נחיתה בחוף הג'ינג'יות: הבארבי התפוצץ מנוסטלגיית ניינטיז במיטבה

תמיר אלברט ואמיר צורף התאחדו בדיוק בזמן לגל הניינטיז ששוטף אותנו. לקהל העצום שהגיע לשמוע אותם הם סיפקו את הסחורה, אבל אנחנו עדיין נשארים עם השאלה "מה אם"

אמיר צורף ותמיר אלברט - הג'ינג'יות (צילום: אריאל עפרון)
אמיר צורף ותמיר אלברט - הג'ינג'יות (צילום: אריאל עפרון)
16 במרץ 2017

בהיסטוריה של המוזיקה הישראלית אין הרבה להקות שנופלות תחת ההגדרה של סופרגרופ – להקה שמורכבת ממוזיקאים מוכרים שכבר זכו להצלחה במקומות אחרים. הדוגמאות הבולטות בישראל הן צליל מכוון והזבובים, אבל גם את הג'ינג'יות אפשר וכדאי לשייך לאותה הגדרה. הצמד, שמורכב מתמיר אלברט ואמיר צורף, יוצאי נושאי המגבעת ונוער שוליים ורוקפור, בהתאמה, הוציא ב–1994 את אלבומו היחיד "ג'ינג'יות", שהפך לקלאסיקה מודרנית אלטרנטיבית פחות או יותר מהרגע שיצא.

הג'ינג'יות תויגו לא פעם כפט שופ בויז הישראליים בשל הסאונד הדאנס פופי שלהם, שהורכב משכבות של סינתסייזרים וגיטרות בדיסטורשן. עם זאת, ההשוואה המוזיקלית היותר נכונה תהיה דווקא לסופרגרופ אחר – הצמד הבריטי אלקטרוניק, שהורכב מברנרד סאמנר וג'וני מאר (סולן ניו אורדר וגיטריסט הסמית'ס בהתאמה), שפעל בגזרת הדאנס האלטרנטיבי. בעוד שהקריירות של אלקטרוניק והפט שופ בויז זכו לאריכות ימים, הג'ינג'יות התפרקו זמן קצר לאחר צאת האלבום, בעקבות חזרתו בתשובה של אלברט. הפירוק הזה היה אחד הפספוסים המוזיקליים הגדולים שהיו כאן, אך במהלך השנים שעברו מאז אלברט הספיק לחזור בשאלה והצמד התאחד למספר הופעות. בנובמבר האחרון הג'ינג'יות הכריזו על איחוד באופן רשמי, במהלכו התארחו בהופעה של אסף אמדורסקי – הפעם הראשונה שאלברט וצורף הופיעו על במה ביחד מאז 2004.

התגובה של המעריצים לאיחוד הייתה ברורה וחד משמעית. למעשה, כבר הרבה זמן שהבארבי לא נראה עמוס כל כך, כשהקהל מורכב בעיקר מהדור שגדל על הג'ינג'יות בזמן אמת והיום צריך להתארגן על בייביסיטר בשביל לשחזר את חוויות הנעורים שלו. הג'ינג'יות פתחו את ההופעה עם "אלנבי 79", אחד משיריהם הטובים ביותר, המשיכו ל"זה לא אני זה החוק" ו–"LA", שמייד הכניס את הקהל לאקסטזה. דווקא מהנקודה הזאת ההופעה נהייתה מנומנמת במקצת, ומה שהעיר את הקהל הוא דווקא מוזיקה לא של הג'ינג'יות, שגם ככה סובלים מהיצע מועט של שירים.

הג'ינג'יות עם ערן צור (צילום: אריאל עפרון)
הג'ינג'יות עם ערן צור (צילום: אריאל עפרון)

כאן נכנס שיתוף הפעולה הוותיק בין תמיר אלברט לרם אוריון, שליווה את הג'ינג'יות בגיטרה במהלך כל ההופעה, וקיבלנו את הדבר הכי קרוב לאיחוד של נושאי המגבעת ב–2017. האווירה התעוררה פלאים. הקהל זכה לביצועים חיים של "אני טקסט פוליטי?" ו"האדמה מקולקלת", כשלאחר מכן ערן צור מצטרף לאלברט ושות' ומביא אנרגיה אחרת להופעה. צור הצליח להפיח חיים חדשים ב"הבא בתור הוא סוס" עם עיבוד פוסט פאנקי מעולה, והמשיך לקלאסיקות של כרמלה גרוס ואגנר עם "עלבון" ו"תמונה אימפרסיוניסטית".

הג'ינג'יות עוד חזרו לשירים שלהם, עם "מלפפונים" ו"ג'ינג'יות", עם מלים שלא היו עוברות את התקינות הפוליטית של היום, על אף שהקהל שר אותן בגרון מלא. יאמר לזכות הג'ינג'יות שהם הצליחו לשחזר יפה את הסאונד של האלבום מאז, בייחוד עם להקת הליווי שהורכבה מטל כהן על מכונת התופים, דני עבר הדני על הקלידים ואורי קוטנר על הבאס והתכנותים. מי שהיה החוליה החלשה בהופעה הוא דווקא אלברט, שנתפס לא פעם בזיופים ולא הצליח להגיש את הטקסטים בנימה הצינית והחדה של הניינטיז, אך היה חינני למדי. אלברט גם דיבר בין השירים על הניתוח שעבר, וניכר שהוא נרגש מהמעמד ובכלל מעצם קיום ההופעה. גם צורף עצמו לא הפסיק לחייך במהלך ההופעה ונראה שהוא נהנה מכל רגע.

אסף אמדורסקי עוד הספיק להתארח עם "רכבת לצפון" ו"אהבה חדשה", והג'ינג'יות סגרו עם "ביפ". ההדרן כלל שיר חדש אם כי לא מוצלח במיוחד של הג'ינג'יות שקצת הוריד את האווירה, אך הסיום עם "לילות כלולות" פיצה על כך. בכלל, הופעה של הג'ינג'יות היא פיצוי לא רע על זמן רב שחלף ומכיל געגוע בריא לצמד אנשים שיכלו לעשות דברים יפים במוזיקה הישראלית. ובכל זאת, במסגרת גל הנוסטלגיה לניינטיז שגם ככה שוטף אותנו, רצוי שהג'ינג'יות יחזרו עם חומרים חדשים. האיחוד הזה, שבינתיים נדמה שהוא לשם הנוסטלגיה בלבד, משאיר אותנו עם השאלה "מה אם".

הג'ינג'יות עם אסף אמדורסקי (צילום: אריאל עפרון)
הג'ינג'יות עם אסף אמדורסקי (צילום: אריאל עפרון)