על הפוסטר של "דיגר" מתנוססת תמונה של גבר זקן, כרסתן ומקומט, אוחז באת חפירה, ומעליו כתוב "טום קרוז הוא". זאת האטרקציה העיקרית של סרטו החדש של אלחנדרו ג. איניאריטו – בואו לראות את טום קרוז כפי שמעולם לא ראיתם אותו. במילים אחרות, קרוז הולך חזק על האוסקר. אולי זה יצליח לו, אבל אני בספק. לשם השוואה, לא בהכרח רלוונטית, בשבוע שעבר עלה "בלב הפרא" שבו בן דורו בראד פיט מציע לצופים וריאציה על פרסונת הכוכב המוכרת שלו – והוא כבר זכה באוסקר (על הופעתו ב"היו זמנים בהוליווד") מבלי להיפרד ממנה.
>> הפתעת אוקטובר: 25 הסדרות החדשות הכי מבטיחות של החודש

איניאריטו הוא כידוע הבמאי זוכה האוסקרים של "בירדמן" ו"הגבר שנולד מחדש". אבל אחריהם הוא יצר (עבור נטפליקס) את "בארדו" הנפוח והמקושקש, ולפניהם את "ביותיפול" הנפוח והשטחי. "דיגר" נופל איפשהו ביניהם. יש בו עניין, יופי חזותי ורהב אומנותי, ויש בו הופעות משובחות (זו של קרוז אינה השלמה שבהן), אבל הוא עמוס מדי, ופחות חד ומצחיק מכפי שהוא מתיימר להיות, והוא אינו מצדיק את אורכו.

דיגר רוקוול הוא איל נפט שקיבל אישור מהממשל האמריקאי לחפור בגרינלנד, והוא חפר ללא הגבלה. בתחילת הסרט הוא מתעלם מאזהרה שנוצר סדק בקרח. תוך זמן קצר פיצוץ באחת האסדות מחולל שבר, וקרחון אדיר ממדים מתנתק ויוצא לכיוון אירופה. כשדיגר מקבץ בביתו את חברי הממשלה והצבא כדי לחשוב איך להתמודד עם האסון הממשמש (כלומר להסתירו מעיני הציבור), מתברר שלאזהרה שראינו קדמו שלל אזהרות נוספות שזכו להתעלמות.

כן, זה דומה מאוד לאזהרות ולהכחשות של המנהיג שלנו, אבל נראה שאיניאריטו ושאר כותבי התסריט (חמישה מקבלים קרדיט) לא חשבו דווקא עלינו, אלא על מנהיגים אחרים שמתעלמים כבר שנים מאזהרות של מדענים לגבי הנזק שאנחנו גורמים לכדור הארץ. כלומר, "דיגר" מצטרף לסרטים מהשנים האחרונות כמו "אל תסתכלו למעלה", העוסקים בפוליטיקה של אפוקליפסה מתקרבת, שנראית פחות ופחות כמו מדע בדיוני.

הפתיחה, שבה דיגר מתעורר במיטתו שבביתו המפואר, ומבעד לחלונות נשקף נוף מלאכותי, מזכירה את המערכה האחרונה של "2001: אודיסיאה בחלל" של סטנלי קובריק. בהתחלה תהיתי אם זאת רק אסוציאציה שלי, אלא שבהמשך התגלה שהסיפור, התסריט והבימוי לוקחים השראה ברורה מסרט אחר של קובריק. הסצנות של ישיבת הממשלה הכל גברית מורמות היישר מהסאטירה העילאית (והקצרה בחצי שעה) "דוקטור סטריינג'לאב, או: איך למדתי להפסיק לדאוג ולאהוב את הפצצה". כזכור, הסרט מ-1964 הציע גרסה אחרת של סוף העולם, שתאמה את האיום המרכזי של ימי המלחמה הקרה. ב"דיגר", כמו אצל קובריק, שלל גברים משמשים כתפאורה לנשיא (ג'ון גודמן) ולרמטכ"ל השופע אדרנלין מיליטריסטי (רוברט ג'ון ברק), בזמן שדיגר יושב רוב הזמן בשקט, כמו הדוקטור הנאצי. חסרון אישה כלשהי, ולו בתפקיד שרה זוטרה, הופך את כל העסק למנותק מרוח הזמן.

בסרט ניכרים גם עקבות של הקולנוע הרפלקסיבי של צ'רלי קאופמן, כיוון שאיניאריטו פנה אליו כבר ב"בירדמן". לפרקים "דיגר" נראה כשילוב מקרטע בין "דוקטור סטריינג'לאב" – כולל הבחירה בשיר רך לסיום – ו"סינקדוכה, ניו יורק". השילוב הזה מעורר תהיה, עד התשובה העוצמתית שמסופקת בסוף (כולל הסבר לחתול האנימטרוני המוזר של דיגר), אבל הדרך לשם קצת מתישה. יש בתסריט כמה קווי עלילה משניים שבמקום להעשיר את הדרמה תורמים לתחושה של עומס. במילים אחרות, "דיגר" עשוי להיות ה"מגלופוליס" של איניאריטו. ואת קופולה אני בהחלט מעריכה ומחבבת יותר.

מבין השחקנים, מי שבהחלט מגיע לו אוסקר על הופעתו המעולה הוא ריז אחמד בתפקיד ד"ר גאנש. מסרט לסרט אחמד מתגלה כשחקן מגוון ביותר, וכאן הוא מפליא לגלם את המדען החנון שמתעקש לומר אמת. גם מייקל סטולברג מצוין כסגן הנשיא שפל הרוח. וג'סי פלמונס מספק עוד הופעה מרשימה כדמות שהיא פחות שולית מכפי שנראה בתחילה. וסנדרה הולר ("אנטומיה של נפילה") טובה בתפקיד אחותו של דיגר, אם כי היא אינה תורמת דבר לעלילה, ונראה שכתבו לה תפקיד כדי שהסרט לא יהיה לגמרי נטול נשים. ג'ון גודמן מרביץ הופעה קריקטורית מוקצנת כנשיא הדיקטטורי, שחושב שהוא והעולם חד הם. וקרוז – הסרט כולו נבנה סביב דמותו והוא בהחלט מנצל את ההזדמנות לספק הופעה צבעונית בתפקיד השטן. הוא טוב, אפילו מאוד, אבל על אף המיומנות הרבה שהוא מפגין בעיצוב הדמות, הופעתו קצת חיצונית מדי.

איניאריטו ביים את הסרט במשיכות מכחול עזות, כולל הרבה זוויות צילום נמוכות שמעוותות את הדמויות, נעזר בכישוריו הידועים של צלמו עתיר האוסקרים עימנואל לובצקי. מחלקות האיפור והעיצוב עשו עבודה מרשימה, והמוזיקאי קוזמו שלדרייק סיפק פסקול ייחודי, שונה מאוד מהפסקולים הכבדים השולטים בקולנוע ההוליוודי. זו קומדיה שחורה שאפתנית ומאתגרת, שמן הסתם לא היתה מקבל תקציב של 125 מיליון דולר אלמלא השתתפותו של קרוז. אבל סאטירות לא צריכות להמשך יותר מתשעים דקות, ולכן, למרות הסיום החזק, קשה לי להמליץ על "דיגר" בלב שלם.
3 כוכבים
Digger בימוי: אלחנדו ג. איניאריטו. עם טום קרוז, ג'ון גודמן, ריז אחמד. ארה"ב 2026, 128 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• טום קרוז