"ג'וג'ו ראביט" הוא סרט נאצי מוזר ומצחיק שחייבים לראות פעמיים

אני רוצה לשתף אתכם בהתחבטות שלי. "ג'וג'ו ראביט" הוא מין תרכובת קולנועית מוזרה, שמעזה להיכנס לטריטוריה בעייתית, ולא פעם במהלך הצפייה חשתי שהיא לא מעזה מספיק, ונשארת בתחום המערכון. אבל בהמשך הדברים השתנו ויצאתי מהסרט מרוגשת. אז עכשיו אני מבולבלת, ואזדקק לצפיות חוזרות כדי להחליט. לזכותו של הסרט ייאמר שהרעיון לצפות בו שוב בהחלט מזמין. אבל אולי זאת הבעיה כי סרט על גרמניה הנאצית לא אמור להיות כיפי לצפייה?

טאיקה וואיטיטי כתב וביים (על פי ספר מאת כריסטין לאוננס) סרט שהוא מעין שילוב של "הדיקטטור הגדול" של צ'רלי צ'פלין, "החיים היפים" של רוברטו בניני, "ממלכת אור הירח" של ווס אנדרסון וגם "Hunt for the Wilderpeople" של וואיטיטי עצמו. הטעמים מתנגשים והקומדיה לא תמיד עובדת, אבל הקומיקאי היהודי מניו זילנד, שנודע בהומור העקמומי שלו ושבמו ידיו הפך את "תור: ראגנארוק" לאחד המוצלחים שבסרטי מארוול, הוא להטוטן שיודע לחבר דברים שלא מתחברים.

ג'וג'ו בן העשר (רומן גריפין דיוויס) חי עם אמו (סקרלט ג'והנסון) בגרמניה הנאצית. אביו נעדר, וכדי להתמודד עם המחסור, לג'וג'ו יש חבר דמיוני בדמות אדולף היטלר (וואיטיטי). המלחמה בשיאה, וג'וג'ו הולך למחנה אימונים של הנוער ההיטלראי בפיקודו של קפטן שאיבד את עינו במלחמה (סם רוקוול). ג'וג'ו מאמין בכל נימי נפשו לתעמולה הנאצית, וחושב שיהודים הם מפלצות מוזרות. אבל אז הוא מגלה שבביתו מסתתרת נערה יהודיה (תומסין מקנזי מ"ללא עקבות") ונוכחותה מאתגרת את כל מה שהוא חושב שהוא יודע.

באתרים שונים הסרט מתואר כסאטירה, אבל ככזה השיניים שלו לא מאוד חדות. הרעיון היותר מעניין שבבסיסו הוא הניסיון לתאר את נקודת המבט הנאיבית של ילד שמנסה לפענח את המסרים המעוותים שהוא מקבל מהעולם סביבו. איך אנשים מבוגרים הופכים לנאצים, יותר קשה להבין (סיקוונס כותרות הפתיחה מדמה את ההערצה להיטלר לביטלמניה). חברו הדמיוני אדולף מעניק לו תמיכה נפשית, וגם מייצג את פחדיו ואת הבלבול שלו, ומדי פעם מציע לו סיגריות. וואיטיטי מעצב אותו כגבר ילדותי ומגוחך, ודואג שלרגע לא נתבלבל לחשוב שזה דימוי של היטלר האמיתי (אף שגם הוא, כמו רוב הדיקטטורים הרצחניים, היה דמות מגוחכת להפליא).

החלקים המיליטריסטיים של הסרט מבוימים כמו מערכון, עם הופעות קומיות מוקצנות של רוקוול, וגם רבל ווילסון ואלפי אלן (ת'און גרייג'וי ב"משחקי הכס") כמדריכים במחנה. השחזור התקופתי נקי מדי ולא מאוד משכנע, וההומור לא תמיד קולע, והקונטקסט של, אתם יודעים, השואה, מעצים את הפספוס. הקומיקאים המיומנים אמנם מבצעים את עבודתם נאמנה, אבל ג'והנסון בתפקיד האם האנטי-נאצית לא מוצאת את עצמה, והיא מגישה כאן את אחת מהופעותיה החלשות ביותר.

הילדים, לעומת זאת, נהדרים. דיוויס בתפקידו הראשון על המסך (הוא בנו של בן דיוויס שצילם כמה מסרטי מארוול) וארצ'י ייטס (גם הוא בבכורתו הקולנועית) כחברו הטוב, שיש לו יותר ספקות לגבי המסרים שמועברים במחנה, הם צמד חמד. וואיטיטי ללא ספק יודע איך לעבוד עם ילדים. גם מקנזי חיננית בתפקיד היהודייה החצופה, אם כי הדמות שלה אינה מוגדרת דיה, וחלק מהסצנות שלה עם דיוויס נוגעות בקיטש.

כעשר דקות מתחילת הסרט, כשג'וג'ו מתקשה להרוג ארנבת – מעשה שנועד לבחון את מוכנותו למפגש עם האויב – אחד המדריכים עושה זאת במקומו, והסרט רומז לנו שהוא לא מתכוון לרכך את האימה. זו אכן מתפרצת לסרט במלוא העוצמה, ודווקא אלה החלקים היותר טובים ב"ג'וג'ו ראביט". סטיבן מרצ'נט כסוכן גסטפו מצליח להיות מצחיק ומעורר חלחלה בו זמנית. כשהוא מופיע הסרט מחליף טון ובחצי השעה האחרונה הקומדיה והאימה של דרמת ההתבגרות בגרמניה הנאצית מתגבשות למשהו שלם וחד. ולכן בסופו של דבר אהבתי את הסרט, ואשמח לצפות בו שוב.

ציון: 4/5
סרט על: ילד בגרמניה הנאצית, שיש לו חבר דמיוני בדמות אדולף היטלר, מגלה שאימו מסתירה בביתם נערה יהודייה
ללכת? כן. תרכובת קולנועית מוזרה, לעתים מעוררת חוסר נוחות, ובסופו של דבר מרגשת מאוד

Jojo Rabbit בימוי: טאיקה וואיטיטי. עם רומן גריפין דיוויס, תומסין מקנזי, סם רוקוול, סקרלט ג'והנסון, טאיקה וואיטיטי, רבל ווילסון. ארה"ב/ניו זילנד/צ'כיה 2019, 108 דק'