נואה באומבך אוהב לפרק את הצופים שלו. יחד עם ג'ורג' קלוני ואדם סנדלר הוא עושה ב"ג'יי קלי" עבודת פירוק מסחררת שבאה להעיר אתכם ולגרום לכם להבין שכן, יש דבר כזה "מאוחר מדי", וכדאי מאוד שתצאו מהסרט הזה ותרוצו לחבק את האנשים שחשובים לכם. תודה, נואה באומבך, תודה
אחרי שסיימתי את הצפייה הראשונה ב"סיפור נישואים" של נואה באומבך הייתי שבר כלי, ואני לא סאקר של דרמות בדרך כלל. אני מעדיף סרטים שמתנתקים מהריאליזם ומעניקים הצצה לעולמות אחרים שאנחנו לא מכירים, אבל הריאליזם של באומבך הוא אחר. הוא חד כתער והוא לא מפחד לרסק את הדמויות שהוא יוצר. למרות שסרטו הקודם, "רעש לבן", לא הצליח להתעלות על קודמיו, הוא בכל זאת היה סרט פוסט אפוקליפטי חמוד למדי. וכעת הוא חוזר לנטפליקס עם סרט חדש, "ג'יי קלי", בכיכובם של ג'ורג' קלוני ואדם סנדלר. ומה אני אגיד? באומבך שוב ריסק את הדמויות שלו ואותי.
במרכז הסרט עומד, מן הסתם, ג'יי קלי (ג'ורג' קלוני בתפקיד מושלם) – שחקן מפורסם שבחר לשים את הקריירה שלו מעל הכל; משפחה, זוגיות, חברים. לאחר מותו של הבמאי הראשון שלו, הוא פוגש חבר מלימודי משחק ובעקבות המפגש הוא מבין שהוא לא חי נכון את חייו. הוא גורר את פמלייתו ברחבי אירופה כדי לתקן את הבחירות שעשה לאורך חייו ולבלות עוד קצת זמן עם בתו שנמצאת שם בטיול עם חברים. כתירוץ לנסיעתו הוא גם מחליט לקבל פרס הוקרה שדחה בעבר ומייצר אפילו עוד יותר בלגן לסוכן שלו (אדם סנדלר המצוין).
לאורך הטיול גם פמלייתו לומדת מה המחיר שהם שילמו כשהשקיעו את מיטב שנותיהם וכוחם בטיפוח המותג "ג'יי קלי". ככל שהמסע ממשיך, כך נסדקות הדמויות יותר ויותר ובמיוחד קלי עצמו שמבין את השלכות מעשיו – ובאומבך הוא אשף ביצירת הסדקים האלה. ככל שנחשף עוד מעברו של קלי ומיחסיו עם הסובבים אותו, כך מתבהרת התמונה שמסבירה לנו מי הוא ואנחנו מבינים שגם את המסע הזה הוא לא עשה למען המשפחה שלו, אלא למען עצמו.
>> זה מתחיל כמו קומדיה רומנטית מתוקה. זה הרבה יותר מזה // ביקורת
>> הלהיט של נטפליקס מתחיל ונגמר נהדר. אבל אין כלום באמצע // ביקורת
הסרט עובד בארבעה רבדים. הרובד הראשון הוא "ג'יי קלי מול ג'יי קלי" והוא מתמקד באיך הוא נתפס בעיני עצמו. עד אותו המפגש עם החבר מספסל הלימודים הוא תופס את עצמו כאדם אהוב שלא רואה שום דבר פסול במעשיו. האירוע הזה מעורר את תחושת הביקורת הפנימית והוא מבין שהדברים הם בכלל לא כפי שהם נראים.
הרובד השני הוא "ג'יי קלי מול משפחתו". אף על פי שגרושתו כלל לא מופיעה בסרט, אפשר להבין את היחס שלו אליה ממשפט אחד שהוא אומר לבתו הבכורה כשהיא מאשימה אותו בנטישה: "זאת אמא שלך מדברת". בנוסף, יש את מערכת היחסים עם בנותיו. שתיהן תופסות אותו כאב לא נוכח, אך הצעירה מבין השתיים הרבה יותר סלחנית כלפיו ואילו הבוגרת נמצאת כעת בשלבי החלמה והשלימה עם זה שהוא לא האבא שהיא רוצה שיהיה. בנוסף לזה יש גם את היחסים עם אביו. באומבך פורט את היחסים עם אביו מבלי להסביר יתר על המידה, רק מספיק כדי שנבין שהם לא מתראים הרבה ושמערכת היחסים שלהם היא לא הכי מוצלחת. בדרך כלל זה בגלל האב, אבל הפעם זה בגלל הבן שלא יודע לאהוב אף אחד חוץ מאת עצמו.
הרובד השלישי די פשוט ונוכח: "ג'יי קלי מול חבריו". זה פשוט, כי לג'יי קלי אין חברים. רק מכרים על בסיס אינטרסים משותפים. אדם סנדלר מביא פה הופעה באמת מעולה בתור רון, הסוכן שלו שמרגיש גם מחויבות אישית כלפיו. זאת לא מערכת יחסים שוויונית. רון מרגיש הרבה יותר קרוב לקלי ממה שהוא צריך להיות וזה שובר לראות אותו חווה את ההבנה הזאת פעם אחר פעם.
הרובד האחרון הוא "ג'יי קלי מול הקהל". האנשים הכי קרובים לקלי הם המעריצים שלו. הם מרגישים שהם יודעים עליו הכל והוא ניזון מהאהבה שלהם אליו. הוא כמובן לא מכיר אותם באמת, אבל הרגעים שבהם הוא עומד מול קהל הם הרגעים שבהם הוא מרגיש הכי חי, ואני מאמין שזה כי זאת הגרסה שבו הוא מרגיש הכי אנושי, בקרבתם של אנשים רגילים.
כשכל הרבדים האלה נערמים אחד על השני, נוצר דיוקן עגום וכואב של חיים מפוספסים. וזאת כל המהות של "ג'יי קלי": לעורר את הצופה ולגרום לו להבין שכן, יש דבר כזה "מאוחר מדי", ואתם לא רוצים להיות שם. אתם תצאו מהסרט הזה שבורים ומרוסקים, אבל תקבלו גם תזכורת חשובה מאוד לבלות כמה שיותר זמן עם האנשים שחשובים לכם. למרות שלא כולם תמיד מצליחים להתחבר לבאומבך, אין לי ספק שזהו בין הסרטים היותר אנושיים שלו (וגם היותר מדכאים שלו). הוא לא סתם משתמש בלב של הצופה כשק אגרוף, אלא נותן לו את התחושה שהוא הרוויח משהו בצפייה. ותכלס הרווחתי.
"ג'יי קלי" // Jay Kelly // ארה"ב 2025 // במאי: נואה באומבך // עם ג'ורג' קלוני ואדם סנדלר // עכשיו בנטפליקס