אי שם בשנת 2018 הכה רחוקה ביקשנו מיהוא ירון להסביר מה הופך את אינדינגב לאירוע כה חשוב בתרבות הישראלית. והוא נזכר איך הופעה קטסטרופלית בפסטיבל הזניקה לו את הקריירה. עם כל מה שקרה מאז, כל מילה בטור שלו עדיין רלוונטית. אינדי נגד השלטון
>> פורסם לראשונה ב-7.10.2018
אני מניח שאין שום דבר מפתיע או חדשני במוזיקאי שסולד מההגדרה הסגנונית שנדבקה אליו, ובכל זאת, כן – גם לי קשה עם הנפנוף המוגזם במילה הזו, אינדי. בעיקר כי זה לא בהכרח מעיד על שום דבר מוזיקלי. זה יותר פרקטי או חברתי. כך למשל מידנייט פיקוקס, עינב ג'קסון כהן ודודו פארוק נופלים על אותו הסגנון אפילו שהקשר היחיד ביניהם הוא, לא יודע, שלכולם יש אף. אבל גם במובן המעשי הכינוי נישא לשווא הרבה פעמים. ההחתמה המוצדקת של לולה מארש ביוניברסל לא גרמה למילה אינדי (קיצור של אינדיפנדנט, כן?) להיעלם מהכתבות עליה.
בכל זאת, בידיים הנכונות הגדרות יוצרות קהילות. סדרת הקליפים אינדי סיטי, למשל, נותנת הרגשה של מדינה אלטרנטיבית, שופעת רחובות מוזיקליים ועיבודים לא שגרתיים. וגם, כמובן, פסטיבל אינדינגב, שבעיניי מתבלט בזכות הדגש שהוא נותן למרכיב הכי יפה בסגנון הלא קיים הזה – האינטימיות. אף שחלק מהאמנים שהופיעו בשנים האחרונות באינדינגב כבר מושמעים בתדירות יפה ברדיו ומאכלסים במות גדולות, הרבה מהאקשן של הסצנה עדיין קורה במועדונים, שבהם הבמה לא גבוהה או רחוקה מדי מהקהל, ובהם אותם נציגים של קהל קבוע מגיעים לחדר האמנים אחרי ההופעה.
הקסם של אינדינגב מתבטא במפגש הזה, בין הופעה שעד עכשיו נוגנה בעיקר על במות קטנות לבין קהל של אלפים ובמות ענקיות, והיופי של הפסטיבל הוא ביכולת שלו לשמר את האווירה הקרובה, המשפחתית, גם בסיטואציה הזו (המילה "משפחתית" תקפה גם בגלל האווירה הקרובה בין הקהל לאמנים וגם בגלל כמות הילדים שמגיעים לאינדינגב עם הוריהם. ואין דבר יותר כיף מלראות ילד שנוכח בפעם הראשונה בחייו בהופעה של הגרייט מאשין).
בשנה השנייה של הפסטיבל התקבלתי להופיע, וגם קיבלתי ספוט יפה בשקיעה (אני לא זוכר אם זה היה בחמישי או שישי. אני חושב שמאוחר יותר באותו הערב הופעתי גם עם רות דולורס וייס ולמחרת עם פאניק אנסמבל). הייתה אז התלהבות יחסית מהאינדי המקומי (שוב המילה הזו), הרבה בגלל כמה בלוגים שהיו פופולריים ושסיקרו ביד נדיבה את הסצנה. אני בדיוק התחלתי להופיע עם החומרים שלי באותה שנה, וכנראה כל חמשת האנשים שהגיעו להופעות הראשונות ההן כתבו בלוג, כך שכשהגענו לפסטיבל הרגשתי שיש איזושהי ציפייה לראות מה יש לי להגיד.
כמובן שזו הייתה ההופעה הכי גרועה בקריירה שלי. את רוב השירים שרתי בסולמות לא נכונים וכשהגענו לשיר האחרון, זה שאי אפשר לפספס איתו והוא תמיד יוצא מעולה – נקרע העור של הבייסדראם וכל השיר נוגן על מערכת תופים חלקית ובחצי מהאנרגיה הדרושה.
עכשיו, אני בן אדם פשוט מאוד. אין לי הגדולה שנדרשת כדי להסתכל על חרא קולוסאלי כזה כמו על שיעור מבורך שאפשר ללמוד ממנו או משהו כזה. ירדתי מהבמה והרגשתי רע. הרגשתי רע גם במשך שאר הפסטיבל. אבל בהופעה הבאה שהייתה לי בתל אביב באו יותר אנשים משבאו עד עכשיו לכל ההופעות יחד. וזה נמשך. הרבה דיברו איתי על ההופעה הזו באינדינגב. ומה שאהבתי בכל הסיפור היה שאף אחד לא חלק עליי שהייתה הופעה מחורבנת. להפך, גם אנשים מהקהל וגם חברים מוזיקאים הסכימו איתי בפה מלא שנפלתי על התחת. אנשים כנראה פשוט רצו לראות איך זה נראה בסביבת המחיה הטבעית. אני עדיין מרגיש את מה שהרגשתי אז: שרק באווירה האוהבת של אינדינגב הופעה גרועה יכולה, למרות הכל, לעניין מספיק כדי למשוך קהל להופעות נוספות.
אני קורא הרבה על האיומים של משרד התרבות בהפסקת התמיכה בקולנוע ובתיאטרון וזה מציק לי ומפריע לי. העניין עם מוזיקאים בארץ, לפחות בתחומים שאני עוסק בהם, הוא שלנו אפילו את התמיכה הזו אין, רעועה וממולכדת ככל שתהיה. ישנו כמובן היתרון העצום בכך שפוליטיקאים אגוצנטריים לא יכולים לקחת את מה שהם לא נותנים, אבל קשה לא לפנטז מה היה אפשר לעשות כאן עם הכרה מינימלית בחשיבות של מוזיקה מקומית עצמאית.
ובתוך המציאות הזו, החבורה שיזמה ושמארגנת את האינדינגב כל שנה מפצה במשהו על החוסר. אווירת ה־DIY שאופפת את הפסטיבל מעצימה את ההרגשה שהאזרחים, ולא השלטון, יכולים ליצור שכיות חמדה תרבותיות באמצע הפוליטיקה והכסף והביטחון־ביטחון־ביטחון. יחד עם המשפחתיות והאינטימיות, אינדינגב הוא הפסטיבל שמוזיקאי האינדי הממורמר החתום מעלה מחכה לו בכל שנה בצפייה גדולה.
