נפוטיזם 101: לא הרבה קורה בסרט הנעורים שאדם סנדלר הפיק לבת שלו

הסבלנות שלנו כחברה, כלפי בני הנוער, הולכת ופוחתת בשנים האחרונה, לאור העובדה שהם הפכו למטרד סביבתי. אני אולי נשמע כמו זקן נרגן – למעשה, אני בטוח נשמע כך – אבל אין מה להגיד, זה המצב. שר אימפוטנט לביטחון פנים ושר חינוך עלוב אף יותר לא מצליחם להתמודד עם בני הנוער שנאבדו במהלך שנות מלחמה ומגיפה, והוזנחו לטובת טרנדים בטיקטוק ומשפיעני זבל. רצח ימינו זלכה, קטטות עם כיסאות כתר, פריצות, גניבות, השתלטות על רוטשילד ושלל פשעים הם רק חלק מהתחלואות של הדור הנוכחי. לפעמים אפילו עולה לי סרטון של נערים חוטפים מכות ממאבטחים, או מאדם שעצבנו, וקשה לי לא להרגיש שמגיע להם. ואז אחרי כל זה, אני עוד צריך לשבת מול הסרט החדש של נטפליקס ולהרגיש אמפתיה כלפי הפישרים הקטנים האלו.
>> "ערביט 2026": פסטיבל יפו למוזיקה ערבית חוזר בפעם הרביעית

הסרט "אל תאחלו לי בהצלחה" הוא פרי הנפוטיזם של אדם סנדל, שהפיק אותו כדי לתת לביתו בת ה-17 סאני סנדלר לככב בו בתפקיד ראשי. היא מגלמת את סופי, נערה אאטסיידרית – כי בדרמות קומיות על התבגרות האאוטסיידרים הם תמיד המעניינים יותר – שחולמת על תפקיד ראשי במחזמר שבית ספרה מעלה השנה, "מלצרית". רק שאמה של סופי מגלה שהסרטן חזר, ובסבב השני של הוא לא מתכוון לוותר בקלות. סופי הצעירה, לצד משפחתה, צריכה להתמודד עם האובדן, ותוך כדי גם לשמור על התפקיד. 

בסך הכל יש פה חומר טוב לדרמה, אבל לא הרבה קורה בעלילה. רוב הסרט מדלג בין החזרות לביתה, עם הצצות לאינטרקציות אחרות מגיל הנעורים, כמו מסיבה שבה סופי עושה פאדיחה נוראית (שכמובן נשכחת אחרי שתי דקות כאילו לא קרתה מעולם), או עבודה במעדנייה של אביה. האם אליזבת', שאותה מגלמת מלאני לינסקי המצוינת תמיד, היא זאת שמקבלת את רוב ההחלטות, ואף הפוקוס לא עליה. אם הוא היה שם, היינו מקבלים סרט אחר לגמרי. לסופי הגיבורה, לעומת זאת, יש החלטה אחת מרכזית – איפה היא משקיעה את הזמן שלה. חוץ מזה, הכל הולך לה די בקלות.

היא רוצה תפקיד ראשי? היא מוכשרת, אז הוא שלה. הציונים בבית הספר? אין שום אזכור. היא רבה עם חברה שלה? אה, אין בעיה, הן פשוט ישלימו. למה? ככה. זה שאמא שלה חולה הוא הקושי היחיד שהדמות עוברת, ולא שאני מזלזל בו, כן? אבל אין לה ממש סיי בנושא, והדמות נותרת יחסית פסיבית. אני אומר יחסית, כי היא כן עושה דברים – אבל לא ניצבים המון מכשולים בדרך. האם היא הייתה יכולה למרוד קצת יותר בעקבות המשבר הקיומי שהיא חווה כנערה שעומדת לאבד את אמה? כנראה שכן, אבל משום מה, היוצרת ג'וליה הארט החליטה שהנערה המסכנה סובלת מספיק גם ככה.

הרגעים החזקים ביותר של הסרט מגיעים כשסופי מתעמתת עם האובדן. אז כישורים המשחק של סנדלר הבת מוכיחים שהיא לא נבחרה רק בגלל נפוטיזם, ובסוף הסרט נוצרת תמונת סיום די מלאה, שגם מצליחה לתת דקירה קטנה בלב. אבל היה קשה לי להזדהות עם דמות שכל שטות שלה נראית לי חסרת פרופורציות, כמו כשהיא מתעצבנת על האם החולה על כך שלא תצליח להגיע להצגה. אני תוהה אם גם אני כנער הייתי כזה מעצבן. סביר להניח שאמא שלי תגיד שכן.

אני כנראה לא קהל היעד כאן, אבל אם אתם רוצים דרמה יחסית רגועה עם קאסט מצוין שמתמקד בשאלה "כמה זמן אנחנו בוחרים להעביר עם האנשים שנותרו איתנו?", זה יכול להיות סרט נחמד ביותר. אבל אני עדיין מחכה ליום שבו הנוער יחזור לסורו, וישוב לשטויות של בני נוער – כמו נגיד, לעשן נרגילה בגינה ציבורית בשישי בלילה – בלי לדקור אף אחד. עד אז, אני לא רוצה לראות בני נוער, לא בסביבה האישית שלי ולא על המסך.
"אל תאחלו לי בהצלחה", עכשיו בנטפליקס