההשלכות על האולפנים בהווה".
סכסוכים סביב זכויות בתעשיה היו מאז ומעולם, אך בשנים האחרונות עולים יותר ויותר מעל פני השטח. הסיפור המשמעותי ביותר היה כמובן זה של טיילור סוויפט שהתפוצץ לפני כשלוש שנים. סוויפט נכנסה לסכסוך מתוקשר על מול חברת התקליטים שלהם ובעליו החדשים סקוטר בראון, סביב הזכויות על המאסטרים של ששת אלבומיה הראשונים. היא טענה כי חברת התקליטים מכרה את המאסטרים לבראון בניגוד לרצונה, ולא אפשרה לה לקנות אותם בעצמה בתנאים הוגנים. בצעד תקדימי ומהפכני החליטה סוויפט להקליט את כל אלבומיה מחדש, לדרוס את גרסאותיהם הקודמות ובכך להחזיר לעצמה את השליטה על חומריה.
גם בארץ זו לא הפעם הראשונה שהנושא עולה לשיח. בשנת 2010 יצאה הזמרת איה כורם לקרב משפטי מתוקשר נגד חברת התקליטים בה הייתה חתומה ״עננה״, במטרה להשתחרר מחוזה למשך 18 שנה עליו חתמה בשנת 2005.בעקבות המאבק שלה נוסחה ועברה הצעת חוק המגבילה חוזים בתעשיית המוזיקה לשבע שנים. את אותה חברת התקליטים תקף גם טונה בסינגל שלו "לאן שאפנה מבטי" בעוד רמי וריטה הסתכסכו עם חברת תקליטים אחרת – הליקון.
מרבית הקהל והמאזינים לרוב לא מודעים לפן העסקי והמשפטי של תעשיית המוזיקה, שרווי באינטרסים, תככים ומזימות. אולי דווקא עכשיו, בעידן הרשתות החברתיות, אמנים יוכלו לחשוף את מה שמתנהל בחדרי חדרים ולהחזיר להם את השליטה על יצירותיהם. בינתיים תמיר אלברט יצא בקמפיין אינטנסיבי בפייסבוק הקורא לציבור לא לרכוש את התקליט המדובר וקורא לבעלי חנויות ורשתות לסרב למכור אותו.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
על שולחן בדירת החדר הקטנה והצנועה ברחוב אלנבי מונח ספר כתביו של האר"י הקדוש, גדול מקובלי צפת במאה ה־16. ליד השולחן יושב תמיר אלברט בבגדי השבת שלו, חיוך רחב מאיר את פניו. 24 שנים שעברו מאז שעזב את הכל בשיא ההצלחה – אחרי אלבום אחד בלבד של הג'ינג'יות – ובחר להתמסר לעולמה של תורה. מאלנבי לשכונות החרדיות המסוגרות של ירושלים: אישה, ילדים, תורה מבוקר עד ערב, מה שנקרא דוס קומפלט. מאז כבר הספיק לצאת בשאלה, ולחזור שוב, ושוב לצאת.
לפני חמש שנים חזר אלברט לתל אביב, ועכשיו, מהלפטופ שמונח על השולחן, ליד הספר, כשהוא כבר כמעט בן 50, הוא מהנדס בפינג פונג עם שותפו להרכב הקאלט ג'ינג'יות, אמיר צורף, את מה שאמור להיות אלבומה השני של הלהקה.
תמיר אלברט. צילום: גוני ריסקין
לפני כמה שבועות, שוב באלנבי, דחוסים אנשים לבושים בשחור, יוצאי מועדון הפינגווין ואלה שרק נראים כמוהם, במועדון הפסאז'. על הבמה עומד אלברט לצד חברו מלהקת נושאי המגבעת, הגיטריסט רם אוריון, ואיתם קוסטה קפלן (גיטרה וקלידים), שגיא צורף (בס) ואלעד קוגן בונן (תופים). ראשו של אלברט מכוסה בקפוצ'ון שחור, בדל סיגריה דבוק לשפתיו לכל אורכה של ההופעה. "אני טקסט פוליטי", "האדמה מקולקלת", "מתנה לחג", כל הפנינים המוזיקליות של להקת נעוריו לצד מעט חומרים חדשים. בגרון ניחר הוא צורח את המילים, מקפץ בדרכו האלברטית, הגיטרות אקסטטיות, 200 ומשהו אנשים מהופנטים צורחים את המילים איתו. יש שם כאלה שהגיעו מחו"ל, ילדים לצד הוריהם שצופים בהופעה שבמידה רבה היא נס מוזיקלי שמתקיים בניגוד לכל תחזית אפשרית. מה לעזאזל החזיר אותו לבמה אחרי כל כך הרבה שנים, אני חושב לעצמי, והאם כוכב שהאיר באור גדול פעם יכול לחזור להאיר שוב אחרי שבחר להיעלם.
להתאהב באמיר צורף
בגיל 27 תמיר אלברט היה בפסגה. כבר בתיכון הוא קנה את עולמו כגיטריסט וכוח מניע לצד אהד פישוף בלהקת נושאי המגבעת, תופעה שלא הייתה כמותה בסצנת הרוק הישראלי. חבורה של נערים מירושלים שהטקסטים והנגינה האינטנסיבית שלהם עדיין ממשיכה להדהד. הלהקה שהוקמה ב־1984, בעודם תלמידי תיכון, התפרקה בשיא הצלחתה ב־1992. "זה יישמע קצת מצחיק אבל להקות מתפרקות בגלל שהן מצליחות", מספר אלברט על התקופה ההיא, "אחרי 'מי רצח את אגנתה פלאסקוג' (האלבום הראשון של נושאי המגבעת – ע"ס) הייתי בעניין של להמשיך הלאה ולכבוש את העולם. אמרתי, 'עכשיו זה הזמן להכות בברזל', ואז היו חילוקי דעות, הלהקה לא הצטיינה ביחסים חברתיים, לא היינו חברים אחד של השני מי יודע מה". כשהתפרקה הלהקה הוא הפיק את מסע הקאמבק של צביקה פיק ואז יצר את הג'ינג'יות עם אמיר צורף, "הבן אדם שאני הכי אוהב בעולם, הכי יצירתי שיש, הכי מוכשר שיש".
הם הכירו במקרה – אלברט היה ידיד קרוב של סיון שביט, היום אשתו של צורף. יום אחד התקשר לביתה וצורף ענה לטלפון, "רציתי להזמין את סיון לים, דיברנו, ומה שיצא זה שבסוף אני והוא הלכנו לים, ואז (צוחק), סיון ואני כבר לא היינו חברים".
משם נולדו הג'ינג'יות ואולי גם השורה המיתולוגית מהשיר על הנחיתה בחוף ו"כשיש אתה סובל, כשאין אתה סובל". הם הוציאו אלבום אחד ב־1994, אלכימיה בין דאנס לרוק, חרשו עליהם ברדיו, ההופעות היו מפוצצות. שנה אחר כך זה נגמר. "מהיום שהתחלתי לנגן הייתי בעלייה", אומר אלברט, "אבל עם כל ההופעות והבילויים בלילות, ותל אביב והניכור של שנות ה־80 וה־90, התעייפתי, עד שיום אחד החלטתי ללכת".
פשוט ללכת?
"הרגשתי שאין לי על מי לסמוך, וככל שאתה מצליח יותר, יש בין האנשים שקרובים אליך מלחמות וריבים על מי יותר חזק ומשפיע ומי יותר צודק ומי יותר מוביל מבחינה אמנותית ומי יש לו מה להגיד ומי אין לו – והריבים נעשים גדולים יותר ובלתי נסבלים".
לאן הלך אלברט? הוא התחתן, הביא ילדים, למד תורה, למד לימודים מקצועיים, שיהיה ממה להתפרנס. מדי פעם הבליח לרגע חזרה בתודעה ושוב נבלע אל הזמן המתגלגל. כבר עשר שנים עברו מאז התגרש, ילדיו גדלו ועזבו את הבית. הוא בקשר טוב עם כולם. בעולם החרדי הסגור הוא לא הצליח למצוא את עצמו. אולי גם בעולם הלא חרדי. "יום אחד לא הייתה לי ברירה, הייתי צריך להחליט מה אני עושה ואם אני נשאר בירושלים או עוזב את לתל אביב. באתי בלי שקל עוד פעם וקיבלתי קצת מחברים, אספתי ציוד והתחלתי לעשות עוד פעם סקיצות ועוד פעם וזה הפסיק. לא הרגשתי שאני מספיק יכול לדחוף את זה. הייתי חלש והייתי המנוע היחיד".
אתה מרגיש בודד?
"לא".
איך זה?
"כי השם איתי, אני עם השם, אני לא מרגיש בודד".
איך נראה סדר היום שלך?
"יש לי סדר שבועי. הוא מחולק בין שבת ושאר השבוע. בשבת אני עולה על מדי א', אני בנבחרת של בית הכנסת של החלאבים ברחוב אהרונסון. אני משחק טוב בהרכב הזה, זה כזה הרכב שמורכב מהרבה אנשים מבוגרים שכל השבוע אתה רואה אותם במכנסי ברמודה וגופיות עובדים בשוק. ביום שבת הם לובשים חליפות והם כבר רגועים וזה אחרת לגמרי".
תמיר אלברט. צילום: גוני ריסקין
אתה חי בצניעות.
"כן, נכון".
אתה אוהב את זה?
"כן, כן".
זה שונה מרוקנ'רול.
"אבל תמיד הייתי ככה, תמיד תמיד".
למה?
"לא יודע, אין לי הרצון להרוויח הרבה כסף. אין לי את זה. לא יודע למה, אין לי את זה".
אתה חושב על זה, אתה כועס על עצמך?
"הכסף הוא לא מה שדוחף אותי, אולי אני טועה, אני חושב על זה שעוד מעט אני לא אשאר בעולם הזה, ומה שאקח איתי אני אקח לשם. כמה זמן אשאר, 40 שנה? אתה יודע, אחרי זה אני עובר לעולם הרבה יותר ארוך, את הארמון שלי אני בונה שם, לבד, אני עושה את זה לבד".
ניתוח לב לפני הופעת האיחוד
לפני קצת יותר משנה, אחרי שיחה עם שותפו הוותיק צורף, משהו ניצת מחדש. "אמיר אמר לי: 'תמיר, אני חושב שאתה אמן חשוב ואתה צריך ליצור'. אמרתי לו שאני רוצה לעשות שוב ג'ינג'יות, והוא אמר לי, 'אז בוא נעשה ג'ינג'יות'". הם תפרו עסקה עם אסף אמדורסקי, הופעת אירוח אצלו בתמורה להפקת המופע שלהם. הם קבעו תאריכים לשתי הופעות איחוד. "אחרי ההופעה עם אמדורסקי אמיר ראה שאני סוחב כאבים ואמר לי: 'נראה לי שאתה צריך צנתור וללכת לבדוק את זה בבית החולים'. נכנסתי לבית חולים ואז אמרו לי: צנתור כבר לא יעזור לך, אתה צריך ניתוח מעקפים, ותוך כדי זה אנחנו כבר עם תאריכים להופעה בבארבי. שכבתי במיטה, ניתוח לב – הוציאו לי את הלב, תיקנו אותו והחזירו למקום. ותוך כדי, כשאני שוכב בטיפול נמרץ, אנחנו מדברים על איך נעשה את ההופעה ובכלל לא ברור אם אני אחיה ולא ברור אם אצליח לעמוד בתאריך הזה".
הוא עמד. שתי הופעות בבארבי בתחילת 2017, שתיהן סולד אאוט, בלי שלאף אחד כמעט יש מושג מה עובר על אלברט. מאז הם ממשיכים לעבוד, נפגשים כאשר צורף (שמתגורר בברלין – ע"ס) מבקר בישראל, בדרך לאלבום שאמור לצאת מתישהו, אולי בקיץ במקביל להופעות משותפות.
הייתה תקופה ששכחת למה עזבת?
"עכשיו אני מנסה להבין, כי השנים עוברות נורא נורא מהר ואני מתקדם לכיוון גיל 50, אפילו שאני לא מרגיש ככה. עזבתי כשהייתי בן 27 ולקח לי מלא שנים לחזור. זה בעיקר כושר נפשי לעשות את זה".
לקחת גיטרה ביד?
"ניסיתי. ישבתי, ניגנתי, הייתה לי גיטרה בבית, היה לי אולפן קטן, ניסתי לכתוב. זה פשוט לא נשמע טוב, לא אהבתי את מה שעשיתי, לא אהבתי את מה שיוצא לי. למען הסר ספק, השירים בהופעות עכשיו, זה באמת שירים שאני אוהב. אני אוהב את השירים שלי".
קשור אליהם?
"כן, אני לא מקשיב להם כל כך אבל אני אוהב אותם. כי הם שלי (צוחק). מי לא אוהב את הילדים שלו?".
חלק מאותם שירים נכתבו בתקופת נושאי המגבעת, להקה שהתחילה במידה רבה משיחת טלפון של אלון כהן (המתופף) אל בן כיתתו אלברט, היחיד בסביבה שהייתה לו גיטרה. אליהם חברו אהד פישוף, שהיה גם הוא גיטריסט וכותב השירים של הלהקה, וישי אדר הקלידן, שלמדו שתי שכבות תחתיהם. מאוחר יותר הצטרפו אדם הורביץ ורם אוריון. אלברט ופישוף היו הכוח המניע של הלהקה. "אחרי שתיים או שלוש הופעות כבר נהיה לנו מנהל, מוטי שהרבני. אהד היה בן 15 ואני הייתי כמעט 18. הוא אהב את הטקסטים של אהד ואמר 'בואו נתחיל למכור אתכם', והיה מדהים, ונלחמתי על כל הופעה, שנהיה טובים ובולטים – כולל פעם שחיבלנו בציוד של להקות אחרות כדי שהם יהיו פחות טובים".
רעיון שלך?
"כן… זה כתוב בספרים של הרוקנ'רול. היינו עושים דברים שלא מאפשרים ללהקות להופיע אחרינו. הם היו נשמעים חרא וזה העמיד אותנו במקום טוב".
יש דיבור שהופעתם בחינם לאורך כל השנים.
"כל הזמן הייתה טענה שאין כסף, אבל זאת הייתה להקה רווחית מאוד".
התעמתתם על זה פעם?
"הרבה פעמים, אני אמרתי בואו ניקח את ההגה לידיים, הם לא רצו".
וזה הוביל לפירוק?
"זאת אחת הסיבות. כשאתה מופיע מול 15 אלף איש בערד ואין לך כסף לסיגריות… יש הרבה סיבות, עזוב".
מה שלא מקבלים בבית צריך להשלים
גם בתקופות הטובות של נושאי המגבעת, היחסים בין פישוף לאלברט היו מורכבים, עד כדי כך מורכבים שסיפור ההצלחה המשותף הסתיים ב"חילוקי דעות אמנותיים". "היינו שונים מאוד, למרות ששנינו יצירתיים, באנו מרקעים מאוד מאוד שונים מבחינה חברתית. אימא שלי עקרת בית ואבא שלי אינסטלטור, וההורים של אהד – אבא שלו אדריכל ואימא שלו יוצרת תערוכות, זה בתים מאוד שונים. בבית אתה מקבל דברים, הרגשתי שאני צריך להתאמץ יותר, שמה שאני לא מקבל מהבית צריך להשלים. כעת נראה שגם בגזרה הזאת משהו מתחמם, ופישוף צפוי להתארח בסינגל העתידי "רדיו". "הוא יוצר גדול שאני אוהב מאוד ומכבד ואני שמח לעשות שיר שתמיד אהבתי", מדגיש אלברט.
ואף פעם לא הייתם חברים טובים?
"אף פעם לא היינו חברים טובים. ניסינו".
אז איפה היה הקצר? כשאומרים חילוקי דעות אמנותיים זה תמיד כדי לטייח על משהו יותר עמוק.
"אני חושב שהיינו מאוהבים באותה בחורה".
זה מה שליווה את מערכת היחסים שלכם לאורך השנים?
"לא ממש. לא דיברנו על זה אפילו", הוא אומר, לפני שהוא מוסיף בצחוק: "לפני כמה שנים יצא לי לדבר איתה והיא אמרה לי, 'דיברתי עם אהד'. אמרתי לה, 'למה את אומרת לי דבר כזה? אל תדברי איתי על זה'".
תמיר אלברט. צילום: גוני ריסקין
24 שנים אחרי, לאלברט יש הזמן לחשוב על העבר, לחשב מסלול מחדש. לבחון את העבר אל מול העכשיו וגם לשאול את עצמו מה היה אם. "אם בגיל 18, לפני שאלון (כהן, המתופף של נושאי המגבעת – ע"ס) הרים אליי טלפון ושאל אם אני רוצה לבוא לנגן כי אני היחיד שיש לו גיטרה, אם הוא לא היה מתקשר באותו היום… אני מניח שהייתי הולך ללמוד אמנות בבצלאל. אם הוא לא היה מתקשר, לא נראה לי שהייתי מוזיקאי. מגיל 12 אני מנגן, אבל אני עם עצמי לא הייתי יכול להרים את זה, זה נראה לי חלום שלא ניתן להגשמה, לא החלטתי שאני הולך להיות מוזיקאי, זה הכל היה ברמה אינטואיטיבית, זו לא הייתה החלטה. אם הייתי צריך לקבל החלטה אני מניח שהייתי משקיע את הזמן שלי בלימודים אחרים, מחקר, דברים כאלה".
אנחנו יושבים ושותים קפה שחור. מעשנים סיגריה. על השולחן רמקולים אולפניים. "בוא תשמע". הסקיצות שעתידות להפוך לאלבום השני של הג'ינג'יות. "בגיל 50 אנחנו עושים את מה שהיינו צריכים לעשות בגיל 29", הוא מחייך. 24 שנים אחרי 1994. ואם אתאכזב?, אני חושב, ואם אאכזב בתגובה? רצועה אלקטרונית חרוכה, דאנס הפוך, מלודיה של הג'ינג'יות, הסאונד של הג'ינג'יות, אין עוד אחד כזה בעולם כולו. זה נשמע כמו רצף ישיר, הגיוני, כל הזמן שעבר לא אבוד שם. מרגיש במקום. אני לא יודע מה להגיד על מה ששמעתי, רק שזה לא נופל מהאלבום ההוא, וזה הרבה מאוד להגיד. "ואז הבנתי מה גרם לי לחזור להופיע", אני שומע.
מה החזיר אותך?
"לחזור לאותו המקום שממנו יצרתי, שזה אלנבי".
פה?
"שם בדירה ממול".
בדירה ממול?
"כן, אלנבי 79 (אלברט גר בבניין ממול בעבר – ע"ס). כשחזרתי לפה זה חזר".
זה שאתה יכול להופיע עוד פעם?
"שזה יכול להתאפשר".
ואם זה היה בקינג ג'ורג'?
"אני חושב שהייתי צריך לחזור לפה בשביל שזה יקרה".
למה דווקא פה?
"כי פה התרחש עיקר היצירה שלי. המוזיקה שיוצאת בלונדון היא לא המוזיקה שיוצאת בניו יורק ולא המוזיקה שתצא בברלין ולא מוזיקה שתצא במדבר. ותמיד נראה שמוזיקה זה לא תלוי מקום, אבל זה לא נכון, המקום שאתה נמצא בו משפיע מאוד".
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
נחיתה בחוף הג'ינג'יות: הבארבי התפוצץ מנוסטלגיית ניינטיז במיטבה
תמיר אלברט ואמיר צורף התאחדו בדיוק בזמן לגל הניינטיז ששוטף אותנו. לקהל העצום שהגיע לשמוע אותם הם סיפקו את הסחורה, אבל אנחנו עדיין נשארים עם השאלה "מה אם"
אמיר צורף ותמיר אלברט - הג'ינג'יות (צילום: אריאל עפרון)
בהיסטוריה של המוזיקה הישראלית אין הרבה להקות שנופלות תחת ההגדרה של סופרגרופ – להקה שמורכבת ממוזיקאים מוכרים שכבר זכו להצלחה במקומות אחרים. הדוגמאות הבולטות בישראל הן צליל מכוון והזבובים, אבל גם את הג'ינג'יות אפשר וכדאי לשייך לאותה הגדרה. הצמד, שמורכב מתמיר אלברט ואמיר צורף, יוצאי נושאי המגבעת ונוער שוליים ורוקפור, בהתאמה, הוציא ב–1994 את אלבומו היחיד "ג'ינג'יות", שהפך לקלאסיקה מודרנית אלטרנטיבית פחות או יותר מהרגע שיצא.
הג'ינג'יות תויגו לא פעם כפט שופ בויז הישראליים בשל הסאונד הדאנס פופי שלהם, שהורכב משכבות של סינתסייזרים וגיטרות בדיסטורשן. עם זאת, ההשוואה המוזיקלית היותר נכונה תהיה דווקא לסופרגרופ אחר – הצמד הבריטי אלקטרוניק, שהורכב מברנרד סאמנר וג'וני מאר (סולן ניו אורדר וגיטריסט הסמית'ס בהתאמה), שפעל בגזרת הדאנס האלטרנטיבי. בעוד שהקריירות של אלקטרוניק והפט שופ בויז זכו לאריכות ימים, הג'ינג'יות התפרקו זמן קצר לאחר צאת האלבום, בעקבות חזרתו בתשובה של אלברט. הפירוק הזה היה אחד הפספוסים המוזיקליים הגדולים שהיו כאן, אך במהלך השנים שעברו מאז אלברט הספיק לחזור בשאלה והצמד התאחד למספר הופעות. בנובמבר האחרון הג'ינג'יות הכריזו על איחוד באופן רשמי, במהלכו התארחו בהופעה של אסף אמדורסקי – הפעם הראשונה שאלברט וצורף הופיעו על במה ביחד מאז 2004.
התגובה של המעריצים לאיחוד הייתה ברורה וחד משמעית. למעשה, כבר הרבה זמן שהבארבי לא נראה עמוס כל כך, כשהקהל מורכב בעיקר מהדור שגדל על הג'ינג'יות בזמן אמת והיום צריך להתארגן על בייביסיטר בשביל לשחזר את חוויות הנעורים שלו. הג'ינג'יות פתחו את ההופעה עם "אלנבי 79", אחד משיריהם הטובים ביותר, המשיכו ל"זה לא אני זה החוק" ו–"LA", שמייד הכניס את הקהל לאקסטזה. דווקא מהנקודה הזאת ההופעה נהייתה מנומנמת במקצת, ומה שהעיר את הקהל הוא דווקא מוזיקה לא של הג'ינג'יות, שגם ככה סובלים מהיצע מועט של שירים.
הג'ינג'יות עם ערן צור (צילום: אריאל עפרון)
כאן נכנס שיתוף הפעולה הוותיק בין תמיר אלברט לרם אוריון, שליווה את הג'ינג'יות בגיטרה במהלך כל ההופעה, וקיבלנו את הדבר הכי קרוב לאיחוד של נושאי המגבעת ב–2017. האווירה התעוררה פלאים. הקהל זכה לביצועים חיים של "אני טקסט פוליטי?" ו"האדמה מקולקלת", כשלאחר מכן ערן צור מצטרף לאלברט ושות' ומביא אנרגיה אחרת להופעה. צור הצליח להפיח חיים חדשים ב"הבא בתור הוא סוס" עם עיבוד פוסט פאנקי מעולה, והמשיך לקלאסיקות של כרמלה גרוס ואגנר עם "עלבון" ו"תמונה אימפרסיוניסטית".
הג'ינג'יות עוד חזרו לשירים שלהם, עם "מלפפונים" ו"ג'ינג'יות", עם מלים שלא היו עוברות את התקינות הפוליטית של היום, על אף שהקהל שר אותן בגרון מלא. יאמר לזכות הג'ינג'יות שהם הצליחו לשחזר יפה את הסאונד של האלבום מאז, בייחוד עם להקת הליווי שהורכבה מטל כהן על מכונת התופים, דני עבר הדני על הקלידים ואורי קוטנר על הבאס והתכנותים. מי שהיה החוליה החלשה בהופעה הוא דווקא אלברט, שנתפס לא פעם בזיופים ולא הצליח להגיש את הטקסטים בנימה הצינית והחדה של הניינטיז, אך היה חינני למדי. אלברט גם דיבר בין השירים על הניתוח שעבר, וניכר שהוא נרגש מהמעמד ובכלל מעצם קיום ההופעה. גם צורף עצמו לא הפסיק לחייך במהלך ההופעה ונראה שהוא נהנה מכל רגע.
אסף אמדורסקי עוד הספיק להתארח עם "רכבת לצפון" ו"אהבה חדשה", והג'ינג'יות סגרו עם "ביפ". ההדרן כלל שיר חדש אם כי לא מוצלח במיוחד של הג'ינג'יות שקצת הוריד את האווירה, אך הסיום עם "לילות כלולות" פיצה על כך. בכלל, הופעה של הג'ינג'יות היא פיצוי לא רע על זמן רב שחלף ומכיל געגוע בריא לצמד אנשים שיכלו לעשות דברים יפים במוזיקה הישראלית. ובכל זאת, במסגרת גל הנוסטלגיה לניינטיז שגם ככה שוטף אותנו, רצוי שהג'ינג'יות יחזרו עם חומרים חדשים. האיחוד הזה, שבינתיים נדמה שהוא לשם הנוסטלגיה בלבד, משאיר אותנו עם השאלה "מה אם".
הג'ינג'יות עם אסף אמדורסקי (צילום: אריאל עפרון)
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
להקת הג'ינג'יות של תמיר אלברט (נושאי המגבעת) ואמיר צורף (נוער שוליים, רוקפור) תתאחד בהופעתו הקרובה של אסף אמדורסקי ברביעי (23.11) בבארבי. הפעם האחרונה שהג'ינג'יות הופיעו הייתה לפני 12 שנה כשהסכימו במפתיע להתארח בהופעה לציון עשור לצאת אלבומו השלישי של אביב גפן.
הג'ינג'יות יצאו מרוק הניינטיז הישראלי והוציאו רק אלבום אחד שהיה בין החיבורים הראשונים בין הרוק לדאנס של התקופה. בין הלהיטים שכלל האלבום היו "ה'גינג'יות", "LA", ו־"ביפ" שעד היום מתנגנים ברדיו. זהו לא שיתוף הפעולה הראשון שלהם, שכן אמדורסקי והג'ינג'יות הפציעו יחד עם אלבומי הבכורה שלהם בשנת 1994 אז צורף אף ניגן באלבומו של אמדורסקי.
איננו יודעים אם האיחוד הקרוב מבשר על חזרה לפעילות של הג'ינג'יות, אך מכיוון שצורף מתגורר בברלין בימים אלה, לא היינו מטפחים כל כך מהר ציפיות. עם זאת, למי שחפץ בהזדמנות נדירה לראותם בלייב כדאי לא לפספס את ההופעה הקרובה.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
