ג'ובס
הסרט הביוגרפי על חייו של מייסד אפל שם דגש על חיצוניות ולא מצליח להמריא
סטיב ג'ובס היה איש חזון כריזמטי. הוא נהג לשאת נאומים נבואיים (אלף שירים בכיס שלכם!) ולזכות בתשואות נלהבות מקהל חסידיו. זה המסר העיקרי שאיתו יצאתי מהסרט, שמתחיל עם נאום כזה, וממשיך לספק לנו עוד ועוד נאומים ותשואות מדי כ־20 דקות.
זה, כמובן, הסיפור הקלאסי על האיש הצעיר שקרא תיגר על המערכת וניצח שוב ושוב, וגם אחרי שנבעט החוצה הוא שב כמנצח. אבל שאר הרוח שהניע את מפרשיו של ג'ובס אינו נמצא בסרט הדי משעמם הזה, שמציע דיוקן שטוח ברמת העמקה של ערך בוויקיפדיה. כמו מרבית הסרטים הביוגרפיים, "ג'ובס" אינו מצליח לשפוך אור על "האיש האמיתי שמעבר לאייקון" (והוא גם לא ממש מנסה, מעבר לסצנה הודית אחת).
מאכזב מכך – נדמה שהסרט נוצר על ידי אנשים שאין להם שום עניין או הבנה במחשבים. אם ג'ובס ייצג בכל הווייתו דור חדש של מחשבים ששינו את חיינו, הסרט החיוור שעליו הוא מהדור הישן, ונדמה כבן דוד רחוק של "הרשת החברתית" ו"מאניבול". מה שיש כאן זה שחזור תקופתי נאה שמתבטא בעיקר בתספורות של השחקנים הסימפטיים שלוהקו מסביב, בהם רון אלדרד כגאון מחשבים בעל חזות של מורד על אופנוע, דרמוט מלרוני כמשקיע הנאמן, וג'וש גד כסטיב ווזניאק החנון שבעצם יצר את המחשב ששימש בסיס לחזון של ג'ובס.
הבחירה בכותרות הסיום, לשים את שמות השחקנים על רקע תמונותיהם של האנשים שהם גילמו, מחדדת את הדגש שיוצרי הסרט שמו על חזות חיצונית. וכן, גם אשטון קוטצ'ר מצליח להידמות לאיש שהוא מגלם, והוא אף מחקה את הליכתו ותנועות ידיו, אבל זה לא מספיק, ונאום אחר נאום אנחנו שבים ותוהים מה גורם לקהל להתלהב כל כך.