>> טל גנור היא זמרת, נולדה וחיה בתל אביב, סולנית באופרה הישראלית מאז 2016, ובקרוב תופיע בתפקיד בלינדה בהפקה החדשה של "דידו ואניאס" מאת פרסל, בבימויו ובעיצובו של סטפנו פודה, לפתיחת עונתה ה-40 של האופרה הישראלית.כדאי לכם להיות שם. בנוסף מופיעה גנור עם מיטב התזמורות בארץ והופיעה גם עם יוני רכטר ושם טוב לוי.

1. המנזר

מהמקומות הבודדים שהיינו יוצאים אליו בתיכון ועדיין קיים, ואף פעם לא יימאס לי ממנו. הוא יודע להכיל הכל – בירה עם חבר שלא פגשתי המון זמן, יום הולדת עם חברים, דייטים… הוא גם חלק מהדייט האהוב עלי ועל בן הזוג שלי (עם ג'סמינו לפני). למרות שאני יודעת שסוף כל מקום להסגר אני מקווה שהמנזר תמיד ישאר במקומו.
אלנבי 60 תל אביב

2. סטודיו אנט

חלל יפה לקונצרטים בקריית המלאכה עם אקוסטיקה של מלאכים. אפשר לשמוע שם רסיטלים לפסנתר, רביעיות מיתרים, הרכבים ווקאליים וגם הופעות קטנות של יוצרים עצמאיים, הכל באווירה אינטימית ונינוחה. בא לי שעוד אנשים יכירו את המקום ויהיו סקרנים לכל המופעים המיוחדים שקורים שם.
שביל המרץ 2 תל אביב (קריית המלאכה)

3. ללכת בעיניים עצומות בכיכר רבין

מאז שאני ילדה יש לי תחביב לחצות את הכיכר בעיניים עצומות. אפשר ללכת בה כמעט דקה מהמדרגות הדרומיות ועד שמתחילים לשמוע אופניים בלי להיתקל באף אחד (בהנחה ששאר האנשים בה הולכים בעיניים פקוחות), זה משחק מחדד חושים וגם קצת מסוכן 🙂 בינתיים הכיכר סגורה למעבר בגלל עבודות הרכבת הקלה ועוד לא מצאתי מגרש משחקים חלופי.

4. דגי בטשון

ארוחת צהריים כייפית של דגים טריים ואויסטרים וכמובן שאפשר לקנות הכל הביתה. טעים, טרי והמחיר הוגן
קרליבך 29 תל אביב

5. המספרה של קטיה בזמנהוף

כל החברות מסתפרות אצל קטיה, גם מתולתלות וגם חלקות ותמיד כיף לי לבוא אליה.
זמנהוף 10 תל אביב

>> פנינה קטנה בלוינסקי ואחלה בשר בשוק // העיר של מיכל אפשטיין חמו
>> תל אביב של פעם ותקווה להחלפת המשטר // העיר של יצחק בן-נר
>> היא בת 27 והיא זכתה באולימפיאדת הברמנים // העיר של קורי לויס

מקום לא אהוב בעיר:

גרתי המון שנים ברחוב בלוך שזה אחד הרחובות עם הכי הרבה פינוי-בינוי בתל אביב והוא גם בשכונה שבה גדלתי. יש משהו עצוב בזה שמחליפים את כל הבתים ומשנים נוף שמחובר לזיכרונות ילדות. כשהיינו ילדים היינו עושים מחנות וקיצורי דרך בחצרות שסביב הבתים ועכשיו מחליפים את כל החצרות, עצי הפרי והגדר החיה בבטון, ולאט לאט הרחובות הופכים מירוקים לאפורים.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
הייתי בהופעה של נור דרוויש בגלריה צימבליסטה, הם עושים כל כמה זמן הופעות אינטימיות בחלל הגלריה או בחצר, וזו הופעה שפתחה לי את הלב. משהו בקול של נור ובמוזיקה חדר תחת שכבות של ייאוש, זה היה כל כך יפה שפשוט ישבתי שם ובכיתי.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
השיר "טיפות בזרם" של זאב טנא. בודהיזם, תקווה ושותפות גורל.

כולנו טיפות בזרם
כולנו נהר עובר
שאת מימיו לוקח
משם למקום אחר
ואין בנו כל פחד
ואין בנו מורא
לעת ייפול השקט
לעת תבוא החשכה

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
תרבות של סולידריות. הן נותנות כתף לכל כך הרבה קצוות של האוכלוסיה ויודעות לעשות את זה בהמון יצירתיות, להצביע על מה שדורש תיקון ועל הדרך להוסיף יופי לעולם. יש להן מערך מתנדבים.ות גדול שאפשר לקחת בו חלק בהמון צורות – הצלת מזון, אריזת סלי מזון, תמיכה טלפונית, תרומות בגדים, וגם תרומות כספיות דרך מכירת תוכן של יוצרים.ות מקומיים.ות.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
לאמא שלי, שהיא כל כולה טוב לב, צניעות ונדיבות. ואני מקווה שירשתי קצת מהאופטימיות שלה.

מה יהיה?
אני לא יודעת איפה המטוטלת נמצאת כרגע, אם בקצה הנורא או שיש לה עוד כמה סנטימטרים לשם, אבל היא תמיד בתנועה. וצריך לזכור שכל הזמן יש גם וגם. אפילו בתקופות שקורים בהן דברים נוראיים, נולדים ילדים ואנשים יוצרים אמנות.

• העיר שלי
• האופרה הישראלית
• המנזר
• סטודיו אנט
• כיכר רבין
• מספרות
• תרבות של סולידריות
• זאב טנא

>> קרן כץ היא אמנית רב-תחומית, מאיירת ויוצרת (אתם רוצים לעקוב). עבודתה המשותפת עם יואל רון, "הלילה שוב חלמתי על הקפיצה", עולה בבכורה בפסטיבל Surround של תיאטרון החנות שיתקיים לאורך הסופ"ש בבית טפר המצוין ויציג שלל יצירות מקור בינתחומיות, כולל סיפור קין והבל במערב הפרוע, תוכנית טוק שואו שממציאה מחדש תיאטרון, מכונית שעוברת שינוי תודעה, דואט פואטי בין אדם לרחפן, אמן אשליות שנכנס לאווטר שלו ממלחמת העולם השנייה, אתלט שמנסה לקפוץ את הקפיצה הגדולה בעולם בתוך הבניין, ולקינוח קברט בו הכל מתפרק בקשת של צבעים וצלילים. או כמו שהם קוראים לזה: פסטיבל משובש בעולם משובש.פרטים וכרטיסים? בבקשה.

1. תיאטרון דוואי

מדי שבוע, בין המוסכים ושבילי החצץ, מפציע שלט בצורת מכונית צהובה, שעון על כן ציור מעוטר בסרט עם פסים שחורים, והכיתוב: "המופע UNDER CONSTRUCTION יחל ב־20:30". היכנסו לפרוזדור שאליו מצביע השלט ותגיעו לחצר צוהלת באורות, פירות פיקוס, עכבישי פלסטיק, נעליים מוזהבות, חמישים טון שפם, כדורי פינג פונג וחתול לבן בשם שאנל. על החבל מתייבשות תלבושות המלחים הצבעוניות של הצגה אחרת. מהגג תוכלו לתצפת על שטיחים מתייבשים, מפעל קמח ישן והנוף האפוקליפטי של מדבריות שלדי המכוניות. תוכלו לעשן תחת אהיל תחרה, לקטוף רגליים וכלי נגינה, ללטף אבנים חלקות, לרחרח אזוב וזוטא, לנשנש אפונה מתוקה או עגבניות כתומות שצומחות מתוך מזוודות שפעם הכילו "ז'קטים" ברוסית, לבדוק מה שלום הגפן, ואם כבר נבטו האבטיחים.

במרכז החצר ניצבת חללית כסופה, ועליה קנקן לימונדה טרייה, צלוחיות עם זיתים מעולים, סמובר שמקרקש מאדים, ומאחוריה עומדת אולגה שמוכרת כרטיס למופע הכי שווה בעיר. צפיתי במופע הזה מעל חמישים פעם! שלושה תמהונים מנסים להרתיח קומקום בזמן שהדירה, האולם והעולם כולו מתפוררים סביבם. הם מתבלים בתדרים קוסמיים וזרמים חשמליים את טקס התה היומי, שמשתבש לכדי מחול ליצני משולח רסן של יוצריו הוירטואוזים: ויטלי אזרין, לושה גבריאלוב ופיודור מקרוב.
אבל עבורי מרחב ההצגה הוא הרבה מעבר לעלילה שמתחילה ומסתיימת באור פנסי התיאטרון. זהו סיפורו של קהל של זרים מוחלטים, המצטופפים על ספסל ללמוד יחד שפה פואטית חדשה, להתרגש מתנודה של עפעף, מקמט במצח ומהבהוב של להבה.
פרנצויז 12 תל אביב

2. בית טפר ותיאטרון החנות

היכל הניגודים המושלמים! מבנה אפוקליפטי שאינו נטוש, המקום הכי מאיים שהוא גם הכי בטוח, שמור וחברותי.
הגג הכי יפה בעיר מסוחרר מרוחות מנשבות, אבל כשמתחתיו העיר עצובה, האוויר בו נעשה חונק וקורע לב. שילוט האזהרה הכי אפי, והכי חמוד ונוסטלגי. ככל שהתנועה בחוץ נעשית ממוכנת, רוחשת ונחשית, החלל הזה מרגיש נטוש ועם זאת גדוש במסתורין. לפעמים במעלית יש ריח של מאפים, ולפעמים ריח של דבק תפאורות. רוחות רפאים לצד מכונות שתייה.

בקומה השנייה שוכן תיאטרון החנות, ויש לי את הכבוד, פעם בחודש, להתחפש לנשכן, זומבי שעובד במוזיאון הישראלי לאפוקליפסת הזומבים, ולנאום בחריקת שיניים לאנשים העולים במעלית: "אני חוששת שהגעתם לקומה הלא נכונה. המשיכו עם המעלית עד הגג, עקבו אחרי החיצים, ואז עלו עם העיקול לגג העליון. היצמדו זה לזה, החזיקו ידיים, הגנו על אזור הצוואר, ומה שלא תעשו, אל תביטו אחורה! אל תביטו אחורה!". זכיתי גם להופיע שם עם הצגת הילדים שלי, "ספל נייר ומספריים", תיאטרון בובות שהוא קרקס כישלונות של ציוד משרדי. כבר יצא לי לרוץ יותר מפעם אחת למרחב מוגן לבושה ככף רגל ענקית. כרגע, יחד עם יואל רון, חבר פרלמוטר, סופיה טרוטוש, אבינועם שטרנהיים, ירון סליק ומורן דובשני אנחנו עומלים עלהפיכת קומת המרתף לארנה אולימפית במסגרת פסטיבל "סראונד". זהו חלל להגשמת חלומות!
תל גיבורים 5 תל אביב

3. סיפור פשוט

חנות ספרים עצמאית בנווה צדק, בית ספרותי למגזין "גרנטה" בעברית והוצאת הספרים "ברחש", ומקום עבודתי הראשי. אני נצר לשושלת מכובדת בת 23 שנים של "עובדות פשוטות" שכולן עוסקות 24/7 בספרות ואוהבות ספרים בכל ליבן. כשאני שם, הלב שלי נפתח ומקבל צ'אנס לחייך גם כשהוא מוקף באלימות וחשיכה. משפטים ומילים מצילים אותי, בין אם זה משפט שאומר לקוח שנכנס בעד הדלת או שכתבה סופרת שמתה לפני מאות שנים. אני מאמינה שהריפוי המילולי הזה דורש חלל מאוד מסוים. כפי שמוזיקת בארוק כדאי לשמוע בכנסיה, או בחלל התהודה שבו היא נוצרה, כי רק כך היא תתרחב לאינסוף הטמון בה, כך גם משפט עובד אחרת כשהוא נהגה בחלל מלא בספרים שבתוכם משפטים. ישנו גם איזשהו וודו בין המדפים. אם אני מסדרת בבוקר את המדפים ומלטפת קצה של כריכה, או מיישרת ספר שנשען על חברו, לא תעבור שעה, ולקוח יבקש לרכוש אותו, או שהסופר יכנס לחנות.

אני מונה כאן שם של חנות אחת, אך למעשה, המרחב הזה מתקיים בזכות הביוספירה של כל חנויות הספרים, המו"לים העצמאיים, ספריות הרחוב, הספריות הפרטיות, הדפסים, והאוניות הנושאות את אמצעי הייצור של הנייר והדיו. מי שקשוב לאובייקט הספר שהוא אוחז ביד, רואה את כל המרחב הזה מתגשם בפרקטל הסיפור הספציפי. אני נהנית מהעובדה שיש מקום בעיר שבו אני מכירה כל חריקת מדף, כל עלה, כל גרגר אבק, כל מרקם בשטיח, כל כפתור בכורסא. אני אוהבת ששואלים אותי על הימצאו של כותר מסויים ואני מצביעה עליו מבלי להסתכל. אני אוהבת את ידיעת הספרים שהיא מעבר לקריאה בהם. אני מכירה ספרים גם דרך המגע, המבנה, המרקם, הריח, הצפיפות, התכיפות, ההיסטוריה, הכתמים, הקוראים , הדיוור וההקדשות.
שבזי 36 תל אביב (נווה צדק)

4. השעה 4 בבוקר

נכון שזה לא מקום, אבל השעה הזאת היא שעה שמאחדת בתוכה את כל הזכרונות שלי מהעיר. כשתנועת היום נדמה, פתאום כל רחוב, כל סמטה, כל שוק נטוש וחוף ים מתמלאים ברוחות הרפאים של העבר.
אני נזכרת בלילה עצוב במיוחד שבו אבא שלי הסיע אותי לגבעה ביפו העתיקה, הייתי חנוקה מבכי, כל הגוף בער משברון לב והוא לא ידע איך לנחם אותי. עמדנו עם הגב לים, והוא הצביע על הבית שלנו באופק ואמר לי "בואי עכשיו נתקדם צעד אחרי צעד אל הבית שבתוכו הדירה שבתוכו החדר שבתוכו המיטה עד שתחזרי לחיק השינה והעיר כולה תנחם אותך. אני הולכת ברחוב ודרך ההליכה אני זוכרת את תחנת האוטובוס שבה חיכיתי למי שהיה לי קראש עליו בתיכון. אני זוכרת את העצים שטיפסתי עליהם, אני זוכרת חלונות שבהיתי בהם ובהיתי דרכם, מיטות שונות ומשונות שנרדמתי בהן, אפילו חלומות חוזרים ומתחזים לזיכרונות. אני זוכרת את הקירות המחוספסים בבית של סבתא ואת חיספוס הגדרות שחציתי בלי רשות, את משענת הכסא בקולנוע ואת הסרטים. העיר כולה מתארגנת מחדש ומנחמת אותי בגלים של געגועים.

5. חנות המברשות של אברהם כהן

חנות מזערית וצפופה מלאה במיני מברשות ומטאטאים של אברהם כהן. אברהם שוזר מטאטאים לפי בקשה, בכל צורה, צבע וגודל ואפשר גם למצוא שם סוסי צעצוע, עציצי טאטוא, נברשות מנוצות ומניפות מרהיבות של אביזרי איבוק. לפני שנתיים אזרתי עוז, נכנסתי לחנות ושאלתי את אברהם אם הוא יכול להפוך אותי למטאטא ענק. הוא הסכים ושזר לי תחפושת של מטאטא מכשפות המכסה אותי מכף רגל ועד ראש. אחרי זה ביקשתי גם כנפיים של מטאטא כביש שחור וגם מערכת שלמה של שפמי מטאטא.

מאז הצטרפו לחיי יצורי מברשת קסומים רבים כמו "הביישן ל'" שמשמש את המכשפה אזדרכת בגילומה של רותם גולדנברג לרקיחת שיקויים נגד פחדים לילדים ובובה מרקדת בשם "המטאטא הנלהב השובב שתמיד צריך לנקות אחריו". יצירותיו של אברהם גם מככבות בהצגה המוזכרת לעיל "UNDER CONSTRUCTION" בסצינה של חפצי אמבטיה מעופפים.
דרך יפו 39 תל אביב

מקום לא אהוב בעיר:

הקורונה והמלחמה הובילו לכך שהמון מקומות ששימשו מפגש למעמד היצירתי נסגרו, והעיר שהייתה בית לאמנים נראית עכשיו כמו עוד מרכז סחר תאגידי אמריקאי. כיכר גבעון היפה, שמוקפת על ידי הסינמטק, הצימר והמקרר, מרגישה לכודה בין בנייני ענק כמו מגדלי לנדמרק, ואין לנו באמת דרך להילחם בתהליך שנראה כמחליש את הקשר בין העיר ליצירתיות שלה. בעלי שיחיה החליט, לאות מחאה, לקרוא למגדלי לנדמרק בשם landmerk, כמו לנדוור. הוא דמיין איך אמו, דוברת היידיש, הייתה הוגה את שם מתחם היוקרה לו קבעה להיפגש שם עם הפרלמנט של חברותיה לברידג': בואו ניפגש ליד landmerk. אני רוצה לנצל את הבמה כדי לקרוא לכולם להצטרף לקריאת הגרילה הזו, אולי זה יתפוס!

מגדלי לנדמרק (צילום: יחסי ציבור/אלקטרה)

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
השוטרת אז-אולי מובילה מספר רב של פעילויות, משמרות וצעדות לבביות כדי להקשיב, לחמול, להפיץ ולהציל את כל הלבבות הפועמים משני צידי הגבול.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
מאז המלחמה אני לוקחת את עצמי להצגות כל שבוע. לפעמים אפילו פעמיים או שלוש. אני גם צופה באותן הצגות מספר פעמים. בעיקר בהצגות פרינג', והצגות עצמאיות כמו אילו המתארחות בתיאטרון הבית, תיאטרון החנות, תיאטרון דוואי, תיאטרון תמונע, במוזיאונים, ברחוב… לפעמים גם בתיאטראות הגדולים. אני מחליפה את המציאות הקשה בעולמות הדמיוניים כי הם נבנים לנגד עיניי, נדבך אחר נדבך, כי אני חולקת את נקודת הכניסה והיציאה מהם עם עוד אנשים, כי הם עולמות שאפשר לחזור אליהם שוב ושוב דרך נתיבי הדימיון ולא רק דרך הזיכרון. התקלפתי רגשית מהמציאות האחרת כדי להגן על עצמי וכדי להמשיך לתפקד והתמסרתי כמעט לחלוטין לתחושת הזמן האחרת התיאטרלית.

יש כמה יצירות שריגשו אותי במיוחד וצפיתי בהן מספר פעמים: "נגיד שהעולם היה ילד" של מורן דובשני, "מוות קטן" של מיטל רז, "מקום טוב הכל רע" של האחיות דרימר, "שכה היה לי טוב" של דניאל שפירא, "אור" של לושה גבריאלוב, "קרקס הלא כלום" של שחר מרום ושרון גבאי, וההצגות "מקשיב לכוכבי הלכת", ו"מסמך ללא שם" של ארי טפרברג.

לאיזה ארגון או מטרה את.ה ממליצ.ה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
https://www.cultureofsolidarity.com/

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
אני רוצה להרים לכולם, הלוואי שיכולתי. אני אדם שממש זקוק להרמה בעצמי ואני לפעמים שוכחת שאפילו משהו קטן כמו חיוך יכול להרים. אני משתדלת להסתובב עם מתנות בתיק לצרכי הרמה בשליפה לכל מי שצריך. אם תבקרו אותי בתיאטרון או בחנות הספרים ותבקשו "הרמה" אני אשמח לתת לכם שקיק הפתעה – לפעמים יש בו מחקים שווים, מדליות, סיכות, כלי נגינה, ספרונים, ציוד משרדי, גלויות. אני רוצה גם להרים ל"כרכרה" של אורית ממרוד שנוסעת ברחבי העיר ומרפאת ספרים, ואני רוצה להרים למכשפה "אזדרכת" שרוקחת לילדים שיקויים נגד פחדים.

מה יהיה?
אם לצטט את השוטרת אז-אולי, "יהיה יותר טוב". ואני מוסיפה "חייב להיות חייב להיות חייב להיות חייב להיות חייב להיות".

• העיר שלי
• החנות
• תיאטרון פרינג'
• סיפור פשוט
• בית טפר
• תרבות של סולידריות

>> מעין מוסקונה (כדאי שתעקבו) היא אמנית, דפסת, מעצבת גרפית, אוצרת ויוצרת פאנזינים, והיא אחת המשתתפות בריזומטיק,סופ״ש של תרבות עצמאית מודפסתבת״א תרבות המחוגה שמתחיל ממש מחר (שישי 24.10) ומסתיים ממש מחרתיים (שבת 25.10), והוא למעשה פסטיבל פרינט שנתי הכולל סדנאות, יריד פרינט, שיחות אמנ.ית, הופעה והקרנה, והכל כחלק אינטגרלי משלל אירועי סופ"ש"אוהבים אמנות עושים אמנות"של עיריית תל אביב-יפו. צאו לאור.

1. סטודיו בזדנה

סטודיו קעקועים עצמאי ביפו, שאמנות ותרבות זה חלק מה-DNA שלו. הסטודיו מציג תערוכות אמנות אנדרגראונד כבר כמה שנים, מארח הופעות שוות, מקרין סרטים עצמאיים ויש לו גם סדנת הדפס אין-האוס בו מדפיסים חולצות מהממות ומרצ׳ של להקות מקומיות. מקעקעים שם קולקטיב של אנשים סופר מוכשרים עם טעם אישי וסגנון מגוון. בנוסף, הסטודיו מלמד קעקוע לאנשים שרוצים לשמור על הקו והסטייל האישי שלהם וללמוד מהטובים ביותר.
דוד רזיאל 1 יפו

2. סטודיו בעלי המלאכה

הסטודיו שלימד אותי את כל מה שאני יודעת על הדפס רשת, ותמיד יהיה בית בשבילי. אפשר להירשם שם לסדנאות מגוונות של כל מיני סוגי הדפס ולקבל יחס אישי ומקצועי, ולקחת השראה מההדפסים המרהיבים על הקירות. הכי כיף לעבוד קשה על הדפס או חולצה, אבל בין לבין לשבת על הספסל בחוץ עם קפה ולקשקש עם הצוות החמוד.
ניצנה 15 יפו

3. פסטיבל הפנזינים

זה לא מקום קבוע, sue me. פסטיבל הפאנזינים זז בעיר בין מקום למקום ובשנים האחרונות מתארח ביונג יידיש בתחנה המרכזית. זו יוזמה עצמאית של ג׳קי דורון-לוי, יוסי למפל, רועי פביאן, עוז מלול וצחי אבינועם. הפסטיבל חוגג השנה 15 שנים (פרטים בקרוב!), אירוע שנותן במה ליוצרי פנזינים מקומיים ומחזק את הקהילה היוצרת. פנזינים כמדיום אמנותי או קהילתי הוא כלי מדהים: לתקשורת עם הסביבה, להפצת מידע ורעיונות, או פשוט להבעה עצמית חופשית ללא כל מעצור. ראוי ויפה שיישאר רלוונטי. הפרינט לא מת!

פסטיבל הפנזינים, אי שם ב-2018 הרחוקה (צילום: פייסבוק/TheFunFunFestival)

4. האחים גרין

חנות ספרי יד שנייה בפלורנטין, עם אוספים נהדרים של ספרי אמנות ועיון. יש שם מציאות שלא ראיתי בשום מקום אחר, ואם חפצה נפשכם בספר נדיר – אפשר לבקש מהם לצוד אותו בשבילכם. כבנאדם שאוהב לקרוא ולא מצליח לעשות את המעבר לקינדל, אני ממש אוהבת לחטט בספרים הישנים שלהם.
פרנקל 39 תל אביב

5. לה טיינדה

לה טיינדה הוא הסופר שבו אני מוציאה הכי הרבה כסף בחודש, נשבעת. ממוקם מאחורי מוניות השירות בתחנה המרכזית, יש שם מצרכים נדירים ומיוחדים מדרום אמריקה שירימו לכל ערב טאקו. בונוס: אמפנדס טריים שאפשר לאכול בעמידה, תוך כדי שעושים לכם חשבון. בקיצור – הפסקתי להזמין מקסיקני בוולט.
לבנדה 13 תל אביב

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר:

כמי שרוכבת על אופניים אנלוגיים שמונעים רק מכוח האינרציה של הרגליים שלי, ממש נמאס לי לחלוק את השביל עם שליחי וולט, אופניים חשמליים שחוצים את מהירות האור ושלושה ילדים על קוקרינט אחד. השביל אופניים לא בשבילם.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
"טראשינג פליציה". סדרת הופעות שהתקיימה במהלך הקיץ בבית פליציה ואירחה אמנים שמעצבים את הסאונד של תרבות השוליים בעיר. זו העיר במיטבה: סצנות שונות שנפגשות ויוצרות חיבורים בלתי צפויים.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
הסרטANPO: Art X War. דוקו שמספר על איך אמנים ביפן הגיבו לכך שהצבא האמריקאי נשאר שם אחרי המלחמה בשנות ה-60. דרך ציורים, צילומים ועבודות שהביעו את ההתנגדות והתקווה שלהם, הסרט מנכיח כמה אמנות היא כלי עוצמתי להתמודדות עם מציאות פוליטית כבדה, וזה מרגיש ממש רלוונטי גם לנו פה.אפשר לצפות בסרט ביום שישי ה-24.10, במסגרת פסטיבל ריזומטיק בת״א תרבות המחוגה.כל הלו״ז והפרטים באינסטגרם של המחוגה– יש גם מלא סדנאות שוות באותו סוף שבוע.

לאיזה ארגון או מטרה את.ה ממליצ.ה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
אני יודעת שזה נאמר בחצי מטורי ״העיר שלי״ ואני לא מחדשת כלום – אבל כנראה שיש משהו בדעת ההמונים. ללא כל ספק,תרבות של סולידריות.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
יניב מת׳ראש אדיקשן! בנאדם שהוא מוסד בפני עצמו – חי ונושם את תל-אביב. אחד הדי-ג׳ייז הטובים בעיר ודפס על חלל. אני מתעסקת בדפוס רשת, ולראות את העבודה שלו ואת פעל החיים של ת׳ראש אדיקשן זה מהדברים הכי מעוררי ההשראה שיש. ת׳ראש אדיקשן חוגגת 20 שנה – ואפשר לבוא לחגוג לה יום הולדת במשך שבועיים רצוף בתדר, בין ה-16-31 באוקטובר. יש תערוכת סקייטבורדים, מלא הופעות, חולצות, תיקלוטים וגוד ווייבס.

מה יהיה?
אחרי שנתיים, מצליחה להעלות על הדעת שיש מצב קטן שיהיה טוב.

• העיר שלי
• ת"א תרבות המחוגה
• אוהבים אמנות עושים אמנות
• טראש אדיקשן
• תרבות של סולידריות
• האחים גרין

>> פורסם לראשונה ב-13.8.25
בחסות המלחמה וגלי ההדף שהיא מביאה איתה, נושאים שאינם בראש סדר היום הציבורי נדחקים לקרן זווית. גירוש ילדי מהגרים למשל. מדיניות ההגירה בישראל קובעת כי ילדים שנולדו להורים שוהים בלתי חוקיים אינם זכאים למעמד חוקי, וסכנת גירוש מיידית מרחפת מעל ראשם. הסוגייה המורכבת, שמשקפת את המתח שבין מדיניות ההגירה לבין זכויות הילד והקשר של ילדים אלו לחברה הישראלית, עומדת מאחורי הפנינג שיתקיים בשבוע הבא בתדר נגד גירוש ילדי מהגרים.
>>שמים את הטרנד במרכז: ג'אז זה שינקין ושינקין זה ג'אז

אירוע "הבית הוא כאן" נולד כשת"פ בין התדר לבין ארגון UCI) United Children of Israel) והמוקד לפליטים ולמהגרים. "אף ילד לא צריך לחיות בפחד. הילדים שלנו נולדו כאן, למדו כאן וגדלו כאן. זהו הבית היחיד שהם מכירים", אומרות מייסדות UCI שרון אוסטריה ובת' לאלו, ומספרות על משפחות שלמות שנכלאו יחד.

"נלחמנו עבורן בהפגנות ובמדיה ושכרנו עורכי דין. הופענו עם הילדים לוועדת הכנסת אבל בגלל הבחירות החוזרות ונשנות וחוסר התפקוד של הממשלה כלום לא השתנה. עד עכשיו לילדים האלה אין סטטוס, למרות שחלקם כבר בני 20". אוסטריה מוסיפה שבנותיה, בנות 18 ו-13, חסרות סטטוס. הבכורה סיימה תיכון ואינה יודעת כיצד להמשיך ומה עליה לעשות. "לכל דבר צריך תעודת זהות שאין לה".

כשסוגיית ילדי המהגרים הגיע לפתחו של התדר, הצוות התגייס להרים את הכפפה. מאור ענבה, המנהל האמנותי של התדר, מספר ששמע ממקימות הארגון שבחודשים האחרונים המצב מחמיר. "לתחושתן אנשים אינם מודעים למה שקורה סביבנו. לכן החלטנו להרים אירוע למען העלאת המודעות וגיוס כספים. שרון ובת' אצרו את התוכן ואנחנו מביאים את המקום ללא כוונת רווח".

במרכז היום הראשון של האירוע תעמוד תערוכת עבודות אמנות של ילדי מהגרים, כ-13 ילדים בגיל 12-18, שעברו סדנת אמנות ופיתוח חשיבה יצירתית בת 3 ימים בהדרכת אדם יקותיאלי (Know Hope) ואיילה מידן, עובדת סוציאלית ומאיירת. במפגשים, שנערכו בבית של סולידריות התומך בקהילה בקביעות באמצעות סלי מזון, יצרו הילדים עבודות המבטאות את תחושותיהם וחוויותיהם כילדים חסרי מעמד, ואלו יוצגו בנוכחותם בגלריית ה"חדר".

יומו השני של האירוע מוקדש להפנינג למשפחות עם הפעלות, דוכני אוכל פיליפיני, הודי וקריבי שיכינו בשלניות מהקהילה ואפילו הופעות מוזיקה חיה של מקהלות ילדי העובדים הזרים. די ג'ייז מתחלפים כמו בר זוטרא, רוני אזולאי והקטיק (שם הבמה של ענבה עצמו) יעלו לתקלט, ובדוכן המרצ'נדייז שהתדר מסבסד תוכלו לרכוש פריטים שהרווחים ממכירתם יועברו ל-UCI.

חדי העין מבין קוראינו ודאי ישימו לב להתגייסות המשותפת של התדר ותרבות של סולידריות, קשר שנגדע בעקבות מעורבותו של שחר סגל כדובר ה-GHF, הארגון האמון מטעם ישראל על מתן הסיוע לתושבי עזה. סגל אמנם עזב את התפקיד, אך השיח הביקורתי כלפי המקומות שבבעלותו לא שכח. כמחאה הכריז ארגון תרבות של סולידריות (ובית של סולידריות הפועל במסגרתו) על עזיבת התדר, אך כעת, בחסות המאבק לילדי העובדים, הם קוברים את הגרזינים.

"אירוע 'הבית הוא כאן' נקבע עוד לפני הפרשייה, וכל הצדדים המעורבים החליטו שהמטרה חשובה יותר", מסביר ענבה, ומוסיף ששיתוף הפעולה בין התדר לתרבות של סולידריות יימשך. "כולם מכבדים אחד את השני, וחשוב לנו מאוד לקיים את האירוע. מבחינתנו הנושא הוא נחלת העבר. אנחנו מסייעים לתרבות של סולידריות לחפש פיתרון למשכן חדש, ויש לנו תוכניות גדולות לעתיד".
"הבית הוא כאן" (Home is here), דרך יפו 9 (בית רומנו), חמישי-שישי (21-22.8), הכניסה חופשית

• הבועה
• ילדי עובדים זרים
• תרבות של סולידריות
• תדר

>> ליה דרייפוס היא אמנית ואוצרת, ובימים אלה היא מציגה בת"א תרבות המחוגה את התערוכה "אור אפל: על אפלה והשוליים החשוכים של תרבות הפאנזינים המקומית", אותה אצרה יחד עם ג'קי דורון לוי וליעם. התערוכה היא פרי עמלה של קבוצת המחקר שלביבליוטק הפאנזינים– שחקרה פאנזינים מתקופות שונות מתוך אוסף הביבליוטק המונה יותר מאלף פריטים. בתקופה חשוכה זו, התערוכה חוזרת אל מושג האופל – ומתמקדת דרכו בתרבויות וקהילות אשר מחוברות אל האופל כאסתטיקה, כאמצעי או כמהות. דרך מושג זה מבקשת התערוכה להדהד קולות קיצוניים של התנגדות למלחמה או לתרבות המרכז, בתוך המציאות הישראלית על מחשכיה הבאים והחוזרים. בקיצור,אתם צריכים לראות את זה.

1. תרבות של סולידריות

תנועה אזרחית לעזרה הדדית שקמה לפני 5 שנים, בתחילת הקורונה. היא מפעילה מערך ביטחון תזונתי שמספק סיוע לעשרות משפחות וקשישים ומבוססת על משאבי קהילה בלבד – תרומות והתנדבות. עבורי זה לב פועם שמרכז בתוכו את הטוב של העיר הזו, ומקום שמאפשר הגשמת חלומות. זו אלטרנטיבה שמצביעה על עוולות ומתנגדת למנגנוני דיכוי, ובעיקר מרחב עם אווירה מקבלת ומרימה שאין שנייה לה. עד לא מזמן פעלנו בחלל שנתרם לנו על ידי התדר, ששימש לנו בית במשך כארבע שנים. בימים אלו אנחנו מחפשות בית חדש (אם שמעתם, כתבו לנו!). עד שנמצא, הבית שלנו נודד בין מקומות שונים בעיר שמארחים אותנו. זה לא משנה את הפעילות שלנו. המהות שלה היא האנשים שמרכיבים את הקהילה הזו, התכנים של האירועים ומערך סלי המזון – והם ימשיכו לקרות בכל מקום שבו יפעלו.

2. קפה בר

קפה ספיישלטי של האחיות תמר ושירה בר, שכל דבר שהן נוגעות בו הוא הכי בסטייל. רציתי ללכת אליו עוד לפני שנפתח, רק מהסטורי, והוא לא אכזב לרגע. העיצוב המהמם, השילוב של הקפה המעולה, המאצ'ה באינסוף אפשרויות וההוג'יצ'ה (שלא ראיתי במקומות אחרים בארץ), נותנים כולם תחושה של תרבות קפה מחו"ל. כל המאפים והכריכים טבעוניים ומיוחדים בטירוף – יש כריך אפונה, עוגת בננה מיסו ועוד שפע. הן משתמשות בפולים של נעימה ובלחם של חגי. הספלים המתוקים הם עבודת ידה של תמר ובכלל הטאץ' האישי נוטף מכל דבר שם, אפילו מהכרטיסייה היפיפייה ומכוסות ה"טו גו" החד-פעמיות שמקושטות במדבקות.
וולפסון 42 תל אביב

קפה בר (צילום: מתן שרון)

3. Born from Rock

מותג תכשיטים של נירה דוביוס וגילי ברנע, שכולו חברות ויופי ייחודי. התכשיטים נעשים בעבודת יד ומשלבים משחקיות בצורה, בנפח ובאופן שבו הם נאחזים בגוף. בחלק מהתכשיטים יש אבנים וחתיכות זכוכית שנשחקו בים וקיבלו מראה מט ועדין. כל פיסה שונה מעט מהשנייה, ולכן כל תכשיט כזה הוא יחיד ומיוחד. החנות שלהן היא המקום ללכת אליו כדי למצוא מתנה מושקעת למישהו.י שאוהבים, או לעצמנו. אחרי 12 שנים, המותג ייסגר בקרוב וזאת הזדמנות אחרונה לרכוש ממעט המלאים שנותרו או מקולקציית הסיום שזמינה רק לכמה ימים ב"Pre-order".
הגדוד העברי 7

4. ת"א תרבות המחוגה

מרכז לאמנים ולתרבות עצמאית בפלורנטין. במסגרתו פועלים סטודיו דפוס, תחנת רדיו אונליין, ארכיון פאנזינים וחנות תוצרים עצמאיים. מעבירים שם סדנאות לקבוצות מגוונות, אירועים שווים ויש חלל עבודה פתוח לאמנים. זה מקום סופר עוטף, שמאפשר לאנשים שנמצאים בכל מיני שלבים בדרך האמנותית שלהם להתנסות, להכיר אמנים וטכניקות שונות וליצור בעצמם.
המחוגה 13

5. א.ס.ף

ארגון סיוע לפליטים ומבקשי מקלט בישראל. זו עמותה שפועלת בשני מישורים: במישור הציבורי – דרך שינוי מדיניות, עבודה מול הרשויות ובתי המשפט הישראליים, ובמישור הפרטני – קבלת קהל, מרכז סנגור ותמיכה, שירותים פסיכו־סוציאליים ועוד. המקרים שהעמותה מלווה הם של הפגיעים ביותר בקרב קהילת הפליטים – קטינים, ניצולי עינויים, חולים, אנשים עם מוגבלות ומשפחות חד-הוריות. הצוות והמתנדבים המסורים של העמותה נפגשים עם הסיפורים הקשים ביותר, כאלה שאי אפשר לדמיין, ומספק סיוע בתוך מציאות שבה אין מענים אמיתיים מצד הרשויות. א.ס.ף, יחד עם שאר ארגוני הפליטים, עושה כל כך הרבה בשביל מי שנחשבים אנשים שקופים במקרה הטוב ומושא להתעמרות במקרה הרע. בעיניי, זה מקום שבו רואים בצורה הכי גולמית וחזקה את החושך והאור של החברה שלנו, ושל בני אדם בכלל.
גולומב 52 תל אביב

>> בית ספר לרוץ אליו וקפה ששינה שכונה // העיר של איתמר שמשוני
>> הטמבוריה הכי מיוחדת בארץ וקלאס תל אביבי // העיר של זוהר גוטסמן

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר:

ההזנחה של נווה שאנן. זו שכונה מדהימה, מלאה בתרבויות, סיפורים ומאבקים – ומגיע לאנשים שחיים בה ליהנות ממנה. אבל היא סובלת מהזנחה קשה, באינספור מובנים. התשתיות מזעזעות: אין מערכת ניקוז מסודרת, כך שכל חורף הרחובות מוצפים במים וביוב; מערכת החשמל ישנה ובלתי יציבה, מה שגורם להפסקות חשמל ולמפגעים בטיחותיים. יש בתים שנראים כמו מלכודות מוות – בלתי נתפס שגרות בהם משפחות עם ילדים קטנים. בכל גשם נופלים עמודים ברחוב, ובקיץ צריך לעבור כברת דרך כדי למצוא קצת צל. זיהום האוויר מורגש, כמעט אין צמחייה, ואין פחים ברחובות. כל השכונה מרגישה כמו אתר בנייה ענק – אבל בנוגע לזה, לפחות אי אפשר להגיד שזה רק בנווה שאנן.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
״Batsheva Dancers Create״. זה אירוע שנתי בו רקדני להקת בת-שבע והאנסמבל מציגים עבודות עצמאיות שיצרו. המופע מעניק במה ומשאבים ליצירות ניסיוניות, מגוונות ושונות מאוד זו מזו. בכל פעם שיצא לי לצפות בו, יצאתי עם זווית חדשה על מחול, על הגבול שבין מחול לפרפורמנס, על עבודה עם גוף ועל האפשרויות שגלומות בבמה.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
הסרט Know Hope של עומר שמיר, על האמן אדם יקותיאלי, נתן לי הרבה כוח ותקווה. את העבודות של אדם אני מכירה כבר שנים – הן פרושות בנקודות שונות, מופיעות לי מול העיניים בנופי העיר – אבל אותו עצמו הכרתי רק בשנתיים האחרונות. כשראיתי את הסרט הופתעתי לגלות כמה הוא עשה לאורך השנים, ואיך הוא מצליח שוב ושוב לקמט קונפליקטים ופערים בעולם לכדי כמה מילים או דימוי מופשט שטעונים בכל כך הרבה. הבחירה של המקום והתגובות של עוברי האורח המוצגות בסרט משפיעות על המשמעות של העבודות ומעניקות להן רבדים נוספים. הסרט, אדם, והאמנות שלו מזכירים לי מה הכוח של יצירה, של אקטיביזם, ושל קשר למקום ולסביבה שאנחנו חיים בה.

לאיזה ארגון או מטרה את.ה ממליצ.ה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
ההמלצות שלי תמיד, ובמיוחד ברגע הנוכחי, הןתרבות של סולידריות– שבתקופה הזו, תוך כדי מעבר מקום, זקוקה לתמיכה כדי להמשיך להפעיל את מערך סלי המזון כרגיל, למרות הפחתת האירועים וההכנסות – ולעמותת א.ס.ף, שנמצאת כעת במהלך קמפיין גיוס כספים ותמיד שמחה על הצטרפות של מתנדבים נוספים.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
יש כל כך הרבה שהייתי רוצה להרים להם, זה בלתי אפשרי לבחור. כל מי שממשיכים.ות ליצור תרבות בעיר, להתנגד למצב, לקחת חלק בהפגנות ופעולות, להתנדב ותכלס לכל מי שמנסים.ות לחיות את החיים שלהם.ן בתוך כל מה שקורה פה.

מה יהיה?
קשה להיות אופטימיים לנוכח הזוועות שמתחוללות בעזה. תחת משטר פשיסטי הכל הולך ונהיה קשה יותר מיום ליום, והתקווה שלי היא האנשים והנשים שאני מכירה בעיר הזו. רק אם נישיר עיניים למתרחש ונפעל לשינוי יהיה סיכוי שיהיה פה טוב יותר.

• העיר שלי
• אמנות ישראלית
• א.ס.ף
• תרבות של סולידריות
• ת"א תרבות המחוגה
• בתי קפה בתל אביב
• עיצוב תכשיטים
• נווה שאנן