לקראת השבתת הבריכות בתל אביב: מי יציל את המצילים?

לפני כמה ימים נכתב כאן ב"טיים אאוט" בשבחי הבריכות העירוניות המתחדשות: "בריכות", נכתב כאן, "עם כל הכבוד לים, הן עולם אחר. קריר וכחול… לשחות בלי שיתקע בך סאפ או תידבק בך שקית ניילון עיקשת". מצטרף לכל מילה. רק תנו לי קצת להפר את הרומנטיקה בפיסת מציאות מתוך הבריכות העירוניות, פיסה שכולנו מכירים.

תמונה 1: אמא נותנת לילדים הקטנים שלה להתקדם למים העמוקים מבלי שהם יודעים לשחות. אתה (כלומר, המציל) מעיר לה בנימוס שתתקרב אל הילדים, וזוכה בתגובה למטר של קללות מהאמא. או אז, מתערב גם האבא ומאיים עליך במכות. במקרים אחרים, יבחר לאתגר גם את הילדים ולזרוק אותם למים בכדי שיסתדרו. מי אני שאתערב לו בחינוך הילדים?

תמונה 2: גבר גדל ממדים קופץ לבריכה למרות האיסור הקיים, ללא התראה מוקדמת, ומסכן את הרוחצים. אתה מעיר לו ורק בהתערבות המאבטח נמנע ממנו לתקוף אותך פיזית. נשמע מוכר? לרוב האנשים, אני מניח זה נתפש כרעש צורמני, חלק מההווי הישראלי בואכה ריב כיסאות פלסטיק. עבורנו מצילי הבריכות, זו חוויה שגרתית בעיקר בחודשי הקיץ. זו חוויה משפילה, מפחידה – לא פעם התקיפה מלווה בהבטחה כי יחכו לנו אחרי המשמרת – ובעיקר לא מטופלת. ניתן היה לצפות, כי אדם שמהווה סיכון לציבור בשטח מצומצם כל כך, יורחק מהבריכה, ייכנס לרשימה שחורה. במקרים מסוימים תוגש נגדו תלונה במשטרה. לא פעם קרה שהתוקף חזר ואיים וחייב את הקפצת המאבטח, מספר פעמים באותה משמרת. כן, רק על הערה אחת מנומסת שהפצירה בו לא לקפוץ.

מי מפקיר את המצילים

אז טיפול נחוש בתוקפי המצילים? לא קורה. מה שקורה בבריכה נשאר בבריכה. זה לא קורה כי ה"לקוח הרי תמיד צודק", ומאיתנו מבקשים "להחליק", "להבליג" ולהבין – הורים בחופשה וזה… אז חשוב להבין: עבור המתרחצים מדיניות ההבלגה הזו מסכנת חיים. היא מחייבת את המציל לחשוב פעמיים האם להעיר למתרחץ שמסכן את סביבתו.

האלימות כלפי מצילי הבריכות, היא רק סימפטום (גם אם כואב במיוחד) לזלזול של עיריית תל אביב-יפו במצילי הבריכות. "אחרי עשורים של שכשוך ודשדוש, השקיעה עיריית תל אביב-יפו בשנים האחרונות מאות מיליוני שקלים בהקמתם של קאנטרים חדשים, שידרוגם של הקיימים, השתלטות על קאנטרים שהיו בידיים פרטיות וטיפוח הבריכות העירוניות", נכתב כאן בצדק. אך שום דבר מזה לא מגיע לעובדים, לגורם שבזכותם נשמרת איכותם של מתקנים אלה.

>> עוגן תרימו: מרכז ייחודי לבריאות הקהילה הגאה נפתח בכרם התימנים
>> למה אני סוגר את 4 המסעדות שלי ועוזב את תל אביב? // טור דעה

דגל שחור – גם בבריכה

אנחנו עובדים בהצלת חיים לאורך כל השנה, ומשום מה בעיריית תל אביב-יפו מתעקשים שעבודתנו עונתית. ולכן, ללא כל סיבה, בימי החורף שכרנו יורד ב-30 אחוז. במה שונה הצלת מתרחץ מטביעה בין יולי לדצמבר? ומה באשר לעבודה בעומס החום של הקיץ ללא מיזוג בעמדות (כפי שקיים, לעומת זאת, למצילי הים) וללא בגדים מתאימים? לכך מצטרפת הדרישה לממן בעצמנו ביגוד ונסיעות בשבת. רשימה חלקית בהחלט.

התמונה העגומה הזו מובילה לתחלופה גבוהה של מצילים ופוגעת בשימור עובדים מנוסים ומקצועיים. אלא שבקיץ הזה קרה משהו. מצילי הבריכות מתעוררים, נכונים להיאבק על הזכויות שלהם. אנחנו, וכ-3,500 עובדי מוסדות הספורט והקהילה בתל אביב, חברת הבת שמוציאה לפועל את פעילויות הספורט החברה והתרבות בתל אביב. את שם החברה סביר שאתם לא מכירים. העבודה שלנו – מוכרת לכם היטב: בקאנטרים, במרכזים הקהילתיים, בכ-400 מוסדות אהובים. ולא רק השם שקוף לציבור – גם אנחנו.

התאגדנו בכוח לעובדים ולאחר שנתיים וחצי של מו"מ הכרזנו על סכסוך עבודה. שנתיים וחצי אליהן נלוות כ-50 שנות פעילות ללא הסכם קיבוצי. הדרישות בסיסיות: לצד דרישות המצילים לעיל, תוספת שכר לכולם של שלושה אחוזים, קרן השתלמות, הכרה ביום מחלה מן היום הראשון – כי אין סיבה שעובד יגיע חולה לעבודה ויסכן את בריאות האזרחים – ועוד. את תקציב החברה העירונית קובעת עיריית תל אביב-יפו ואנו מקווים שהחברה והעיריה יתעשתו בקרוב. אנחנו אוהבים את העבודה שלנו ואוהבים את העיר שלנו, אך הקול שלנו חייב להשמע. תנאי העבודה חייבים להיות מכבדים יותר. אם נצטרך נבהיר לעירייה – גם במחיר של שביתה – כי  בלעדינו גם העיר ללא הפסקה יכולה לעצור.
>> הכותב הוא מציל בבריכה עירונית. שמו המלא שמור במערכת

>> תגובת מוסדות חינוך ותרבות בתל אביב-יפו: "רווחת העובדות והעובדים נמצאת בראש סדר העדיפויות שלנו בחברה למוסדות חינוך ותרבות בתל אביב-יפו. החברה מקפידה על בטיחות ללא פשרות ועל תנאי עבודה מותאמים ובסטנדרט גבוה בכל חודשי השנה, ובפרט בחודשי הקיץ העמוסים. נמשיך לפעול באחריות כלפי העובדים והעובדות, לרבות במהלך המו"מ להסכם קיבוצי, ולספק שירות מקצועי ומסור לתושבות ותושבי העיר".