דיוקן האמן כאיש מגניב: מתן אורן מחפש את הכוח שאין לכם

הוא הכי יו גרנט של חדרה שיש. שניים כמוהו בכנסת, לא משנה מאיזה צד של המפה הפוליטית – והכל נראה פה אחרת. מתן אורן, 38, הוא מעיין אינסופי של ידע על אמנות. מהרגע הראשון שבו אנחנו נפגשים הוא לא מפסיק ללרלר על אמנות בשצף אינסופי, מפציץ בשמות של אמנים מתקופות שונות, מתייחס לעבודות שלהם כרפרנס ודרכם פורס את משנתו האמנותית. דרך העיקשות שלו אני קולט שהבנאדם כולו בתוך האמנות, בצורה טוטאלית ומוחלטת, שמתישהו תהפוך אותו לאוטוריטה בתחומו. אז אני נכנע לפורס מז'ור שהוא ונותן לו לקחת אותי למסע בנבכי התשוקה שיוקדת בו. אנחנו נשאבים לשיחה על אור. על ההבדלים שבין צילום לציור. על וטכניקות שונות. על מה דימויים אומרים. ואיך לקרוא אותם. מדברים? הוא מדבר, אני מקשיב. בשלב מסוים הוא קוטע את המונולוג מאיר העיניים ומגיש לי ספר על צייר בשם פאולו ורונזה. הוא מעלעל בו, מראה לי דימויים שתומכים במה שהוא מסביר, מפרשן את הקומפוזיציות בדימויים כמו טורנדו של אמנות. באופן די תמוה אפילו הבנתי על מה הוא מדבר.

"את ורונזה פגשתי לראשונה בלונדון לפני שמונה שנים, עם ארבעה ציורים, אלגוריות על אהבה שנמצאות בארבע פינות של אולם אחד מלא ציורים בנשיונל גלרי. כיום, אגב, הם תלויים יחד על אותו הקיר". משחזר אורן. "הייתי מגיע לפגישות איתם כמעט כל שבוע, מצלם, רושם ומתבונן, מנסה להבין מה הוא עשה שם. איך הדמויות כמו נמצאות על מסך שטוח ועד רגע נופלות מהציור אל תוך החדר. מעסיקה אותי הדרך שבה הדימוי שבציור נוצר, אני חושב כל הזמן על המפגש שבין אדם לציור. ציור זו חיה מוזרה, מדומינת לגמרי, ובכל זאת היא מצליחה (כשהיא מצליחה) לתפוס איזה רגע בעולם. ועל הרגע הזה אני עובד, של המפגש עם הציור, איזה יחסים אתה מייצר עם האובייקט הטעון או הסתום הזה.

"כאמן אני מאוד אוהב לשוטט בעיר, מחפש רגעים שהם מוגבלים בזמן שלהם, בין אם זה מישהו שרץ אחרי אוטובוס ברחוב או רקדן במסיבה שפתאום נעלם בחושך של המועדון", הוא ממשיך. מתוך המפגשים המוגדרים בזמן האלה אני עובד, כמו מקטעים של זיכרון שאתה נתקע עליהם בלופ. זה מה שהניע אותי בשנים האחרונות ליצור עבודות אנימציה מציורי שמן על פלסטיק ועץ, לעבודה יש גם נוכחות בחלל התצוגה וגם בפלאפון של כל צופה. לרוב זה מצולם בפלאפון, הופך לחומר, לציור, למיצב ושוב חוזר להיות הלופ הקצר שאני נתקע עליו בפלאפון. ציור זו מערכת שקרנית שמנסה בצורה היעילה ביותר, עם כמה שפחות והסתבכויות בדרך להגיע אל המציאות. בהקשר הזה חדרה היא ממש קרקע פוריה לבדיונות ויצירה של דימויים חדשים. חדרה נמצאת בהרבה מהעבודות שלי בזכות הבנה כפולה על המקום ממנו אני מגיע: מצד אחד הגנריות של העיר הזו ,ומהצד השני הבנתי שלדיוק הגיאוגרפי אין כל כך משמעות בציור. כל בניין יכול להיות בברלין, או אלנבי או רחוב הנשיא בחדרה. זה שוורונזה מצייר את עצמו כצייד בתוך ציור קיר ענק זה חשובה ולא חשוב באותה במידה להבנה של הציור".

זה לא שבזו מסתכמת הבחירה המקצועית שלו. האמנות מגדירה אותו. הוא חי אותה, נושם אותה, אוכל אותה. תעסוקה, כיבוש, שחיתויות, מגיפה, המציאות כופה עלינו להתמודד עם דברים שלו הייתה הבחירה בידינו, לא בהכרח היינו בוחרים להתעסק בהם מרצוננו. בתוך כל זה יש אנשים שרק בשובל של המומנטום של החיים שלהם מפזרים חוכמה ועושר בעולמנו. ואנשים כאלה מציבים לכולנו רף מעט גבוה. במקרה של מתן אורן הצליח לטבע ממש: הבנאדם, הכישרון ותחום ההתעניינות האישי שלו חד הם. זאת ועוד: הוא גם אלטרואיסט אמיתי. וכשהוא לא עוסק באמנות שלו עצמו הוא מגייס את כל האוריינות הזו שלו ועובד בלעזור, לסייע, ולהנגיש את האמנות, מושא אהבתו הבלתי מתפשרת, לקהל כמה שיותר רחב.

"בנוסף לאמנות אני מלווה ומנהל כמה מיזמים שעושים את החיבור בין אמנות, חינוך וקהילה", מודה אורן, "אני מאמין שכל צלע במשולש הזה יכול וצריך למצוא את הצידוק המלא לקחת חלק במשחק. לא לפעול מתוך כח של הרגל או שגרה. מזה יש מספיק במערכת. האמנות יכולה לתת לה הצעה יותר מרגשת. למזלי תוך כדי לימודים לתואר שני בבצלאל זיכיתי להיות חלק מתוכנית עמיתי בצלאל של קרן אדמונד דה רוטשילד, שהעניקה לי סטודיו בבית ספר משה שרת והזדמנות נדירה ליצור חיבור בין הסטודיו שלי לבין סטודיו לחינוך. אני מאמין שזה לא מספיק שאני עושה אמנות, אני חייב גם להתעניין בה בכנות. חשוב לי איך אנשים פוגשים אמנות. הדרכים לפתח את מפגש הקהל עם האמנות והעשייה שלה מפעילים אותי. זה ליצור זירוקס של שתי מטר על שתי מטר של השגרירים של הולביין, ובמשך חודשיים להבין עם ילדים וילדות בבית ספר יסודי מי אלה שני האנשים שעומדים שם. דרך רישומים בעיפרון בלבד, שוב ושוב, של אותו ציור מלפני 500 שנה לנסות להבין מה קרה שם?

"בשבוע הבא נפתחת תערוכה שאני אוצר בשם 'כח' ומשתתפים בה מעל 60 תלמידים מבתי ספר בבת-ים וירושלים. את התלמידים מנחים 16 משתתפי תוכנית עמיתי בצלאל, אותה אני מלווה בחמש שנים האחרונות. הבחירה בשם, עוד בשלב תהליך העבודה עם התלמידים, באה ליישר מבט למרכיב הזה בתהליך העשייה. 'אין לי כח' זו תשובה שמקבלים הרבה מאוד מתלמידים. רציתי ליצור הבנה שיש להם אותו גם אם הם לא מרגישים אותו. איזה כוח יש לתלמיד שחזר מהפסקה וכולו מלא אנרגיה לעבוד איתך עכשיו בסטודיו? איזה סוג כוח זה? ומה אפשר ליצור איתו? החיבור שבין פעולה למקום מתקיים גם במרכז חדש שאני מנהל בשנה האחרונה, מתוך המחלקה לאמנויות בעיריית תל אביב-יפו, ת"א תרבות קריית המלאכה. זה מרכז אחד מתוך רשת של ת"אים, מרכזים קהילתיים לאמניות ואמנים שמקים אגף תרבות. בהקשר הזה אני מרגיש שאני סוגר הרבה פעמים מעגל עם העשייה בסטודיו, להתמקד ברגע שהוא מוגבל בזמן, לפעול מתוך חוקיות ששומרת אותך דינמי ומתוך ההבנה שפעולה יכול להיות גם מקום, ולהפך, מקום לפעולה".