>> דניאלה מרוז, אמנית ובמאית, מציגה את עבודת הוידאו-ארט החדשה "הנחש בא", במסגרת התערוכה הקבוצתית "ארבע לב מקום" (אוצרים: אבי סבג ואיילת השחר כהן), שבמסגרת חממת האמנים למצוינות בשיתוף קרן מנדל בגלריה של בית הספר מוסררה בירושלים. הוידאו-ארט הוא תיעוד של מופע שהופק במיוחד לילדים ונוער חרדי בשכונת מוסררה והוצג במגרש הספורט המקומי, גרסה אנושית של "הוקי אוויר", בו שני רקדנים לבושים באובייקטים מעץ ונעים במגרש על גלגלים במצב אופקי, ודיסקית כוכב שאותה הם מנסים להניע במגרש. שזה בול כמו החיים שלנו, בעצם.

>> העיר של רעות ענבר // כיכר עם נוף לים וכיכר שמפריכה את הבולשיט
>> העיר של לאה לב // המקסיקנית הכי אותנטית ומקום לקנות בו דיסקים

1. הספריה למחול בבית אריאלה

זו ספריה קסומה שנמצאת שם למטה בבית אריאלה – מקום שבו הספרניות יודעות הכל על מחול וכל מה שבתפר. יש שם ממש אוצרות וכל מה שאי פעם תרצו לדעת על המחול הישראלי וגם ספריית וידאו למחול שזה בכלל מטורף.
שאול המלך 25

2. מכון לבון

מכון לחקר תנועת העבודה, זה מקום שנחשפתי אליו כשהתחלתי לחקור את מפעלו של סבי המנוח שלמה צירולניקוב וגיליתי שחלק מספריו וכתביו – והכי חשוב ראיונות שהוקלטו איתו – נמצאים ונשמרים שם בארכיון. שם זכיתי בפעם הראשונה לשמוע את קולו. אז גם להגיד להם תודה על הנדיבות ותודה שזה קיים!
קהילת קייב 17

3. רחוב מלצ'ט

איפה שאני גרה ולדעתי הרחוב הכי טוב בתל-אביב 🙂 זה הרחוב שהכי כיף ללכת בו ולשקוע במחשבות. תל אביב של פעם מבצבצת שם עוד בין הבניינים שעוד לא עברו תמ״א, ואולי החלק האהוב עליי הם שלטי ״הכאן גרו״ שמופיעים אחת לכמה בניינים ונותן הצצה לכל החיים שעברו שם.

4. הסטודיו של דורון אשכנזי

סטודיו שמגיעים אליו ומתאהבים. כבר כשנכנסים התודעה קצת משתנה – משהו שם תמיד חמים ועושה לי נעים בלב – למרות שכשאני מגיעה זה ימי פרה-פרודקשיין וזה תמיד הימים הכי לחוצים, אבל כשפוגשים את דורון ורחל אשכנזי המדהימים, מדברים איתם על החיים, על יצירה, על אמנות ואז נעלמים קצת בין החליפות והבגדים ויש תחושה שהכל יהיה בסדר ושואבים השראה כח ומוטיבציה להמשיך.
אבולעפיה 16

5. ציון החייט

לרוב אני גם מעצבת את התלבושות או את הבגדים להפקות שאני מביימת, וציון אברמוב הוא ממש מורה דרך שלי בעניין. הכרתי אותו כשיצרתי את הסרט שלי "ניצחון השמש העולה", ששם התחלתי לעצב תלבושות.מאז בכל פרויקט שאני עושה אני תמיד מוצאת את עצמי מגיעה אליו, הוא יוכל לפרק כל סקיצה לגזרה ולמחשבה תלת מימדית, הוא רואה בן אדם ויכול לנחש את המידות שלו כבר לפי תמונה כמעט, לראות אותו עובד זה ממש לראות מאסטר בפעולה, למדתי ממנו המון ועוד לומדת. תודה ציון!
שינקין 14 ב'

מקום לא אהוב בעיר

רחוב אלנבי. מחכה שיחזור לקדמותו. מתי זה אמור להסתיים?

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
ראיתי את הסרט ״כאן ולתמיד״ של רוברט זמקיס, הבמאי של "פורסט גאמפ" (אחד מהסרטים האהובים עליי). הסרט הוא בין וידאו ארט לקולנוע, נראה שלא ברור כל כך הפורמט שלו, מבחינתי הסרט מאוד מושפע מסרט האנימציה "טנגו" (1981), סרט עם קונספט גאוני – הכל קורה באותו חלל (אותו פריים כמעט) אבל הדמויות והתקופות משתנות – אז היה מגניב לראות פיצ'ר שהוא כולו כזה. יצאתי מהסרט מעודדת ואופטימית, שאיזה כיף שיש מקום לסרטים ניסיוניים בתוך המיינסטרים וזה שהחיים האלו עוברים על כולם, כל אחד והסיפור שלו.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
הייתי בהופעה של קרולינה בבארבי והיא אירחה את קורין אלאל זכרונה לברכה (עברו כבר כמה חודשים טובים מאז אבל זה ממש נצרב לי בזיכרון), כשקורין עלתה כל הקהל שאג ושר ביחד איתה, הרלוונטיות של השירים שלה למצב העכשווי ובו זמנית הנוסטלגיה הנעימה שמזכירה תקופות טובות יותר, צרחתי את השירים ודמעתי תוך כדי. תודה לך קורין!

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
אני ממליצה לתרום למטה משפחות החטופים– בכל דרך שניתן.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
התל אביבים (גם אם הם לא כולם תל אביבים) שהכי צריך להרים להם כרגע הם חסמבה (צעירי משפחות החטופים), מבחינתי הם חבורת מנהיגים חזקה ואמיצה שהלוואי ופני המדינה היו נראים ככה. הכח האינסופי שקיים בהם מעורר תקווה בכולם, האם יש מאבק יותר צודק מזה? ולמה זה בכלל מאבק?

מה יהיה?
לא יודעת, מקווה שיותר טוב ולא ההפך. אני מאמינה בדור שלנו, וזה קצת אולי מרגיע אותי.

• העיר שלי
• אמנות ישראלית
• מחול
• בית אריאלה
• תפירה
• דורון אשכנזי

• Facebook
• Twitter
• Email

סטטוס

אלמנה + שני נכדים

גיל

60

תעסוקה

מנקת בתים, תופרת ומלמדת קורס תפירה במרכז החינוכי של ספריית לוינסקי

מאיפה את במקור ומתי הגעת לתל אביב?

"במקור אני מהפיליפינים, והגעתי לישראל בשנת 1985 לאזור הגדה המערבית והייתי שם עוזרת של משפחה. עזבתי את הפיליפינים כדי למצוא עבודה בשביל לפרנס את הבן שלי, שעבר איתי גם. בשנת 1990 עברתי לגור בתל אביב".

ספרי על הדירה הראשונה שלך בעיר.

"הדירה הראשונה שלי הייתה במרכז העיר, גרתי עם עוד 10־12 בנות ואני זוכרת שהיינו צריכות לחלוק הכל".

איך הגעת לעסוק במה שאת עושה?

"לפני שש שנים הייתי חלק מקבוצת מנהיגות במסיל"ה (מרכז סיוע לקהילה הזרה של עיריית תל אביב). אחרי שסיימנו את הקורס רצינו להמשיך לעשות משהו בשביל הקהילה והחלטנו לפתוח שני קורסים – עברית ומחשבים. ביום של הקורס הראשון הגיעו 150 איש, והבנו שיש צורך גדול בקהילה לחינוך ולהשכלה. איחדנו את הפרויקט שלנו עם ספריית לוינסקי כדי לייצר מרכז הוליסטי לחינוך ותרבות בשכונה, ובשלב מסוים גם הצטרפתי כחברת הנהלה לוועד של ספריית גן לוינסקי שאחראית לפרויקט. אני מלמדת קורס של תפירה שאנחנו מציעים לכל קהילת המהגרים והישראלים שחיים באזור. אנחנו נפגשים פעמיים בשבוע ואני שמחה שיש לי הזדמנות להעביר את הכישרון שלי הלאה".

מה עושה אותך מאושרת?

"התפירה עושה אותי מאושרת. דרכה אני יכולה ליצור את הרעיונות שלי, את הדברים שלי. זו דרך לבטא את עצמי".

מה מפחיד אותך?

"נכון לעכשיו אני ממשיכה להיאבק על הסטטוס שלי בישראל ומפחיד אותי מה יהיה בעתיד. יש לי אמנם ויזה אבל אני עדיין נאבקת לקבל תעודת זהות ישראלית. אני יכולה להישאר כרגע רק כי אני מגדלת את הנכדים שלי. לנכדים שלי יש מעמד תושב בארץ, לי אין תעודת זהות ישראלית ולכן אני לא יכולה להיחשב כאפוטרופוס החוקי שלהם אף על פי שאני זו שמגדלת אותם, ובגלל שאני לא יכולה להיות האפוטרופוס החוקי אז אני לא מקבלת מעמד".

את מרגישה תל אביבית?

"כמעט חצי מהחיים שלי אני בישראל. ברמות מסוימות אני מרגישה מחוברת לכאן יותר מלמקום שממנו באתי. אני גרה פה הרבה זמן, אני יכולה לומר שזו כבר העיר שלי. אני רגילה לכל הטיפוסים פה, בעיניי זה כבר נורמלי".

• אנשים
• זרים
• חסרי מעמד
• עובדים זרים
• אנגלית
• לוינסקי
• מחשבים
• פליטים
• תפירה
• האנשים שעושים את תל אביב
• ספריות