את זה לא ראינו בא: לפני תחילת הסתיו, "You Can See Everything" ("אפשר לראות הכול", בתרגום חופשי ולא רשמי) של ניית'ן פילדר בכלל לא היה על הראדר של האירועים הקולנועיים המדוברים השנה. אך מאז עלה לאקרנים בארצות הברית בסוף השבוע שעבר, הסרט הדוקומנטרי הפך לתופעת תרבות של ממש. התורים להקרנותיו, כפי שחוויתי בעצמי, משתרכים עד סוף הרחוב. הכנסותיו הקופתיות שוברות שיאים למיניהם ועוקפות את אלה של סרטים יקרים ומסחריים בהרבה. הביקורות משתפכות מקיר לקיר, וברחבי העולם מתפוצצים מתסכול, כי אולפני A24 שמטפלים בו החליטו להפיצו טיפין-טיפין: לארץ, למשל, הוא יגיע רק ב-26 נובמבר, שבוע אחרי הפצתו באי הבריטי, ובצרפת בכלל אין לו תאריך הפצה. הטירוף הזה יימשך עוד הרבה זמן, כנראה עמוק לתוך עונת האוסקר.
>> נייתן פילדר משווה את פרמאונט+ לרייך השלישי, ואנחנו קצת אשמים

הלהיט צפוי לזכות בשלל מועמדויות, ואם יצליח להשתחל גם לקטגוריית הסרט הטוב ביותר, הוא כבר יעשה היסטוריה: מעולם לא היה סרט תיעודי מועמד לפרס הזה. זכייה תהפוך אותו, כמובן, גם לסרט התיעודי הראשון שזוכה בו. אלא שגם אם זו הגדרתו הרשמית, לקרוא ל-"You Can See Everything" דוקו זה כמו לקרוא לתה קפה ולמאצ'ה שוקו.

אז במה מדובר? קשה להסביר. פילדר, שכבר חולל מהפכות דומות בעולם הטלוויזיה עם סדרות כמו "חזרה גנרלית", עושה זאת שוב, ומגיש כאן סרט שכמותו לא ראינו. הוא מתגלה כקולנוען המקורי והמהפנט ביותר מאז דיוויד לינץ', שהלך לעולמו לפני כמעט שנתיים. אם אתם הולכים ברחובות אמריקה ורואים חבורות של אנשים שיוצאים מאנשהו ולא יכולים להפסיק לדבר על מה שראו, הם כנראה חוזרים מ-"You Can See Everything". חלק מהם כנראה עושים את דרכם לרופא, שיחזיר להם את הלסת למקום. אני עצמי ישבתי בפה פעור במשך כמעט שלוש שעות.

עדיף לדעת כמה שפחות לפני הצפייה, וגם אנחנו נשמור לעצמנו את ההפתעות הגדולות באמת. מותר לומר כי בעיקרון, הסרט עוסק ביזמית אליזבת הולמס, מי שעמדה מאחורי תראנוס, חברה שהטכנולוגיה שלה הבטיחה לערוך מאות בדיקות באמצעות טיפת דם אחת, והתגלתה כהבטחה הכי כוזבת מאז שיעקב מרידור הבטיח להאיר את כל רמת גן באמצעות נורה בודדה. היא הורשעה בכמה סעיפים של מרמה, ונידונה ל-11 שנים ושלושה חודשי מאסר. הסיפור שלה, שנחשב לאחת ההונאות הגדולות בתולדות עמק הסיליקון, כבר היה בסיס לכמה יצירות קודמות, ובהן המיני-סדרה "עלייתה ונפילתה של אליזבת' הולמס" ("The Dropout") בכיכובה של אמנדה סייפריד (זמינה בישראל בדיסני+). פילדר מתכתב כאן עם התוצר הטלוויזיוני הזה, ותסמכו עליו שיעשה זאת בצורה מבריקה.

הבמאי יצר את הדוקו עם לאנס אופנהיים, כוכב עולה ויהודי כמו פילדר, שחתום השנה על סרט עלילתי מדובר ומוערך בשם "פריים-טיים" בכיכובו של רוברט פטינסון, שגם כן מבושש להגיע לישראל. השניים מתמקמים עם מצלמתם במעונה של הולמס. הוא רחב ידיים יחסית אבל עדיין צנוע, ואין בו שופוני. העיצוב הזה משקף היטב את אופיה של היזמית, שלפחות כאן מצטיירת כאישה עניינית וקורקטית – מורכבת אך לא צבעונית, חסכנית במילים ובמחוות גופניות, ולחלוטין נטולת אירוניה והומור.

צוות הצילום מצטרף אליה תקופה קצרה לפני שתתחיל לרצות את מאסרה. גם כעת, אחרי שדינה כבר נגזר, היא מסרבת להודות באשמה. מבחינתה, לא נפל כל רבב במעשיה. היא לא שיקרה ולא הונתה אף אחד – אם כבר, אז אלה הכתבות עליה והסדרה על אודותיה שהכניסו מילים בפיה וציירו דמות אחרת ממה שהיא באמת.

אנחנו כבר כל כך מורגלים להתקומם נגד נבלים שלא לוקחים אחריות, שקל לחשוב שגם פילדר יעשה זאת, אך הסרט שלו אינו סאטירה בסגנון "דיגר". הוא לא עוסק באשמה, אלא בספק. נראה כי הולמס משוכנעת שלא שיקרה לאיש, והבמאי לא ממהר לחרוץ אחרת.

הרי איך אפשר לדעת? כל סוג של תקשורת מטעה יותר מהאחרת. לא סתם הפכו הבעות הפנים של הולמס לאיקוניות כבר מהטריילר – הן לא אומרות דבר. באשר לתקשורת מילולית – גם היא לא בהכרח עוזרת. שוב ושוב חוזר הסרט למשפט מפתח אחד שאמרה היזמית לגבי יכולותיה של המצאתה, ובמרכזו ניצבת מילה אחת שאפשר לפרש אותה בשתי דרכים (מעניין אגב איך יתרגמו אותה לעברית). היא עומדת על כך שהתכוונה למשמעות אחרת ממה שאחרים הבינו. פילדר ממחיש כאן עד כמה סמנטיקה היא דבר מתעתע: השפה, שאמורה לכאורה לגשר בין אנשים, היא למעשה מה שמאפשר ליצור מסך עשן ביניהם, בכוונה או שלא. ברגע מפתח אחר, הוא מראה להולמס את אחד המערכונים המפורסמים בתולדות הקומדיה האמריקאית, שמבוסס על אי-הבנה לשונית, והיא מתעקשת שאינה מבינה את הבדיחה. כאן, הוא מתחיל להבין שייתכן שהיא פשוט רואה את הדברים אחרת משאר האנשים.

לכו תדעו אם הולמס תמימה או סתם מיתמת. במהלך הסרט עולה השאלה האם מפילים אותה בפח, או שמא היא הפתיינית ופילדר הוא הפתי. לכל אורכו, "You Can See Everything" בודק את הגבולות הללו, ועושה זאת בתחכום שמשלב בין הצורה לתוכן. למשל, כדי להמחיש את התהייה מי השולט ומי הנשלט, הוא מעמיד את המצלמה כך שתמיד דמות אחת צופה באחרת, בוחנת אותה ואף בולשת עליה. כמעט בכל סצינה אחת מן הדמויות נעלמת מן המסך, מה שממחיש את העיסוק במתח שבין הנסתר לגלוי. כדי לעסוק בגבולות שבין המקור לייצוג, פילדר משתמש ביצירות הקודמות על אודותיה של הולמס בצורה פורצת דרך, כזו המציעה מודל היברידי חדש לגמרי בין התיעודי לעלילתי. זה גם הפתרון שמאפשר לו להתמודד עם האתגר הגדול ביותר: מה לעשות כשמושא התיעוד שלו נכנסת לכלא וכבר לא זמינה לו. הסרט היה אמור לאבד כל עוקץ ברגע שזה קורה, אבל התוצאה הפוכה: מכאן והלאה, הוא רק הולך ומשתפר, מפתיע כל פעם מחדש, ונוסק לשיאים בל ייאמנו.

זהירות: הפסקה הבאה כוללת ספוילר קטן
הסרט הוא מתנה שלא מפסיקה לתת. הולמס היא לכאורה הגיבורה, אלא שכבר בתחילת הדרך צץ גיבור משמעותי לא פחות – בן זוגה, טיפוס בנוי לתלפיות ומפוקפק להחריד בשם בילי אוונס. חשוב מכך, בשלב מסוים נכנסת לתמונה שחקנית שבכלל לא ציפינו לה, ומשנה לחלוטין את כללי המשחק.

כשלעצמו, הסיפור של תראנוס הוא פרשייה מסעירה, ובכל זאת התחושה היא שאולי אפשר היה להחליף אותו בסיפור אחר, ועדיין האפקט היה זהה. בסופו של דבר, מהות כוחו של "You Can See Everything" היא לא המעשה עצמו, אלא מה שפילדר עושה איתו. לפני שהתפרסם, פילדר התפרנס כקוסם במסיבות בר-מצווה, והסרט מתגלה כמעשה קוסמות קולנועי, שבו הבמאי שולף שפנים מן הכובע כדי להנכיח את הכל מול המצלמה – גם את מה שנעדר מן התמונה. אפשר כמובן להציג את סיפורה של הולמס בכתבות ובספרים, ורבים כבר כתבו ועוד יכתבו אותם, אבל הבמאי ממקסם את יכולותיו של המדיום הקולנועי כדי לעשות זאת כפי שרק המסך הגדול יכול. היפה הוא שבניגוד לאמני אשליות אחרים, הוא עושה זאת לא מעמדה מתנשאת של כוח אלא להיפך, בענווה ובפגיעות של מי שמודה כי ייתכן שמוליכים אותו סחור-סחור. אין פה פסקנות, אלא ספקנות.

מעלה נוספת של פילדר היא שפניו תמיד נותרות חתומות, באופן שיכול להתחרות בפניהם חסרות ההבעה של באסטר קיטון או של גיבורי סרטיהם של ג'ים ג'רמוש ואקי קאוריסמקי. העובדה שלעולם אינו מחייך רק מעצימה את האפקט הקומי אל מול מחול האבסורד שמתרחש סביבו.

התוצאה היא סרט מצחיק מאוד, דווקא בגלל שהוא לא אומר לנו מתי לצחוק. פילדר קוסם, אך לא ליצן. פעם אחר פעם עולה התהייה אם משהו בהתנהלות הכה מרחיקת לכת של הולמס וסביבתה יגרום לו לאבד את זה, אבל הספינקס שומר על קור רוחו. זה סרט מטריד מנוחה ומעורר מחשבה, שקשה להפסיק לחשוב עליו הרבה אחרי הצפייה. זה סרט חדשני, שמותח את גבולות הבדיון והדוקומנטרי בצורה שיחשבו וידברו עליה לכל הפחות עוד שנים רבות, וזה גם סרט מסעיר מאוד, שיש בו רצף בלתי פוסק של סצינות מטורפות לחלוטין. מומלץ לצפות בו באולם מלא – הקהל מסביב פשוט השתולל, ולא הפסיק לצהול ולהריע, באופן שלא חוויתי מזמן. למעשה, זו אולי הפעם הראשונה בחיי שבה פספסתי כמה משורות הדיאלוג כי רעש הצחוק האדיר הפריע להאזנה.

נוסף לכל, ואולי מפתיע מכל, זה גם סרט יפהפה, רגיש ומרגש מאוד. כמה היה קל לגשת לנושא הזה בציניות ובסרקזם, אבל פילדר עושה זאת בלב פתוח. אפשר היה לראות ביחסים בין הולמס לבן זוגה עוד הצגה, אבל הוא משאיר פתח לאפשרות אחרת – שהם באמת ובתמים אוהבים זה את זו.

יתרה מכך, לאורך הצפייה עולה הרושם שהבמאי עצמו נכבש בקסמה של הולמס. נדמה שהוא מחבב אותה, אולי אפילו מאוהב בה. מצד אחר, יכול להיות שזו רק פרשנות שלי. אחרי הכל, אם יש משהו שהסרט מוכיח, זה עד כמה אנשים הם יצורים מורכבים ומסתוריים. "You Can See Everything" מלמדנו שאנחנו יכולים לראות הכל, ועדיין לא להבין כלום.

• ביקורת סרטים
• המסך
• קולנוע
• ניית'ן פילדר