עוד כמה רגעים שנת 2025 מגיעה לסופה, ופרשת אייל גולן שוב איתנו. "הזמר המפורסם" שוב התגלה כאותו זמר מפורסם, ההתנהגות אותה התנהגות – ואיתה גם הדבר המרגיז ביותר בסיפור הזה. העובדה שגולן, למרות מה שאנחנו יודעים עליו וחרף העדויות שלכל הפחות אמורות היו להעביר צמרמורת במורד הגב, ממשיך להיות כוכב ענק. למעשה, חוץ מכמה מפגינות שמדי פעם עומדות מחוץ להופעות שלו (וכיאה לישראל של היום, וזוכות לבוז וקללות) – נדמה שלאף אחד לא אכפת. אם כבר, להפך: דווקא ככל שההאשמות נגדו יותר ויותר חמורות, השורות יותר ויותר מצטופפות.
>>

אבל לא על אלו באתי לדבר, אלא על צמד מילים שאיכשהו הפך להיות אקסיומה – "תרבות ביטול". דהיינו, שבעולם שבו אנחנו חיים, אנשים ידועים שנתפסים בקלקלתם (בדרך כלל המינית) נמחקים לחלוטין מן התודעה. מכאן באה המילה "ביטול" – מבטלים אותם. הם לא מתפרנסים, לא מופיעים, לא מרוויחים כסף – נעלמו אל תהום הנשייה. ובכן, מדובר בבולשיט. אין תרבות ביטול, וספק אם אי פעם הייתה. התרבות לא רק שלא דוחה פוגעים מינית, לפעמים היא גם מהללת אותם.

אייל גולן הוא הדוגמא הטובה ביותר – זה נכון שפלילית הוא לא הורשע בדבר, אינני כופר בכך, אבל בחיים יש יותר מאשר רק בית משפט. גם אם החשדות לא חצו את הרף הפלילי המחמיר, מי שהביט בעיניים של טאיסיה בראיון שהעניקה לעמרי אסנהיים ידע מה אייל גולן עשה. ובכל זאת, אחרי תקופה קצרה מאוד של "נו נו נו", חברה שלמה, לרבות התקשורת, חזרה לחבק את גולן. הוא שוב מופיע בבמות גדולות, משתתף במופע יום העצמאות של רשת 13, טאלנט ומרואיין מבוקש, וכמובן הזמר הכי מושמע ברדיו מדי שנה.

אף אחד לא "ביטל" את גולן, על אף מעשיו. להפך, הקהל שלו חיבק אותו אפילו יותר. דוגמא נוספת היא עומר אצילי ודור מיכה (גילוי נאות: שניהם משחקים בקבוצה שאני אוהד). גם את המעשים שלהם אנחנו יודעים, ולמרות שזה לא התגבש לכדי כתב אישום, רק קבוצה אחת שבה הם שיחקו – מכבי תל אביב – סימנה קו בחול ואמרה שמבחינתה, המעשים של שניהם אינם ראויים כדי ללבוש את החולצה שלהם. ועדיין, החברה בהכללה קיבלה אותם בחזרה די מהר. הפרשה והקטינות שניצלו נשכחו לחלוטין בצד הדרך. יכול להיות שזו דרכו של עולם, אבל זה בוודאות מעיד על כך ששום "תרבות ביטול" לא שולטת פה.

בסופו של דבר, מי שחזק, עשיר ומפורסם מספיק ישרוד את הכל. יהיה לו צבא מעריצים שיישאר נאמן, צבא עורכי דין יקרים שיוציאו אותו מכל בור. למעט כמה פעילות פמיניסטיות וכמה תגובות זועמות בטוויטר, במציאות של החיים הרוב נשכח והכל נסלח. אין אחריות ואין מחיר על שום דבר. כפי שאפשר לראות גם בתחומים קצת יותר גדולים ממוזיקה או כדורגל – לקיחת אחריות או הכרה באשמה זה פאסה. עכשיו, המטרה היא להאשים את כל האחרים. לא היה כלום כי אין כלום.

וזה נכון גם בעולם הגדול, לא רק בארץ – העשירים והחזקים תמיד ינצחו את כל החשדות. אנחנו חיים בעולם שבו דונלד טראמפ הודה בשיחה מוקלטת על כך שהוא תקף מינית נשים, ונבחר פעמיים לנשיאות המעצמה החזקה בעולם ע"י עשרות מיליוני בני אדם. לא היה כאן ויכוח על העובדות – אנשים ידעו בדיוק מה הוא עשה, ובכל זאת המליכו אותו להיות האדם החזק בעולם.

הידוענים שהסתבכו עם פרשיות מיניות הלכו בשני דרכים – או במישור הפלילי (כמו במקרה של הארווי ויינסטיין, שיירקב בכלא ותודה לאל על כך, או ביל קוסבי, שכבר שוחרר), או במישור הציבורי – שבו הם יעברו תקופה קצרה של הורדת ראש (בדיוק כמו שגולן ספג), ואז אחרי שבוע, חודש או שנה הסערה חולפת, ואתה יכול לחזור כמו חדש. פעם כדי לקבל חנינה היית צריך להתחרט על המעשים שלך, או אפילו להכיר בהם. היום, כפי שלימד אותנו ראש ממשלה מסוים, זה מיותר. פשוט תגיד שאתה זכאי וזהו. אם מספיק אנשים יאמינו לך, ניצחת. העובדות והאמת הן גם ככה בסימן שאלה.

אם כבר, הניסיון להגדיר את אותה "תרבות ביטול", לרבות השם שניתן לה, היא עוד ניסיון של אנשים שנתפסו בקלקלתם להגן על עצמם. עוד דרך לקחת אותנו אל תיאוריית הקונספירציה, להסביר שיש רשת מתוחכמת שמורכבת מעיתונאים, פעילים חברתיים ומשפטנים שכל מטרתם בחיים היא לשים את הנ"ל בכלא, למנוע ממנו להשתתף בחברה. והם לא ינוחו לעולם עד שישיגו את מטרתם. זה העולם שאנחנו חיים בו – עולם שבו הכל אפשרי, חוץ מפשוט להרכין ראש, להכיר במציאות, ולהודות שהתנהגת כמו זין.

• ❤ תרבות
• אייל גולן
• ביטול
• תקיפות מיניות
• נפגעות תקיפה מינית
• הטרדה מינית

גם את משתמשת רק בגומיות לשיער וגם אם את גלוחת ראש – את צריכה שתמיד יהיה עלייך אחד כזה.

אם את נוטה לצאת הרבה למסיבות או לדייטים או סתם מוצאת את עצמך מתהלכת ברחובות חשוכים מכל סיבה שהיא, את צריכה לדאוג שתמיד יהיה עלייך את החמודון הזה. הלוואי והיינו חיות בעולם אוטופי שלא היה מצריך מאיתנו להתהלך בפחד ברחובות, אבל המציאות קיימת ועדיף לנו להיות דרוכות. היופי פה הוא שזה כל כך פשוט ועדיין יכול להציל את חייך.

אנחנו עובדות פה על גורם ההפתעה והבלבול. זכרי שזה מספיק כואב רק כדי לגרום לו להתקפל לרגע, וזה בדיוק הרגע שבו את נמלטת על חייך

מדובר בסה"כ בקליפס מתכת מוארך או בשמו העממי 'קליפס מקור", בגודל סטנדרטי, שמוכרים גם בסופרפארם. נכנס בכל תיק וכיס. רב שימושי ברמות של סכין שוויצרי, רק בלי להיות נשק ובלי כל הטסטוסטרון. מה שאומר גם שלא יחרימו לך אותו בכניסה לאירועים. זה גם לא יכול לפצוע אותך בטעות בזמן שאת מחפשת בתיק או בכיס דברים אחרים.

ועדיין: זה אשכרה חד מספיק ושליף מספיק כדי לעזור לך להרתיע תוקף פוטנציאלי. לא משנה באיזה חלק רך בגוף האדם תנעצי אותו, הוא יכאיב לתוקף בצורה כזו שתיצור לך חלון הזדמנויות בדיוק בשביל לנוס על נפשך. במקום להסתובב ביד עם צרור מפתחות מגושם ומרעיש שאינו נותן אפקט אמיתי, עשי לך להרגל לשים כזה בכיס או בתא הקדמי בתיק, אפילו בשיער בצורה נוחה לשליפה מהירה.

ואם אכן קרה מקרה ואת נאלצת לשלוף אותו? במצב כזה יש לנעוץ אותו מהר באזור רך בגוף. הקליפס לא יגרום לחתך עמוק חלילה, אבל הדקירה עמו תגרום כאב. אם חשבת והיססת זה כבר אבוד. זה היה אבוד גם אם היית מחזיקה בנשק אמיתי. אנחנו עובדות פה על גורם ההפתעה והבלבול. זכרי שזה מספיק כואב רק כדי לגרום לו להתקפל לרגע, וזה בדיוק הרגע שבו את נמלטת על חייך. אל תעצרי לראות את רמת הנזק, כי ברגע שהוא יבין שזה לא סכין – אבוד לך המומנטום.

אבל זה מה שנקרא הנורא מכל. האמת היא שברגע שאת הולכת עם אחד כזה עלייך, את כבר קצת יותר רגועה ושפת הגוף שלך משדרת בביטחון "עדיף שלא תתעסקו איתי", מה שכבר מוריד את הסיכויים שמישהו בכלל יטרח לנסות אותך. וככה אנחנו אוהבות את זה.

• הבועה
• הגנה עצמית
• תקיפות מיניות
• חיי לילה

בימים האחרונים אני לא מצליחה לעבוד. כמנהלת קבוצת הפייסבוק "סטנדאפיסטיות וקומיקאיות", מתוכה צפו עדויות על הטרדות מיניות, תקיפות ואף אונס בסצנת הסטנדאפ, התפוצצות הכתבות בתקשורת לא נותנת לי מנוח. אני קוראת, מתחלחלת, מקבלת עדויות נוספות, מקשיבה, מתחלחלת שוב, נושמת עמוק, חוקרת עוד והולכת ברחוב מפגישה לפגישה, חדורת מוטיבציה, סוערת ומכווצת גבות משל הייתי ג'סיקה ג'ונס. אבל אין לי כוחות על, ואני מוגבלת ככל בת אנוש, וכך גם המקום בלב ובמוח שלי. שניהם מתפוצצים.

>>בלי פאנצ'ים: היום בו השתתקה סצנת הסטנדאפ

כשהראש איננו טרוד במתלוננות חדשות, הוא נודד לאלו שכבר התראיינו, לאלו שרק העזו לשתף את הראיונות ואלו שלא העזו לעשות אפילו את זה, כי האיומים מצד בעלי ליינים וחבריהם הצליחו להשתיק אותן. אין לי שום ביקורת כלפי המושתקות – זה באמת מפחיד, לדבר. באמת מפחיד לקבל ים של הודעות נוסח "את בסך הכל נוקמת על זה שלא קיבלת ספוטים כי את לא מצחיקה", "לא התלוננת למשטרה כי את משקרת", או איומים בתביעה. יש כאלה שהפכו בעל כורחן לפנים של מאבק פמיניסטי שממש לא התכוונו לקחת בו חלק. הן נכנסו לסצנה פשוט כדי להצחיק, אבל מישהו הצמיד אותן לקיר בכוח לפני שהגיעו לפאנץ'.

את הדף האיומים והקללות חוטפות ישר לפנים לא סטנדאפיסטית אחת ולא שתיים ששלחו לי צילומי מסך. רבות מהתגובות המשתיקות נכתבו על ידי דורון פרידמן, מנהל הקומדי בר (אחד משני המועדונים שבלב הסערה) והמנהל האישי של אמני בית ענקיים במועדון כמו שחר חסון, אמירם טובים ועפר שכטר.

המשתפות יודעות שהצדק עמן, אך הן עדיין מסתובבות עם גוש מאסיבי של חרא על הלב. קשה להישאר אדישה מול עלבונות צורבים כל כך, וקשה שלא להגיב לכל המלעיזים, גם אם ברור מעצם צורת הכתיבה שלהם שהם לא באו הנה כדי להקשיב. הם מסרבים להאמין שהטרדות מיניות מתרחשות בסצנת הסטנדאפ, פשוט בגלל שהם לא ראו אותן במו עיניהם, והלויאליות שלהם לחבריהם חזקה מכל עדות מזעזעת.

כאשר מנהל ליין מרגיש בנוח לשאול אותך בצחוק עם מי מהנוכחים בחדר היית שוכבת, וכאשר כל הנוכחים – גברים גם הם – מחכים בצחקוק לתשובה, מושרשת אווירה שבה מותר לעשות הכל והגבולות פרוצים

כסטנדאפיסטית בעצמי, לא חוויתי תקיפות או הטרדות פר-אקסלנס. חוויתי דברים קשים אחרים, כמו רומנים קצרים ואיומים עם פסיכופתים וקושי כללי להשתלב בשיחת גברים בגלל אווירה אגרסיבית שכוללת דיבור סקסיסטי נרחב על נשים בכללותן.

האווירה הבעייתית הזו, שנשים רבות מעידות כי התרחקו בגללה מהבמות, התבררה לימים כקצה הקרחון. וחשוב להבין שזהו רק הקצה של אותו קרחון. כאשר מנהל ליין מרגיש בנוח לשאול אותך בצחוק, כסטנדאפיסטית חדשה, עם מי מהנוכחים בחדר היית שוכבת, וכאשר כל הנוכחים – גברים גם הם – מחכים בצחקוק לתשובה, מושרשת אווירה שבה מותר לעשות הכל והגבולות פרוצים. בשם חופש הביטוי נתקענו באייטיז, וערכך בכניסה לסצנה גברית נמדד בכמה את נותנת.

דברים מתחילים להשתנות, ולכן בצד הכעס, הדמעות, והסיפורים שמעוררים לחיים את הטראומות שלי עצמי, אני מתמלאת מוטיבציה ותקווה

פתאום נוח למנהל הליין או הקולגה הוותיק שלו להניח לך יד על הירכיים במהלך פגישת כתיבה, או להצמיד אותך לקיר בכוח, גם אחרי שסרבת בעדינות. וברור שסרבת בעדינות, כי הוא בכל זאת דמות פופולרית וחזקה, וחבל לדפוק לעצמך את הקריירה בגלל טרחנות. וגם הכל בצחוק, כן? הוא לא באמת מתכוון לזיין אותך, וגם אם כן, זה זיון הומוריסטי כזה. אם את לא מבינה הומור, בעיה שלך. כנראה ככה נשים, בכל זאת. חבל שהן הורסות לעצמן.

אבל דברים מתחילים להשתנות, ולכן בצד הכעס, הדמעות, והסיפורים שמעוררים לחיים את הטראומות שלי עצמי, אני מתמלאת מוטיבציה ותקווה. אנו יכולות להפוך את המרחב הסטנדאפיסטי לנעים ומזמין עבור כולנו. אנו מסוגלים להבין כי בין הבמה לאחורי הקלעים עובר גבול, ולא כל מה שמותר לנו במרחב האחד מותר גם בשני. אנחנו נצליח לעורר מודעות לכך שלהיות אישה סטנדאפיסטית, כרגע, זה ממש לא פשוט, גם למי שהתקדמה ומקבלת אחלה ספוטים. זה מתחיל באווירה שגורמת לך להשתתק ולהשתבלל במקרה הרע, או במקרה הטוב לאמץ לעצמך אישיות מאגניבה, זורמת, שבה את דוחקת כל כיווץ בבטן שלך נוכח הערה שאינה במקומה.

אם אתם, ידידינו הקומיקאים הגברים, חשים אמפתיה נוכח הפרסומים האחרונים ורצון לתמוך בנו בהמשך הדרך – אתם מוזמנים לעקוב אחר המשך הפעילות שלנו, חברות הקבוצה, ולפנות אליי באופן פרטי עבור פרטים נוספים. אני ממליצה לעקוב גם אחר הפעילות של חן זאוסמר, מאיה פז, לילך וולך וסטנדאפיסטיות נוספות ממובילות המאבק. לא כולן רצו להיחשף בשמן, אך תפקידן מאחורי הקלעים מהותי לא פחות. צריך לומר גם תודה לרועי לוי, מבעלי מועדון הקאמל, ויונתן ברק שענו בבגרות ובכבוד מעוררי הערכה בכתבה בטיים אאוט.

תודה גם לכל יתר הגברים, סטנדאפיסטים או לא, שמוכנים לשמוע את מה שיש לנו לומר, וחיזקו את ידינו בשיתופים, תגובות והודעות פרטיות. המהפכות הכי גדולות קורות היום דרך הרשת, לכן לכל שיתוף יש עבורנו משמעות גדולה. תודה ענקית גם לפורום הקולנועניות, לאקטיביסטית גל אמת, ל"פוליטיקלי קוראת" ו"כולן" ולעיתונאיות הנפלאות שרון שפורר וליאת בר סתיו שנוגחות עם ראשן בתקרת הזכוכית. על הפנים של כולנו נשארו בינתיים קצת שברי זכוכיות, חתכים ופצעים. אבל לפחות לא שפיך. סליחה על זה, וברצינות: טיים איז אפ. הגיע הזמן להוציא את מה שלא יכולנו לומר למיקרופון.

• סטנדאפ
• הטרדה מינית
• מי טו
• תקיפות מיניות

• Facebook
• Twitter
• Email

20:55, שעה סבירה לכל הדעות. אני יוצאת מדירתי שבפלורנטין כדי לקחת אוטובוס ללב העיר. בעודי צועדת ברחוב וולפסון אני חולפת על פני גבר אקראי שעמד בפינה, לא מישהו שייחסתי לקיום שלו ברחוב יותר מידי חשיבות. פתאום, כאילו משום מקום אני מרגישה את הידיים שלו אוחזות בי. בישבן, בזרוע, איפה שלא תרצו. זה לא היה "פליק בטוסיק" או הערה מגעילה. זה היה אגרסיבי בצורה שכמותה לא חוויתי עד אותו היום, וחוש ההישרדות שלא היה לי מושג שקיים אצלי התעורר. אני מסתובבת לעברו, ומתחילה להרביץ לו ולצרוח. הוא נסוג אחורה, אני מרימה את הטלפון ומאיימת שצילמתי אותו ושאני מתקשרת למשטרה. העיניים שלו נפקחות במבט רצחני, וכל מה שעובר לי במוח זה שבעוד שנייה אני הולכת למות, או יותר גרוע – להיאנס.

הוא מתחיל לרוץ לעברי, אני בורחת לצד השני של הכביש תוך כדי שאני ממשיכה לצרוח, אבל הוא ממשיך לרוץ, נעלם במחשכי שוק העלייה. בסערת רגשות ובליווי בחור זר שעזר לי חזרתי לכיוון הבניין שלי. מתחתיו התקיים בדיוק סיור גרפיטי וחבורה של פנסיונרים עמדו מול הבית שבו התגורר ניסים אלוני והאזינו למדריכה עם המדונה שסיפרה על הגרפיטי שעשו עליו. איזו שכונה הזויה.

כבר שלוש שנים שאני גרה בפלורנטין. שלוש שנים שבמהלכן התעקשתי להיות הבחורה שלא מפחדת. התהלכתי ברחובות העיר שלי בביטחון, נחושה ש"לי זה לא יקרה". השבוע, לראשונה, הבנתי שאני צריכה לפחד. ולא בגלל שיש גברים חארות בעולם, את זה למדתי כבר בגיל 14. אני צריכה לפחד כי העירייה שתפקידה לדאוג לי כמשלמת ארנונה לא מספקת כראוי את הדבר הכי טריוויאלי שיש: אור.

נכון, תקיפות מיניות תמיד היו, אבל ההיסטוריה מוכיחה שקרקע חשוכה היא קרקע פוריה ואוהו, כמה שפלורנטין חשוכה. אין זה דבר חדש, התאורה האפלולית עד לא קיימת בשכונה ידועה לכל. ואני אפילו לא מדברת על רחובות צדדיים כמו הרב מבכרך, מדובר בלב השכונה: הקישון, וולפסון, בן עטר, ויטל ועוד רבים וטובים, ולא רק בפלורנטין. למרות טענות חוזרות ונשנות של תושבים, למרות דיווחים למוקד 106 ולמרות שבאמת כבר נאמר רבות בנושא בכל פלטפורמה אפשרית – ויהי חושך.

מילא הזבל, מילא ההצפות, אבל תאורת רחוב, רחמנא ליצלן, מה כבר ביקשנו? ולא, עירייה יקרה, תאורת רחוב אינה "שדרוג", כפי שהצגת זאת בפני התושבים בעבר. תאורת רחוב היא צורך בסיסי, היא חלק אינטגרלי ובלתי נפרד בקיומה של עיר, בטח בכזו שמקפידה להשוויץ בג'נטריפיקציה ותנופת הבנייה שעוברת השכונה. כל עוד התאורה לא מתוחזקת כראוי, בוודאי שגניבות, הטרדות ותקיפות ימשיכו לקרות. ואי אפשר, עירייה שלי, לקיים סיורי גרפיטי לתיירים ביום ולזנוח את הרחובות בלילה. נאה דורש, נאה מקיים.

שלושה ימים לאחר התקיפה אזרתי אומץ לפתוח בחקירה קטנה משל עצמי ולבדוק את מצלמות האבטחה של החנויות הסמוכות, בתקווה שאחת מהן תפסה את שהתרחש. בעודי עוברת על צילומי הווידאו, נתגלו לי שני דברים שדי הדהימו אותי. האחד, הוא שלא רק שרואים את התקיפה במצלמה. אותו גבר ארב שם הרבה לפני שאני חלפתי ונגע באופן מכוון לגמרי בכל אישה שחלפה על פניו. השני, והמאכזב אף יותר, היה שלמרבה האירוניה, בגלל החושך ששרר ברחוב לא ניתן היה לזהות את התוקף הסדרתי.

בשבוע הבא אעבור לרחוב בלפור הבורגני ואחתום את תקופתי כפלורנטינאית עם סיומת "נפלאה" לקינוח. בבלפור, בכל אופן, יש עצים גבוהים. בבלפור גם יש תאורה טובה. בבלפור המדרכות נקיות והאנשים (בתקווה) פחות מטרידים, כך שהייאוש נעשה יותר נוח.

מעיריית תל אביב יפו נמסר:עיריית תל אביב- יפו פעלה בחודשים האחרונים להחלפת התאורה ברחבי העיר בפנסי לד, המשפרים את התאורה באופן משמעותי, כאשר ברחובות רבים וכן בשכונת פלורנטין העבודות הושלמו זה מכבר. במידה וקיימת תקלה נקודתית בתאורת הרחוב, יש לפנות למוקד השירות 106 והעירייה תטפל בנושא.

• עירוני
• פלורנטין
• תאורה
• תקיפות מיניות

• Facebook
• Twitter
• Email

כשהאקטיביסטית טראנה בורק השתמשה לראשונה בצמד המילים "גם אני" כביטוי של סולידריות בין נפגעות הטרדה ותקיפה מינית, אי אז ב־2006, היא ודאי לא העלתה על דעתה לאן הן יגיעו 11 שנה מאוחר יותר. כל מה שהיה צריך זה תזמון נכון, רשת חברתית מתאימה יותר ואישה מפורסמת שתגיד את זה. בבוקר ה־15 באוקטובר 2017, שבועיים אחרי הכתבה ב"ניו יורקר" שחשפה את מעשיו של הארווי וויינסטין, הזמינה השחקנית אליסה מילאנו את עוקבותיה ועוקביה בטוויטר להגיב "גם אני" אם חוו תקיפה או הטרדה מינית. עד סוף אותו יום נעשה שימוש בצמד המילים Me Too לא פחות מ־200 אלף פעם. 500 אלף אזכורים נוספים צויצו למחרת. מיליוני נשים וגברים ברחבי העולם חשפו מאז תחת ההאשטאג פגיעות שחוו, עם ובלי שמות מפורשים. לאחרונה, כצעד סולידרי עם ד"ר כריסטין בלייזי־פורד, שהאשימה את המועמד לבית המשפט העליון ברט קבאנו כי ניסה לאנוס אותה בעבר, התעורר גל חדש של חשיפות ועיסוק בנושא תחת הכותרת "למה לא התלוננתי". בשטח, האלימות נגד נשים נמשכת כל העת. 20 נשים נרצחו בידי בני הזוג שלהן בישראל בשנה האחרונה, שתיים מהן רק בשבוע האחרון. שנה לתוך מה שמוגדר לא פעם כמהפכה הגדולה של חיינו, הגיע הזמן לשאול: האם משהו בכל זאת השתנה?

שני "סודות גלויים" שיצאו לאור ב־2016 בישראל, משה איבגי ואלון קסטיאל (שנידון השנה לארבע שנים ותשעה חודשי מאסר), זעזעו את המדינה עוד לפני שתחקיר הארווי וויינסטין קרם עור וגידים. "פרשת קסטיאל היא אולי המקרה הראשון שבו שלוש נפגעות לפחות דיברו על זה בפייסבוק באופן גלוי והופיעו בטלוויזיה בפנים גלויות, בלי לשדר שום בושה. זה הישג אדיר", אומרת העיתונאית שרון שפורר, שהייתה הראשונה לחשוף את מעשיו של קסטיאל באתר המקום הכי חם בגיהנום. שלוש שנים קודם לכן חשפה שפורר בעיתון "הארץ" יחד עם גילי איזיקוביץ מקרה אחר של האשמות בהטרדה מינית – פרשת עמנואל רוזן. חודשים ספורים אחר כך היא כתבה טור שעסק בבושה ובשתיקה של נשים סביב פגיעות מינית: "כתבתי שהגיע הזמן להפסיק להסתתר ולהתבייש, ושם חשפתי בפעם הראשונה את העובדה שהותקפתי בעצמי על ידי מורה להתעמלות כשהייתי בת 11. קראתי לעזוב את המשטרה, את בתי המשפט – פשוט להוציא את זה. הייתי בטוחה שהטור יהפוך עולמות וזה לא קרה, אבל בדיעבד המקימות של עמותת אחת מתוך אחת, שהיה כמו קמפיין MeToo# מוקדם, אמרו שהטור הזה היה בין הדברים שגרמו להם להוציא אותו לפעול. הן גם אלה שהקימו את המאגר להצלבת עברייני מין, ומשם נולדה פרשת קסטיאל. הדברים מחלחלים בצורה אטית, וגם אם התגובה אינה מיידית, משהו מתגלגל".

"אם עד MeToo# התמודדתי עם חמש־שש פניות בשבוע, עכשיו זה שבע ולפעמים עשר ביום", מחזקת הדס שטייף, כתבת לענייני משטרה ופלילים של גלי צה"ל. "זה פתח פצעים, נתן לאנשים אומץ לקום. המשטרה מלאה עבודה ויש מעצרים רבים של עברייני מין, וזה לא שפתאום הם צצו. אם פעם נשים היו שומעות מקרובי משפחה שצריך להתעלם או לא לספר, היום הרבה הורים פונים אליי בעצמם, מה שלא היה בעבר, והרבה מהפניות נעשות כמעט בזמן אמת ולא שנים אחרי. אני הייתי בין אלה שתנועת MeToo עשתה לה הכי טוב. היא הרגיעה אותי, כי אני עושה את זה כל חיי, נלחמת במטרידים וחושפת אותם. להיות חלק מתנועה זאת הרגשה טובה, להבין שאני כבר לא לבד. לבד קשה לעשות שינוי".

"התנועה הפמיניסטית מינפה את MeToo# בצורה מאוד טובה בישראל", אומרת ברכה ברד, מנכ"לית עמותת כולן. העמותה צמחה מתוך קבוצת הפייסבוק "שיח פמיניסטי" ומוסדה רשמית רק בקיץ 2017, אחרי כמה שנים של עבודה משותפת על פרויקטים שונים, בהם צעדת השרמוטות. הצעדה של 2018, אגב, הייתה הגדולה ביותר עד כה, עם 5,000 משתתפות ומשתתפים. "גם בעדויות של צעדת השרמוטות ראיתי את האשמת הקורבן יורדת. דברים שהיה מקובל לומר לנשים – 'את מכוערת ושמנה, מי ילך איתך' – נאמרים פחות. נעשה שינוי בשיח אבל זה עדיין לא נגמר. חשוב גם לצאת מפייסבוק – זאת תיבת תהודה שנותנת לך תחושה שהגעת למנוחה והנחלה, אבל מחוץ לו רוב האנשים עדיין לא שם".

לאחרונה נשמעת הטענה ש־MeToo#מעודדת תחושת "קורבנות", שלחשוף תקיפות מיניות נהיה "מגניב".
"זאת טענה צינית ומנותקת. העובדה שכל אישה הוטרדה או תוטרד מינית היא מציאות שקשה לקבל ואנשים יעשו הכל כדי לעצום את העיניים. אף אחת לא חושבת שזה מגניב להיות קורבן ולחוות פוסט טראומה, והנשים שהשתתפו בקמפיין לא ביקשו להגיד 'אני חלשה ומסכנה', אלא להפנות אצבע מאשימה לגורמים בחברה שפוגעים ומחלישים אותנו. אני לא חושבת שאנחנו חלשות, להפך. הנפגעות של אלון קסטיאל הן הנשים הכי חזקות שהכרתי וכל החיים הן יצטרכו להתמודד עם זה שעל המצח שלהן מקועקע 'נאנסת'. ובכל זאת הן יצאו בפנים גלויות".

גוף התקשורת הפמיניסטי פוליטיקלי קוראת לקח גם הוא חלק משמעותי בשיח בשנה האחרונה, לא מעט בזכות העובדה שהוא עוסק כבר חמש שנים בנושאים פמיניסטיים באמצעות הרשתות החברתיות. מה קורה כשהנושאים האלה בדיוק הופכים לנושא סיקור שמגיע לשערים של העיתונים הכי גדולים? "הרצינות שבה לקחו אותנו עלתה בשנה האחרונה, גם בזכות MeToo#", מסבירה מאיה רומן, מנכ"לית וממייסדות פוליטיקלי קוראת. "אחת המטרות שלנו כשפוליטיקלי הוקם הייתה לתת מקום לנושאים שנדחקו לעמודים האחרונים של העיתונים. פתאום סיפורים על יחס לנשים ותקיפות מיניות הפכו למשהו שכולם מכסים ומדווחים עליו, וזה אפשר לנו לעסוק בנושאים יותר רדיקליים או כאלה שזוכים לפחות תשומת לב, או לעסוק בנושאים האלה באופן מעמיק ומורכב יותר".

"זה ממש מרגש, כי אצלנו ובכלל בקהילות פמיניסטיות יש תסכול רב מהצורך להסביר שוב ושוב את 'הבסיס' – תמיד יהיה המגיב הזה שלא מבין למה צריך להאמין למתלוננת – ופתאום אפשר להתקדם הלאה לשיח מורכב יותר בלי להצטרך לחזור אחורה כל הזמן. יש דברים שעלו השנה בפוליטיקלי שבחיים לא הייתי חושבת להעלות לפני שנה, כי הם התפרשו לי כביקורתיים מדי או מזמינים ביקורת מבחוץ על הפמיניזם. המהפכה לא הסתיימה ובכלל לא בטוח שהיא תישאר, ואני חוששת שהציבור ירגיש שהבעיה נפתרה: 'הנה, הצלחתן, עכשיו תפנו את הבמה כדי שנתמקד במאבקים יותר חשובים'. זה בעייתי בעיקר כי ההצלחה עוד לא היתרגמה לתכלס".

יותר קל לסלוח לרונאלדו

שנתיים לפני הפריצה הגדולה של MeToo# החלה את דרכה בתל אביב "לילה טוב", יוזמה שהפכה לעמותה שמטרתה להיאבק בהטרדות ותקיפות מיניות בחיי הלילה. "כש־MeToo# הגיע כבר היינו באמצע תהליך – יש 70 ברים ומועדונים שחתמו על האמנה שלנו. אנחנו עושות בין היתר הכשרות קבוצתיות לצוותים, וזה מאוד מאוד תרם לתקשורת שלנו איתם", אומרת הגר שיזף, ממייסדות לילה טוב. "כשיש אווירה ציבורית שמעודדת אנשים לדבר, קל יותר להגיע לשורש הבעיה ולשנות דברים. אנחנו מאוד מרגישות את זה. ברמה האישית, אני רואה גם שנפתח שיח יותר משמעותי על האחריות של העומד מהצד, שרואה את הפגיעה מתרחשת בסביבה שלו. עולה השאלה מה האחריות החברתית שלנו במצבים כאלה. מובן שהאחריות על ניהול החלל והאווירה בכל המישורים היא על בעלי המקום, אבל הקהל מבין שגם לו יש אחריות על אחרים".

האחריות החברתית הזו לא נשארת בגבולות מקומות הבילוי, והשאלה מהם הגבולות שלה חוזרת ועולה שוב ושוב בשנה האחרונה. למשל, מה עלינו לעשות כצרכני תרבות כשאמן אהוב מתגלה כמי שפגע מינית. לא כל מי שמעשיהם נחשפו השנה זכו למחיקה מיידית כמו זו של קווין ספייסי. "קל לשנוא מישהו כמו הארווי וויינסטין, אבל לאנשים כמו לואי סי.קיי, רונאלדו או קובי בריאנט קל יותר לאנשים לסלוח", אומרת רומן. "מקרים כמו של לואי סי.קיי ועזיז אנסרי הם דוגמה מעניינת למקום המסובך שאנחנו נמצאים בו. ברור שהדברים שהם עשו פסולים, אבל לא ברור כמה אחריות הם צריכים לקחת ומתי אפשר יהיה לסלוח להם. למרות הזעקה הגברית שעולה מדי פעם, אף אחת לא רוצה להיות התליין או מחפשת נקמה. אני לא מצפה מלואי סי.קיי להיעלם לעד, אבל אני מצפה ממי שזה סוג ההומור שלו להתייחס לנושא הזה, והוא לא".

"השיחה הזאת צריכה להתקיים ולרוב מי שצריכה להחליט בסופו של דבר היא המתלוננת, אבל זה לא שכל המתלוננות נמצאות בקשר זו עם זו או שכל המתלוננות חושבות אותו הדבר. חלק מהשאלות שעולות מהמצב הזה הן שאלות לעולם המשפט, אבל כתנועה פוליטית אנחנו צריכות לגבש עקרונות. אין לנו בית משפט פמיניסטי שמתכנס ומחליט מה לעשות, אבל לדבר על זה – זו התחלה".

עוד כתבות מעניינות:
הסטנדאפיסטית ששונאת נשים – ועוד תופעות לוואי של MeToo
בימאיות הוליווד משפצות את הקאנון הספרותי עוד מהניינטיז
למה תקיפות מיניות בקולנוע מצליחות להתחפש לאקט מחרמן?

"עמנואל רוזן לא עמד לדין כי התיק נסגר מחוסר ראיות, אבל כל אמצעי התקשורת הוקיעו אותו", מוסיפה שטייף. "הוא הלך לעבוד בדברים אחרים, כמו סילבן שלום שעזב את החיים הפוליטיים. מצדי חנן גולדבלט יכול לעבוד בחנות, או בזבל, לא בכנסת, בתקשורת או על הבמה. חלק מהעונש צריך להיות שהם יתביישו".

בתחילת החודש הובילה השתתפותו של חנן גולדבלט באירוע מחווה לנעמי פולני לביטולו של האירוע כולו. דבר דומה קרה מוקדם יותר השנה, כשאירוע מחווה למשוררת חדווה הרכבי שאמור היה להתקיים בפסטיבל תל אביב לשירה בוטל לאחר שהתעוררה מחאה בשל השתתפותו המתוכננת של יצחק לאור. למשוררת נעם פרתום, מהנשים שסירבו להשתתף באירוע, לא הייתה שום התלבטות בנושא: "הרכבי היא משוררת אדירה, נביאת אמת, אבל לא הייתה לי שום התלבטות או ספק בנידון. זה היה מהלך חזק בעיניי של סנקציה חברתית. אין אכיפה משמעותית ומספקת של רשויות החוק, זה תחום פרוץ לגמרי שבו הגבר בעמדת הכוח זוכה לעדיפות מובלעת כמעט תמיד".

לעומת זאת, אירוע שהתקיים כרגיל על אף המחאה היה הופעת האיחוד של טאטו, בהשתתפות האנס המורשע יובל מסנר. התומכים במסנר טענו כי הוא כבר "שילם את חובו לחברה" וציינו את השנים הרבות שעברו כנקודה לזכותו. כולן הייתה מהקולות הבולטים שמנגד: "הלוואי שהיה ביכולתנו לבטל את ההופעה הזאת, אבל המקרה הגיע אלינו שבוע או שבועיים לפני ההופעה כך שזה לא היה אפשרי", אומרת ברד. "זאת הופעה שמתרחשת כל שנתיים בערך ובמקרה הפעם זה הוצף בזמן. הקייס שלנו הוא תמיד אותו קייס – שצריך להיות סטנדרט מוסרי גבוה יותר, שזכותה של החברה לדרוש יותר. אם זה לא יקרה לא תהיה הרתעה ונשים לא יתלוננו. בהרבה מקרים אחרים – לגליזציה של סמים קלים למשל – האזרחים לא תופסים את החוק כתורה מסיני. לחברה יש דינמיקות משל עצמה ובכל מקרה כזה צריך לומר – שילם את חובו לחברה זה לא מספיק".

מה לגבי מקרים שבהם אין הרשעה או אפילו כתב אישום, אייל גולן למשל?
"יש את העמדה הפוליטית ויש את החיים האמיתיים. כעמדה – בכל סיטואציה צריך להוקיע התנהגות לא נאותה כלפי נשים, אבל זה כמובן משתנה מאדם לאדם. במקרה של אייל גולן, למשל, אני ממליצה לקרוא את תמלילי החקירה. גם אם הוא לא הורשע בבית המשפט, קרה שם משהו מסריח. הייתי פעם מעריצה גדולה שלו, אבל מרגע שזה התחיל לקרות הפסקתי לשמוע אותו. אני לא מאמינה בלהפריד את האמן מהאמנות".

בורג אחד במכונה רב נשית

מה בכל זאת אפשר לעשות כדי לוודא שהשינוי ימשיך? שפורר מדגישה כי הבסיס הוא בחקיקה ובחינוך: "חייבת להיות תוכנית רצינית של המדינה לטיפול בתקיפות מיניות, במיוחד בקרב ילדים ותלמידים. לא לבזבז לכולם את הזמן עם שיעורי חינוך מיני שלא מועילים לאף אחד, אלא חשיבה רצינית על איך באמת מלמדים ילדים לכבד זה את זה. קודם כל צריך לחנך את הצד התוקף, אבל ילדות וגם ילדים צריכים לדעת להגיד לא באופן אסרטיבי ומוחלט. ברמה היותר פרקטית אני חושבת שטוב יעשו במשרד החינוך או ברשויות האכיפה אם יאמצו את מאגר הצלבת השמות של אנסים ופוגעים מינית של אחת מתוך אחת, זה מאגר גאוני שצריך להיות גם לרשויות". שטייף מציינת לטובה את הדור הצעיר: "הצעירים היום הרבה יותר מודעים מבעבר, הם מיליטנטים, יודעים לעמוד על זכויותיהם, והם לא סלחניים. החינוך בבתי הספר השתפר בנושא ולאמירות חברתיות יש השפעה. זה מחמם לב".

"הדרך היחידה להתחיל לטפל בבעיה מושרשת, יסודית ובהיקף כזה – היא בדיוק זו. קודם כל להציף אותה שוב ושוב ושוב, באופן מחזורי, מכל פינה, כדי שלכל בר דעת יהיה ברור שיש פה מכה אוניברסלית", מסכמת פרתום. "אני מאוד בעד MeToo# ואני גאה להיות איזו נציגה או חלוצה מקומית של המהלך הזה, גם אם ברור לי לחלוטין שאני רק בורג אחד – או אחת – במכונה רב נשית. מפעים ומרגש לקלוט איך הדבר הזה התהווה, איך מאות אלפי נשים זרות באינטרנט הפכו מבלי דעת לישות פמיניסטית אקטיבית אחת שבתקווה תשנה את המציאות על פני הכדור הזה, ולו מהאספקט הקטן אך הלא מבוטל כלל הזה".

• תקיפות מיניות
• metoo#
• תרבות