את שוק הווינטג' והעתיקות של כיכר גבעון בימי שישי כבר לא צריך להציג, השנה האחרונה הפכה אותו לסוד תל אביבי מאוד לא שמור ואחד האתרים העירוניים האהובים שמוזכרים שוב ושוב במדור "העיר שלי". אבל מדי פעם כובש את הכיכר יריד התקליטים הגדול, ובו מציעים אספני התקליטים הגדולים בארץ את מרכולתם המרגשת למכירה, ופעם כזאת מגיעה ביום חמישי הקרוב.

>> חיים ביחד אוכלים ביחד: ארוחת השותפות של יפו יוצאת לדרך
>> חוסר היציבות נמשך: מסעדת אונזה נאלצת לסגור "לכמה חודשים"

ובכן, הרי החדשות: עיריית תל אביב- יפו תקיים ביום חמישי, 31.10 את יריד התקליטים בכיכר גבעון כשהפעם מתקיים יחד איתו גם יריד ספרים של הוצאות ספרים עצמאיות, כחלק ממדיניות העירייה לתמיכה בעסקים הקטנים בעיר. היריד הלילי יכלול תקליטים נדירים ומגוונים של שי לנדא ואספנים נוספים (מבקר הרוק מיכאל רוכברגר!), לצד ספרים ייחודיים לכל הגילאים בהפקת “הקולקטיב הספרותי” שמאגד את מיטב ההוצאות לאור העצמאיות בישראל.

השוק הוא כמובן הזדמנות ליהנות גם מהאי העירוני הקטן והכיפי שכיכר גבעון הפכה להיות, החל מ-17:00 בערב ועד 22:00 בערב, ולחזק את העסקים המצוינים שמקיפים אותה מתחומי אוכל הרחוב, הברים, בתי המאפה והמסעדות. על המוזיקה והאווירה: Baladi one (Sagi David)).

הוצאות עצמאיות משתתפות (לפי סדר א-ב): zaz toyz​​​, אדם צעיר, אילנה זפרן, אסיה, אפרסמון, בבל, בודהיספרא, בלימה, ברחש, גבעול הוצאה לאור, דוב לדעת, דנה ברלב סטודיו, דניאל פונדק, האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה, הבה להבא | הבה לאור, הוצאת המבוך, הוצאת זרש, הוצאת טל מאי, הוצאת מי-לי, הורוס, הקיבוץ המאוחד, זברה, טלי אטדג’י, לב אפור, לוקוס, מדף בית הוצאה לאור, מלל ספרים, מסעות​, נועה כץ, נצח, ספרי נובמבר, ספריית רות, ספרים בעלמא, סשת, עוץ, ערוגת הגינה, פה הוצאה לאור, פנק, פרפנצ׳ה, צילי הוצאה לאור, קינמון הוצאה לאור, קרן, קתרזיס, רדיקל, תרסט ותשע נשמות.

רשימת דוכני התקליטים: שי לנדא, חנות המוסיקה של אורן, סדי צרפתי, נועם קרייזלר, חיים צבי שפירא, יגאל אלוש, מיכאל פרז, שון תקליטים, גבי דרייפוס, נטי רכט, אביעד מן, אילן ביבר, דני דולברג, ספי תמונות של תקליטים ודיסקים, חנן אלמקייס, סליל רקורד ומיכאל רורברגר.

• ❤ תרבות
• כיכר גבעון
• ירידים
• ספרים
• תקליטים

• Facebook
• Twitter
• Email

"כשהייתי ילד קטן, אמי ואני נסענו לברלין. היה איתנו כומר פולני בשם קסנדש. האמריקאים נתנו לו המון תקליטי 78, ואמי אמרה לו, 'שומאן, בטהובן – אלה הולכים אליך. ג'אז הולך אלי'. הוא מיין ערימה של תקליטי ג'אז ואני האזנתי להם; הייתי רק בן שבע או שמונה, אבל האזנתי לכולם. עם הזמן התקליטים התבלו ונשברו, ובסוף שנות ה-40, ואחר כך בשנות ה-50, לא היתה שום אפשרות להשיג דברים כאלה. פה ושם צץ איזה תקליט סובייטי ישן בסגנון ג'אז, אבל זה כל מה שהיה לי עד ששמתי יד על מקלט והתחלתי להאזין לשידורי רדיו זרים. אחרי המלחמה חזרנו ללנינגרד והתחלתי ללכת לבית הספר. היה אז עוני נורא, אבל אני תמיד האזנתי לג'אז".– מיכאיל פרפאנוב, יצרן תקליטי רנטגן, מוסקבה 2017

האנושות שקועה בפענוח דיסטופי; מי בר המזל שיתאר בדקדקנות עתיד איום ונורא ויהפוך אותנו לשבויים של אסון מדומיין? ג'ורג' אורוול,מרגרט אטווד, פרנץ קפקא, סטנלי קובריק וצ'ארלי ברוקר – אלים פוסט-אפוקליפטיים, ידעו טוב מכל שהתחזית מסועפת ומורכבת יותר מ"יהיה רע". במקור, לפני שנשמט ממנה חלק מהותי לצורך אמנות, הנוסח היה: יהיה רע כי היה רע. ההיסטוריה היא המקור למציאות הקודרת, וחלוקת הזמן – עבר, הווה, עתיד – היא שולית.

אבל לאנושות יש גם צדדים מעודדים – כמו חמלה, מוסר, רוחניות ופילוסופיה, והם חלק קריטי בהיסטוריה, בדיסטופיה, במציאות ובאמנות. תערוכת "מוזיקה אסורה: תקליטי רנטגן בברית המועצות, 1964-1946" שנפתחה במוזיאון תל אביב היא תצוגת תכלית של ההנחה הזאת. בתוך אסון כבד וקולקטיבי – היו אנשים כמו מיכאיל פרפאנוב שרק רצו לשמוע ג'אז.

התערוכה, שאת חומריה אספו ואצרו סטיבן קוטס ופול הרטפילד, חושפת את תקליטי הרנטגן של ברית המועצות (שנקראו גם "תקליטי עצמות"): תצלומי רנטגן אנושיים (של עצמות בריח, גולגולות, מפרקים וצלעות) שנגנבו מבתי החולים ועליהם נחרט ג'אז ורוקנרול אמריקאי. במקום גוש PVC שחור ומוצק, היצרנים השתמשו בשקפים רכים שניתן לסחור בהם בנוחות יחסית – וחשוב מכך, לנגן בנוחות – בברית המועצות של סטלין (וגם אחריו).

שקפי הרנטגן הגנובים נחתכו בצורה מעגלית, ובמרכזם נוקב חור – לפעמים באמצעות סיגריה בוערת. הם הודפסו כמעט תמיד על צד אחד, במהירות של 78 סיבובים לדקה, והכילו שלוש דקות של מוזיקה. האיכות הייתה גרועה והתקליטים נשחקו בקלות, אבל אפשר היה להשיג אותם בחשאי ובזול בקרנות רחוב. הפופולאריות שלהם היתה עצומה והם נפוצו מלנינגרד אל כל המרכזים העירוניים ברחבי ברית המועצות. פעילותם של הבוטלגרים, יצרני התקליטים הלא חוקיים – שראיונות איתם מוקרנים ברחבי התערוכה – נמשכו עד 1964 בסדנאות ייצור מאולתרות.

צריך לדמיין את זה כדי לתפוש: שוק שחור של מוזיקה. היצרנים, אנשים פשוטים שפיתחו טכניקות פיראטיות, היו חובבי מוזיקה שנרדפו על ידי הקג"ב ונרשמו כעבריינים – וכמותם גם הסוחרים והצרכנים. אנשי הוויניל חיו תחת איומי משטר, בגיהנום סוריאליסטי, ולא נחלצו ממנו כי אהבו מוזיקה יותר משפחדו. הם האזינו לשירי מהגרים וצוענים, לריי צ'ארלס,לביטלס, לאוטיס רדינג, לבילי הולידיי. הם אלה שגרמו לכך שתקליטי התעמולה הסובייטית התכסו אבק, בזמן שתרבות המערב שקקה בתוך מחתרת מפוארת, רוסית וצעירה. יצרן התקליטים רודולף פוקס מסנט פטרסבורג, שצולם לראיון המוקרן בחלל מבודד בתערוכה, מתאר בהתלהבות את העשייה מתחת לאפם של "שודדי הנשמות" ומספר שנלחם במשטר הסובייטי "כמו דון קיחוטה בתחנות רוח".

העבודה המשותפת של האוצרים הבריטים, קוטס והרטפילד, יחד עם האוצרות הישראליות – מאירה יגיד־חיימוביץ ומאיה ויניצקי – הצליחה לבטל לחלוטין את מימד הזמן. במקום הצצה לעבר מטמטם אך לא רלוונטי, נעשה חיבור טבעי להווה – למדינות מפירות חירויות כמו איראן, סין, סוריה, אוזבקיסטאן ורוסיה. כך, בחלל שבתוכו נערמו תקליטי עצמות, תמונות ועדויות מרוסיה של המאה ה-20– מוקרנים גם סרטים שמשקפים הווה בעל אותם איסורים ושווקים שחורים, בהם "Raving Iran", "יאללה! מחתרת" ו"יצטרכו להרוג אותנו קודם". את המשא הכבד הזה תקחו גם הביתה, כשבידכם עיתון עצמאי שנראה כמו פנזין – בהוצאת המוזיאון ובעריכת האוצרים – שנקרא גם הוא "מוזיקה אסורה".

קשה להעביר במילים את העוצמה הגלומה בתקליטי רנטגן. בתוך שקף של כפות ידיים, אצבעות אדם, מסתתר אולי “You Don’t Miss Your Water” של אוטיס רדינג. זה מתנגן עקום, שרוט, עמום, רחוק – אבל זה שם. ובמקום אובססיה לפענוח דיסטופי ואסונות היסטוריים, מתנגן השיר היפה בעולם.

← "מוזיקה אסורה", מוזיאון תל אביב לאמנות, שדרות שאול המלך 27, תל אביב, עד שבת (12.5), 10:00

• מוזיקה
• תקליטים
• צנזורה
• ברית המועצות לשעבר
• תרבות