הרשת סערה, כדרכה, סביב קטע קצר מתוך הפודקאסט של אבי שושן, שאירח את ראש הממשלה בנימין נתניהו. שושן שאל את נתניהו על יחסיו עם בתו הבכורה נועה, נושא משפחתי רגיש שראש הממשלה ממעט להתייחס אליו בפומבי. הקטע הפך לוויראלי, והרשת התמלאה בדיונים על התשובות המפותלות והמביכות שלו.
>> בני ברק הפכה לסרט רע: 11 דברים שדווקא היינו לוקחים מדיסטופיות

האמת צריכה להיאמר: מגיע לשושן קרדיט על עצם השאלה. נתניהו מקבל לא מעט ראיונות נוחים, מנומסים ומרופדים היטב, ולא מובן מאליו שמראיין המזוהה עם ערוץ 14 ישאל אותו דווקא על הנושא הזה. מצד שני, סביר ששושן ציפה לתשובה פשוטה. משהו בסגנון ״אנחנו בקשר טוב, אני איש משפחה לפחות כמו פיטר גריפין, בוא נעבור לשאלה הבאה״. קשה להאמין שהוא תכנן לחלץ מראש הממשלה התפתלות קרינג׳ית כל כך.

למי שפספס: נתניהו הכחיש את השמועות, טען שהוא בקשר טוב עם בתו ועם נכדיו, ואז התבקש להסביר מאין הגיעו אותן שמועות. התשובה שלו הייתה מעט מוזרה, וברשותכם אביא אותה כלשונה: ״אז אומרים. אני לא אחראי. אני לא יכול להיות אחראי לכל השקרים שמטיפים. זה תעשייה. זה תעשייה, זה גולדשטיין. תשמע, זה גולדשטיין. פשוט גולדשטיין. תזכור את זה״.

ואני באמת זכרתי. ברור שזכרתי. אם ראש הממשלה שלי מבקש ממני לזכור, אני מציית. רק דבר אחד לא הבנתי: על איזה גולדשטיין אדוני מדבר? המחשבה הראשונה שלי הייתה שי גולדשטיין. מה הקשר? אחרי הכול, שי גולדשטיין עבר מטמורפוזה שלא הייתה מביישת את השרץ של קפקא. מבעל תוכנית סאטירית שלועגת לשלטון הוא התמקם בשנים האחרונות בחיקו החמים של הביביזם.

לא, אין סיכוי שהוא מדבר על שי, אמרתי לעצמי, ומיד עניתי לעצמי בבהלה: ״רגע, יכול להיות שהוא מתכוון לברוך גולדשטיין?״ האם ראש ממשלת ישראל משווה שמועות על יחסיו עם בתו לטבח בעשרות חפים מפשע? לא. אפילו במונחי סביבת נתניהו זה צעד ציני אחד רחוק מדי.

רק כשצפיתי בפודקאסט המלא נפל האסימון. זה לא שי ולא ברוך. נתניהו מדבר על עמנואל גולדשטיין מ״1984״ של ג׳ורג׳ אורוול. למעשה, בחלק מוקדם יותר של הריאיון הוא מסביר לשושן, שהודה שלא קרא את הספר, בדיוק למי הוא מתכוון. ברשותכם שוב, הנה המילים המפורשות של ראש הממשלה בנושא:

״הספר הזה נכתב על ידי ג׳ורג׳ אורוול. סופר ענק. והוא היה קומוניסט. בכל אופן היה שייך לשמאל. והוא ׳התפכח׳. והוא מתאר בספר הזה עולם שמחולק לשלוש מעצמות-על טוטליטריות שמתחרות זו בזו והוא מתאר מה קורה באחת מהן ששולטת בבריטניה. הם החליטו שהם רוצים לכוון את השנאה של העם לאדם אחד – והאדם הזה קוראים לו גולדשטיין. יהודי. אוקיי? והם מכניסים את העם לאודיטוריומים. אתה נכנס לאודיטוריום. כל אחד צריך לבוא לשם. יושבים שם שעתיים שלוש ורואים צילומים של גולדשטיין על המסך יחד עם הקריאות באנגלית ׳הייט הייט הייט׳. ובסוף כולם יוצאים, מריעים, צועקים בצוותא: ׳לשנוא לשנוא לשנוא׳. יוצאים החוצה וגולדשטיין אויב העם. בעצם זה בדיוק מה שקורה פה. שלוש שעות הם יושבים באודיטוריום בבית ומקבלים בערוץ 12 ובערוץ 11 ובערוץ 13 – ׳הייט הייט הייט׳״,כה אמר נתניהו.

הרפרנס, אם כן, לא נפלט לו במקרה. בנמשל שלו, הוא גולדשטיין, ערוצי הטלוויזיה הם מכונת התעמולה והציבור הישראלי נדרש מדי ערב לשנוא אותו. למען הסר ספק, ברוב הוויכוחים בעולם אני לא אנצח את בנימין נתניהו. בוודאי לא בוויכוח רטורי. למעשה, ביבי יותר טוב מרוב האנשים בעולם בדיבורים. אבל יש תחום אחד שבו אני כנראה מבין קצת יותר ממנו: ספרות קלאסית. זה, משום מה, הנושא שבחרתי ללמוד באוניברסיטה (החלטה כלכלית מבריקה, אגב, החברים שהלכו ללמוד קוד בטוח מקנאים בי).

את כתבי אורוול קראתי, למדתי וניתחתי מכל זווית אפשרית. נתניהו, לעומת זאת, הרכיב לעצמו גרסה שימושית מאוד של ״1984״, וגם המציא ג׳ורג׳ אורוול אחר מהמציאות. נתחיל מהסופר. אורוול לא היה קומוניסט שהתפכח מהשמאל. הוא היה סוציאליסט דמוקרטי ומתנגד חריף לסטליניזם. הוא לא ״התפכח״ אלא נותר ״סמולן״ עד יום מותו. גם בכתבי אורוול לא חסרה ביקורת חריפה על הקפיטליזם ועל האימפריאליזם. ״1984״ אינו כתב הגנה על הימין, אלא אזהרה מפני שלטון טוטליטרי שמרכז בידיו את המדינה, התקשורת, השפה והזיכרון. בכלל, קשה לחשוב על דוגמה חיה יותר לשיחדש מהמושג ״ניצחון מוחלט״, שנתניהו ממשיך לפמפם לציבור.

גם תיאור הטקס של נתניהו עבר הליך התאמה ביביסטי. אזרחי אוקיאניה אינם יושבים שעתיים או שלוש מול גולדשטיין. לטקס קוראים, במפורש, ״שתי דקות השנאה״. כדי להקביל אותו למהדורות החדשות, נתניהו נאלץ למתוח שתי דקות לשלוש שעות. בקטנה.

אבל מעניין יותר לשים לב למה שנתניהו פשוט בוחר להשמיט מהאמ;לק שלו לספר. בגרסה שלו טקס השנאה הוא חד-ממדי, ומטרתו רק לגרום לחברי המפלגה לשנוא את אויב הציבור. אצל אורוול, הטקס הוא אמצעי לחיזוק הנאמנות לשלטון. בסיומו פניו של גולדשטיין מתחלפות לבסוף בפניו של ״האח הגדול״. ברגע הזה השנאה הופכת להערצה. אלה אינם שני אירועים נפרדים, אלא מנגנון אחד: המשטר מייצר את דמותו של גולדשטיין כאויב המוחלט, כדי שההמון יריע בקריאות קצובות ״B-B״.

מומלץ במיוחד לחוות את הרגע המצמרר הזה בגרסת האודיו הדרמטית של אמזון, שיצאה לפני שנתיים, בכיכובם של אנדרו גרפילד, סינתיה אריבו, אנדרו סקוט ועם טום הארדי בדמותו של האח הגדול. כששומעים את זה, זה חזק יותר אפילו מאשר לקרוא את זה.ברגע אחד הקהל כולו פוצח בקריאה עמוקה: ״בי-בי, בי-בי, בי-בי״. כן, ביבי. B-B. אלה פשוט ראשי התיבות של Big Brother, דמות המנהיג והפנים של המפלגה. קריאות קצובות של בי-בי! נשבע. אל תתבע אותי, יא ביבי, זה ככה בספר. זה השם של הנבל האולטימטיבי.

בהמשך, נתניהו חוזר לגולדשטיין ומסביר שהדמות מבוססת על הקמפיין של סטלין נגד טרוצקי, שהפך להיות מבכירי המשטר לאויב העם. זה נכון בעיקרו (בכל זאת בן של היסטוריון) אבל גם כאן הוא מדלג על פרט זעיר: מי שהפך את טרוצקי לאויב העם היה סטלין. לא כמה עיתונאים עצמאיים שלא אהבו אותו, אלא השליט והמדינה שהחזיקו בעיתונים, במשטרה, בצבא ובמנגנוני התעמולה.

וזה בדיוק המקום שבו הרפרנס קורס. עמנואל גולדשטיין אינו מנהיג חזק שסובל מסיקור עוין. הוא כלי שבעזרתו בעלי הכוח מנהלים את תודעת הציבור. בכלל לא ברור אם הוא עדיין חי ואם המחתרת שהוא כביכול מנהיג אמיתית או מלכודת של המפלגה. גולדשטיין אינו ״אויב״ של המערכת. הוא מוצר שלה.

ב״1984״ תמיד יש גולדשטיין. השאלה החשובה אינה מיהו, אלא מי מחזיק במסך ובוחר מה ישדרו בו, מי מגדיר את האויב ולמי אמור הציבור להריע בסוף. ביבי ביקש מאיתנו לזכור את גולדשטיין. בהחלט. אבל אי אפשר לזכור אותו בלי לזכור מה בא מיד אחריו. קריאות קצובות של ״בי-בי, בי-בי, בי-בי״.

בקטנה

אגב, נתניהו אינו הישראלי הראשון שאימץ את דמותו של עמנואל גולדשטיין. חגי עמיר, אחיו של רוצח ראש הממשלה יגאל עמיר, הפעיל בפייסבוק חשבון בשם הזה, עד שפייסבוק הסירה אותו בשל מדיניות הזהות האותנטית שלה. ברשותכם, נדלג הפעם על הסמינר שיעסוק בשאלה מדוע אחיו של רוצח ראש הממשלה הזדהה דווקא עם אויב הציבור של המשטר.

• טור עורך
• בנימין נתניהו
• ספרות