אל תתנו לפתיח להטעות: "אזהרת טריגר" הוא סרט בינוני מ-2005

הזיכרון המשמעותי ביותר של ג'סיקה אלבה, לפחות עבורי בתור מי שהיה ילד ב-2005, הוא ההתלהבות מהתפקיד שלה בארבעת המופלאים, כשהיא הופכת לבלתי נראית ומוצאת את עצמה בשדה הקרב, ערומה לעיני כל. תאמינו לי, אין דבר כל כך קרינג'י ומספק מסרטים של שנות האלפיים המוקדמות. עכשיו נטפליקס הביאה לנו בדיוק סרט שעומד בכל הסטנדרטים הירודים של סרט מהתקופה הזאת – "אזהרת טריגר", מעיין ניסיון מוזר לייצר גרסה נשית לג'ון וויק. זה משמעותית פחות מלהיב, והסיבה לזה היא ממש לא "כי היא אישה". למרות שהסרט הזה מנסה להיות המון דברים, יש שאלה אחת שמרחפת מעליו – האם ג'סיקה אלבה תצליח לחדש את הקריירה הקולנועית שלה בזכותו, ותהיה גיבורת האקשן הכי רלוונטית לימינו? כנראה שלא, אבל זה עדיין לא אומר גזר דין מוות לפרנצ'ייז הזה, שרק החל את דרכו. 

>> תמיד רציתם לאכול את המנות של "הדוב"? טוסו ללונדון ומהר

אחרי 5 שנות הפסקה ממשחק, אלבה חוזרת למסכים בדמותה של פרקר, לוחמת קומנדו בכוחות המיוחדים שבסיום משימה מסוכנת מקבלת טלפון מהאקס שלה מימי התיכון. הוא מספר לה שאבא שלה מת, וכך מאלץ אותה לחזור לקריאיישן, העיירה הקטנה בה גדלה. אותו אקס הוא כיום השריף, ואח שלו הוא סוחר נשק לא חוקי. אביהם הוא סנאטור, שבדיוק מתמודד לכהונה נוספת. כל זה די מסריח מהרגע הראשון, ופרקר אכן חושדת מיד שהמוות של אבא שלה במכרה ליד הבית קשור לתחום העיסוק של אלביס, האח סוחר הנשק. הפתיחה של הסרט מבטיחה, ועמוסה בבחירות צבעים שהופכות את האווירה להרבה יותר מסקרנת, ולגמרי יש אווירה של סרט שמתרחק קצת מהוליווד – כזה שמייצר שוטים שנראים קצת שונה ממה שאנחנו מכירים בסרטי האקשן הגדולים, אולי בגלל הטאצ' האישי של הבמאית האינדונזית המוערכת מולי סוריה, לה זו עבודה בינלאומית ראשונה. זה כמובן מסתיים מהר מאד אחרי סצינת הפתיחה, ומשם אנחנו חוזרים אחורה בזמן, לסרט אקשן קלאסי משנת 2005. 

האינדונזים עושים אקשן משוגע לגמרי, ולכן התלהבתי מזהות הבימאית. מספיק לראות את שני סרטי "הפשיטה" כדי להבין עד כמה הם מופרעים, כי שם רואים את האקשן האינדונזי במלוא תפארתו, ואפילו ג'ון וויק בכבודו ובעצמו לא מגיע לרף שהציבו הקרבות של "הפשיטה". לצערי, לא קיבלתי את מה שציפיתי לו. זה לא שהאקשן לא טוב – כשיש אקשן הוא מצוין – אבל גם אם זו לא הצהרה מדויקת, זה הרגיש לי שראיתי את פרקר בוכה ומתאבלת יותר מאשר יורה באנשים, וזה לא יחס טוב לסרט אקשן. קחו לדוגמה את ההישג המשמעותי של הסרט הראשון של "ג'ון וויק" – הם הצליחו לייצר גיבור רגיש שקל להזדהות איתו, תוך כדי שהוא מחסל צבא קטן של אנשים לאורך כל הסרט.

מנגנון הלחץ על ג'ון וויק היה הרבה יותר גבוה, בעוד שב"אזהרת טריגר" מרגיש שאין באמת לחץ על הגיבורה. קודם כל, ברור ומובן שהיא תצליח לחלץ את עצמה מכל צרה שתסתבך בה, וזה נראה גם הרבה יותר מדי קל בשביל ג'סיקה אלבה להילחם. משהו באופן שבו היא נלחמת פשוט מרגיש לא אמין. אבל מעבר לכך, מה שבאמת הופך את "אזהרת טריגר" לסרט משנות האלפיים המוקדמות הם הדיאלוגים השטחיים, הקלישאתיים והמשעממים שהיו יכולים באותה מידה לצאת מהפה של סילבסטר סטאלון, ארנולד שוורצנגר או ברוס וויליס (בשנת 2005, כשוויליס עוד היה מסוגל לדבר). הכתיבה השטחית הופכת גם את הדמויות לשטחיות, ואין נבל אחד בסיפור שהקהל יכול לזכור שנה או שנתיים מהיום. 

אם להיות כנה, למרות המגרעות "אזהרת טריגר" הוא סרט די מבדר, לפחות כשג'סיקה אלבה לא בוכה על מר גורלה. הוא גם מכניס להוליווד טעימה ממטבח סרטי האקשן האינדונזי, גם אם קטנה מדי. ואני חייב להגיד – גם סיימתי אותו עם חשק לעוד. אני רוצה עוד סצנות כמו סצנת הבר שנשרף, אני רוצה לראות את ג'סיקה אלבה נפצעת ונלחמת בעוד גברים מושחתים (אבל בחייאת, תביאו לה מאמן שחקנים), ואני רוצה לראות אותה יוצאת מהעיירה. למרות כל הפגמים, אני רוצה לראות את הסיפור הזה מתפתח. זה לא בזכות אלבה, וספק אם הסרט הזה יציל את קריירת המשחק שלה, אבל הוא כן מסוגל להביא משהו חדש למסך בעתיד. אם הדיאלוגים גם יתאימו לתקופה בה אנו חיים, זה אפילו יהיה יותר טוב.
"אזהרת טריגר", עכשיו בנטפליקס