טור דה תל אביב: האימפריה של נחלת בנימין-רוטשילד היא רק ההתחלה

כמו כל מטרופולין שמכבד את עצמו, תל אביב לא מפסיקה להשתנות. בעשור האחרון, ובמיוחד מאז מגפת הקורונה, העבירה העיר ללא הפסקה את כובד משקלה מבליינות סוערת אל תוך הזריחה לבילוי סולידי שמתקפל בחצות. מועדונים צפופים וריקודים עד לשעות הקטנות של הלילה פינו את מקומם למסעדות קז'ואליות, ברי יין ודוכני אוכל רחוב, שמתאימים לאקלים החברתי והכלכלי הנוכחי. כאושיה מקומית מרכזית כבר יותר מ-20 שנה, דוד טור הוא דוגמה מובהקת למי שחייו שזורים בחייה של תל אביב – איש חיי לילה שהתבגר, התפתח והפך לאיש עסקים ומסעדן מוביל בתחומו. 

>> חצר אחורית: Backyard 51 היא המפלט המושלם מהמולת נחלת בנימין
>> איילת פטאל, שף קונדיטורית בקפה אירופה, היא מלכת הבראנץ' החדשה

בדיוק כפי שעשה בתחילת דרכו, גם כיום ממשיך טור להתוות דרך עצמאית ומעצב את סצנת הבילוי והקולינריה בעיר. רבגוניות, גמישות עסקית ואמונה בחוסן של הכלכלה המקומית דוחפים אותו להקים ולנהל מגוון רחב של פרויקטים במקביל, ולתכנן תוכניות לעתיד. עם רזומה שבו רשומים כ-50 עסקים שפעלו בעבר, פעילים בהווה או עתידים לקום בטווח הקרוב, מדובר באימפריה תל אביבית מעוררת גאווה והשראה.

מי שזוכרים את טור מהתקופה הסוערת שבה כיהן כדמות מרכזית בסצנת הלילה המקומית, לא בהכרח יזהו את פעילותו הנוכחית כיזם, הכוללת פיתוח של מותגים איכותיים ואהובים בתוך גבולות העיר ופריצה עמם אל מחוץ לתל אביב, כמו גם תוכניות מעניינות מאוד לפתוח מועדון חדש שיחזיר משהו מעטרת העשור הקודם של חיי הלילה לתפארתה. אבל כדי להבין כמה התקדמנו צריך רגע ללכת אחורה.

מהסטולי עד הברקפסט: להמציא את חיי הלילה מחדש

הרומן של טור עם תרבות הבילוי העירונית החל בשנת 1999, כשהקים עם חברים את ה"סטולי", בר ברחוב קינג ג'ורג'. "תמיד הסתובבתי בחוץ והסטולי היה בר בילוי כמו שאני אהבתי לבלות", הוא משחזר. בדיעבד, המקום הקטן בקינג ג'ורג' סימן גם שינוי גדול יותר בתרבות הבילוי המקומית: בתקופה שבה רוב המקומות היו מוגדרים יותר – בר לשתייה או מסעדה לאוכל – הסטולי יצר חיבור טבעי בין בר, אוכל, שכונה ובליינים. מקום שאפשר היה להתחיל בו את הערב, להישאר בו שעות, לפגוש אנשים ולהרגיש חלק מקהילה. "הבנתי כבר אז שהמקום הוא רק התפאורה – האנשים הם האירוע. בר, מסעדה או מועדון הם בסוף רק כלים. הדבר האמיתי הוא ליצור מפגש בין אנשים".

ההצלחה הביאה לפתחו הצעות לשיתופי פעולה חדשים, ואיש חיי הלילה הצעיר סימן את נמל תל אביב כדבר החם הבא. את הרעיון והתכנון למקום הבא שלו, "מיזוארי", הגה טור בזריזות מפתיעה: כששותפיו מבשרים לו שהתכניות מיועדות להגשה למחרת בבוקר, הוא משתמש בכישוריו כאדריכל ומשרטט בתוך דקות ספורות תכנית שמתוכה קם המקום והפך למציאות. בכך ניתן האות לתחילת תור הזהב של נמל תל אביב כמרכז בילוי סוחף, שמשך רבבות מבקרים סקרנים גם מחוץ לעיר. 

 

לפעמים העיר מתנהגת לפי מה שיש, לא לפי מה שצריך. אני מאמין שעיר טובה נוצרת מאנשים שיוצאים מהבית ,עיר טובה היא עיר שגורמת לאנשים לצאת מהבית. אין סיבה להישאר בבית ולחכות. מי שמנסה מצליח, וגם אם נופלים – תמיד יש עוד פרויקט שבשבילו שווה לקום בחזרה

 

התחנה הבאה הייתה הלנסקי, שם המשיך טור לבדוק את גבולות הפורמטים המוכרים של חיי הלילה. אם הסטולי חיבר בין בר, אוכל ומפגש חברתי והמיזוארי סימן את המעבר לחללי בילוי גדולים יותר, הלנסקי לקח את רעיון הבר לקצה: מגה־בר עם כ־200 מקומות סביב הבר עצמו, ששילב בין אינטימיות של ישיבה על בר לבין אנרגיה וכמות קהל של מועדון. במידה רבה, הוא היה המקום שסימן את תחילת עידן המגה־ברים בתל אביב. "אני אף פעם לא מסתכל רק על איפה אנשים נמצאים היום", אומר טור. "אני מנסה להבין איפה הם ירצו להיות מחר".

באמצע העשור הראשון של שנות האלפיים מעביר טור הילוך וקופץ לבריכה של הגדולים. ה”ברקפסט קלאב” סימן את אחת התקופות הפרועות והמשמעותיות בתולדות חיי הלילה של תל אביב: באחת-שתיים בלילה, כשהברים נסגרו, הברקפסט רק נפתח. תל אביב הפכה לעיר לייט נייט. "החגיגת היה נגיש וכולם היו ערים ללא הפסקה ורק חיפשו איפה להמשיך לבלות", נזכר טור לא בלי נוסטלגיה. "לא היה דבר כמו הברקפסט ואני מאמין שגם לא יהיה, כי הברקפסט נולד בנקודה שבה הרשתות החברתיות עדיין לא השתלטו. הקו האנושי-החברתי של תל אביב היה עדיין מוטה ליציאה החוצה: בואו נצא ונראה מי נמצא. לירידה אל המרתף, שהיום כבר יצאה לכולם מהאף, היה אז אפיל מחתרתי של בריחה מהרחוב למקום מסתור. אנשים יצאו כדי לגלות מי נמצא בחוץ ולא עקבו אחרי זה דרך מסך".

תרבות הבילוי בעיר החליטה שלא הולכים לישון לפני שהשמש עולה והברקפסט פעל מדי יום, כל השנה, והפך לבית שני עבור דור שלם של בליינים, אמנים, מוזיקאים ואנשי תרבות, באווירת מי שלא שם לא יודע שהוא קיים. אחרי הברקפסט ובמקביל הגיע "החתול והכלב", שבמקום לשחזר את ההצלחה – לקח אותה אל הקצה: סוג של ברקפסט על סטרואידים. אותו די.אן.איי של מוזיקה, קהילה ולילות שלא נגמרים -אבל בעוצמות גדולות יותר, עם פעילות יומיומית סביב השנה והרחבה של עולם המועדון החוצה, דרך הפקות ענק ואירועים שיצאו מארבעת הקירות של המקום. יחד הם העמידו את תל אביב בשורה אחת עם שאר העולם. 

החזון הפך למציאות: להמציא את נחלת בנימין מחדש

במקביל התחיל טור ללטוש עין לתחום המסעדות, מתוך הבנה שיחד איתו גם הקהל מתבגר. "את החתול והכלב עזבתי אחרי עשר שנים בחיי לילה, שבהן החיים והעבודה שלי היו משולבים זה בזה וחיפשתי מפלט. עם הזמן נמאס לי", הוא אומר. "נולדו לי ילדים ולא רציתי להתנהל בשעות האלו ובאווירה הזו. גם במועדון החדש שיקום אני לא רוצה לעבוד שבעה ימים בשבוע. הוא יפעל פעם בשבוע. מי שרוצה שיכוון את עצמו ליום הזה, ומי שלא – שלא יבוא".

אחרי שנים שבהן פעל בלב חיי הלילה, העביר טור את אותה תפיסה גם לעולם הקולינריה. קפה אירופה, שפתח עם שותפיו, לקח את האנרגיה של הבר והמפגש החברתי וחיבר אותה לעולם המסעדנות – אוכל, יין, מוזיקה וקהל שהפכו יחד לחוויה שלמה. יותר מעשור וחצי אחרי שנפתח, הוא עדיין נחשב לאחת התופעות הייחודיות בעיר: מקום שמצליח להישאר רלוונטי, להתפתח ולהמציא את עצמו מחדש בלי לאבד את הזהות שלו.

בהמשך הגיע גם "סוסו אנד סאנס", הבוטקה הקטן שפתח יחד עם השף עומר מילר שהפך לאחת ההתפרצויות הקולינריות הזכורות בעיר. שנים לפני שכל פינה בתל אביב קיבלה סמאש־בורגר משלה, סוסו הוכיח שגם דוכן קטן יכול להפוך למותג ענק עם תורים בלתי נגמרים, קהל מעריצים ושפה שזלגה הרבה מעבר להמבורגר עצמו. במקביל המשיך טור לבחון מחדש גם את אחד הנכסים הכי משמעותיים של תל אביב: הים. עם ה"קאליפסו" ובהמשך בחוף הצוק, הוא היה חלק מהדור ששינה את תפיסת הבילוי בחופים בעיר: ממקומות שהתבססו בעיקר על פונקציונליות של שמש, כיסא וחומוס-צ'יפס-סלט – למקומות בילוי של ממש שמשלבים אוכל, מוזיקה, עיצוב ואווירה. החוף הפך מעצירה בדרך ליעד בפני עצמו.

אני אף פעם לא מסתכל רק על איפה אנשים נמצאים היום. אני מנסה להבין איפה הם ירצו להיות מחר

 

מתוך אותה תפיסה של זיהוי מקומות לפני שהם משתנים, זיהה טור את הצורך לצאת מאזור רוטשילד ("אני מאוד אוהב את רוטשילד, הוא רחוב יפה אך אין בו הרבה חנויות והמרחק בין אלו שיש לא נותן תחושה שקורה משהו ברחוב"), ויותר מכך זיהה את נחלת בנימין – אז רחוב מרופט שרובו חנויות בדים וסדקית – כסוהו הבא של תל אביב. 

 "כשהגעתי לכאן רוב החנויות היו עם שלט להשכרה. את חלקן אפשר היה לקבל ללא דמי שכירות, תמורת תשלום ארנונה בלבד, מרוב שהבעלים רצו להיפטר מהנכס. לא היה פה כלום", הוא משחזר ומספר שעבורו קרבה גיאוגרפית בין מקום מגורים לעסקים היא קריטית. "אני מתגורר בשדרות רוטשילד ורוב המקומות שלי בסביבה הקרובה מסיבות של נוחות וגם כי ככה דברים צריכים לקרות, להיות קרוב למקום שבו שאתה נמצא". 

בימי הקורונה המדכדכים, בעיתוי מושלם בדיוק כאשר הרחוב נסגר לתנועה בפורמט מדרחוב טקטי, פתח טור את פיצה הר סיני ואת "מפגש אסי", בית קפה בוהמייני־נוסטלגי לזכרו של אסי דיין. החלטת העירייה להפוך את נחלת בנימין לרחוב מוטה הליכה באופן קבוע האיצה את מהלך העניינים והחזון הפך למציאות. 

כיום יכול טור לעמוד במרכז הכביש, שבערב נסגר לתנועה לטובת רבבות בליינים מדי שבוע, ולהביט בגאווה באקו־סיסטם שנוצר ברחוב – מארג של עסקים, אנשים ואנרגיה עירונית שמזינים אחד את השני ויוצרים יחד חוויית בילוי שלמה: ה-AKA שהפך לעוגן המרכזי והדומיננטי של נחלת בנימין ומאגד בתוכו כמה עולמות בילוי וחללים שונים, פיצה הר סיני, הגלידריה המעולה קווינס, פיפטי אנד וואן, פרדיסו, ברבור ועוד ועוד. זה לא גורם לו לנוח. "מתישהו אנשים יבינו שכל האזור מפארק המסילה דרך אלנבי וכל אזור נחלת בנימין הוא הסוהו של תל אביב וכך צריך להתייחס אליו", הוא מסכם כמי שעדיין מחכה שיבינו את החזון שלו במלואו. "אני מאמין שעיר טובה נוצרת מאנשים שיוצאים מהבית. עיר טובה היא עיר שגורמת לאנשים לצאת מהבית".

טרנדספוטינג: מרמת אביב לקריית אונו ובחזרה לחיי הלילה

מתוך ניסיונו והיכולת לזהות מה הקהל רוצה וצריך והיכן, פיתח טור חוש טרנדספוטינג מתקדם לזיהוי מתחמים עירוניים עתירי פוטנציאל ובעלי קומפוזיציה ייחודית. ההבנה שתושבי שכונות עבר הירקון מעדיפים ממש כמותו לבלות ליד הבית, מובילה אותו אל מרכז מסחרי קטן ברחוב אינשטיין ברמת אביב, כאן הוא פותח סניף של לוקאל בורגר (מחלוצי בשורת הסמאש והפרייד-צ'יקן בעיר והיורשת של סוסו אנד סאנס המיתולוגי), כשלצידה הטרטוריה האיטלקית החדשה, "טרטוריה אונה" שנפתחת בימים אלה ממש, ואולי גם פיצה הר סיני לצידה בעתיד הקרוב.

במקביל לסימון אזורים מתפתחים בתל אביב, העיר שבה הכל החל ושאותה הוא אוהב בלב ובנפש, מחפש טור אזורים חדשים בעלי פוטנציאל להתפתחות גם מחוץ לתל אביב. כך הוא מביא את בשורת פיצה הר סיני למתחם ביג גלילות (וזה, אם שואלים אותו, כנראה רק הצעד הראשון באזור). על מה שיגיע אחר כך הוא עדיין שומר את הקלפים קרוב לחזה – ומסמן את קריית אונו כיעד קולינרי בהתהוות בעזרת שלוחה של הבר־מסעדה המצליח AKA, ולצדה פיצריה וגלידריה.

בד בבד, כאמור, חוזר דוד טור אל תחום חיי הלילה אותו הוביל לפני יותר משני עשורים, אבל בגרסה מותאמת לשנת 2026, לא מתוך רצון לשחזר את מה שהיה, אלא מתוך ניסיון להבין איך צריך להיראות מועדון נכון להיום. המועדון, מבהיר טור, עדיין בהתהוות, ואם הכל ילך כמו שצריך הוא יקום. לוקיישן כבר יש. "נקווה שהכל יסתדר", הוא מתנסח בזהירות ממרומי ניסיונו. "הברקפסט היה נכון לתקופה שלו, אבל אי אפשר להחזיר תקופה. אנשים השתנו, העיר השתנתה והדרך שבה אנחנו יוצאים השתנתה. האתגר הוא לא להחזיר את העבר – אלא ליצור את הדבר הנכון להיום”.

“כיום תל אביב חיה בעיקר חיי ערב והולכת לישון בחצות”, נאנח טור בצער. “אני מאמין שיש מקום לבנות מחדש תרבות מועדון שמתאימה לזמן הזה, ולהביא את המועדון הכי טוב שהיה כאן אי פעם. לפעמים העיר מתנהגת לפי מה שיש, לא לפי מה שצריך. אם מצליחים ליצור משהו מעניין, טוב ומפוצץ אנרגיה אמיתית – אנשים יבואו. אין סיבה לשבת בבית ולחכות. אני מאמין בעשייה. לפעמים נופלים, לפעמים זה קשה וזה חלק מהעניין. אבל תמיד צריך להמשיך לזוז קדימה – תמיד יש עוד רעיון, עוד מקום ועוד פרויקט שבשבילו שווה לקום בבוקר".