בית לחם: לחם מלא
"בית לחם" הוא אחד מהסרטים הבולטים של גל הקולנוע הישראלי החדש. הביצוע הטכני הגבוה משתלב היטב עם מהלך אתי ייחודי
"הגל החדש" של הקולנוע הישראלי ממשיך לנפק לנו סרטים מצוינים במגוון רחב של ז'אנרים וסגנונות. עכשיו זה "בית לחם", סרט הביכורים של יובל אדלר שבמרכזו מערכת יחסים מורכבת בין נער פלסטיני (שאדי מרעי המעולה) ורכז שב"כ (צחי הלוי המוצלח גם כן).
אדלר מצליח לשלב בין אקשן מותח ודרמה קורעת לב בסרט שרובו מתנהל בשפה הערבית, שמעולם לא הרגישה לצופה הישראלי טבעית יותר. מעבר לעשייה הקולנועית היעילה והמדויקת, אחת הנקודות המעניינות בסרט היא המהלך האתי שלו. בניגוד לסרטים רבים אחרים שעוסקים בכיבוש, "בית לחם" יכול "לעבוד" גם עם ימנים וגם עם שמאלנים, שמהר מאוד יישאבו לנרטיב שבו ימצאו עצמם מדלגים בקלילות כמעט בלתי נסבלת בין הזדהות עם רכז שב"כ, נער פלסטיני ואפילו בכיר בגדודי אל אקצא.
ב"בית לחם" הפוליטיקה הקלאסית קורסת אל תוך מארג אינטרסים ממסדיים ואישיים ואדלר מפליא ליצור דמויות משכנעות ומהלכים דרמטיים יעילים שמותירים רושם עז גם זמן רב לאחר הצפייה בסרט. זהו הישג לא מבוטל בהתמודדות עם נושא שבשנים האחרונות בעיקר עורר פיהוק, פעולה שאין סיכוי שתבצעו במהלך החוויה הסוחפת שתעברו ב"בית לחם".