על הקיפאון: איך במדינה כמו ישראל לא פיתחנו תעשיית אימה משגשגת?

חג האלווין שצויין בסופ"ש שלח אותי להרהר בתהיה הקבועה שלי – איך לעזאזל אין לנו יותר סרטי אימה תוצרת כחול-לבן? זו שאלה שמציקה לי כבר שנים, אני תוהה אם התנגדותו של הקולנוע הישראלי להצטרף לדפוס העולמי – שאחרי אסונות גדולים רואים צמיחה של ז'אנרי אבסורד ואימה – יחזיק גם עכשיו, אחרי המלחמה הכי מזוויעה שראינו בארץ. לא בטוח, כי הקולנוע המקומי עוד שרוי בקיפאון מסוים.
>> יש אותנו: 9 הסרטים הישראלים הכי טובים בנטפליקס

מבחינות רבות, יש קיפאון מחשבתי וכלכלי בתעשייה הזו, שגורם לכך שכמעט ולא ראוים גיוון בז'אנרים המוצעים לקהל הישראלי. יש הרבה ריאליזם, המון סרטי צבע, שפע דרמות משפחתיות נוגעות ללב ואפילו הקומדיות נמצאות כרגע בפרונט, אבל בארץ כמעט ולא תמצאו מד"ב, פנטזיה או אימה, ויש לנו את כל הסיבות דווקא לקבל סיפורים שכאלו בתור מדינה שהיא אבן שואבת לאימה.

אדמת ישראל רוויה בסיפורים על קסמים, ניסים ומיתולוגיה יהודית שיכולים למלא לפחות עשרה סרטים באורך מלא. רק במדינה דפוקה הופכים את סיפור שאול המלך ובעלת האוב למחזמר של שלמה ארצי, במקום לסרט אימה. וגם בלי זה, לא שחסרים לנו נושאים לסרטי אימה – פוסט טראומה, אובדן, אלימות ואכזריות הן חלק מהשגרה היומיומית כאן, במיוחד בשנים האחרונות. וכמו שיודע כל מי שמביט ברשימת הטופ 10 של נטפליקס, בהחלט יש ביקוש כאן ליצירות מהז'אנר. חברו לזה את ההצלחה החסרת התקדים (דאז) של "מי מפחד מהזאב הרע?" ותבינו שיש רצון.

סרטי אימה מקומיים היו יכולים להיות מפלט מובהק של קהל ישראלי מהאימה האמיתית שלנו, בין אם היא טילים מאיראן או איפור של טלי גוטליב. או אפילו טוב מזה, הם היו יכולים לעמת את הציבור בצורה מעוררת מחשבה עם המציאות הזאת. ואל תתרצו לי עם טענות של תקציב, כי מדובר בז'אנר שלא בהכרח דורש המון. העובדה שהסרטים הישראלים הכי מצליחים של השנים האחרונות הם "ההילולה 2" ו"להציל את שולי-סאן" הם סימפטום של הדחקה לאומית, בעוד שתפקיד התרבות היא לבקר, לעורר מחשבה ולהתמודד עם דברים.

קרה אסון, ובמקום להתמודד איתו ראש בראש אנחנו מעדיפים להשתמש באסקפיזם כדי להדחיק. הקהל הישראלי צריך קולנוע ישראלי אמיץ, ובכלל – תרבות אמיצה. יש מקום לקומדיות, יש מקום לאסקפיזם, אבל זה לא יכול להיות צורת התרבות היחידה שאנחנו צורכים. הסיפור של ז'אנר האימה הישראלי הוא רק סימפטום למשהו גדול יותר, לניפוץ המראה החברתית והפוליטית, ולתהליך "טימטומיזציה" אמיתי ומכוון שקורה בתרבות. הקולנוע לא יכול להישאר תקוע בהרגליו הישנים, אלא להיות מגוון ומאתגר ולהתאים את עצמו. לא הגיוני ובלתי נתפס שבכיכר החטופים אנשים עדיין ממשיכים להפגין בעוד שבאולמות הקולנוע והתיאטרון אנשים יושבים ומדחיקים. 

האם התפתחות ז'אנר האימה תהיה התשובה לכל צרותינו? כנראה שלא, אבל מכל הז'אנרים האחרים, הכי סביר שז'אנר האימה יוכל להיווצר פה – במיוחד כי הוא לא דורש יותר מדי תקציב, ומתאים להפליא לארצנו הקטנטונת על כל רבדיה. יש לנו אסון לאומי נוראי שעדיין לא נרפאנו ממנו. יש לנו היסטוריה ומיתולוגיה עשירה מלאה בסיפורים בעלי אופן על טבעי. יש קהל לסרטי האימה (ובמיוחד לז'אנר הרוצחים הסדרתיים). אנחנו יכולים ליצור כאן התפתחות נפלאה של ז'אנר שעכשיו מרגיש נחוץ מתמיד. זוהי קריאה – בעיקר ליוצרים, לאולפנים ולקרנות הקולנוע, אך היא גם קריאה לקהל. אל תתנו לאף אחד לטמטם אתכם, תצרכו יצירות שיאתגרו אתכם. פחות אסקפיזם, פחות פאנצ'ים סתמיים ותיצרו את הביקוש בעצמכם. אתם יודעים שמגיע לכם יותר.