ג'ו שכח להביא בקבוק יין. או שאולי לא טרח להקשיב להודעה שהשאירה לו רעייתו אנג'לה. אנג'לה כועסת – אי אפשר לארח את השכנים מלמעלה בלי יין. היא השקיעה בגבינות ונקניקים, ואפילו הכינה סופלה. ג'ו אומר שבכלל לא ידע שהזמינה אותם, ואולי עדיף לדחות לפעם אחרת. אנג'לה מסרבת, ומורה לו לפתוח את בקבוק השמפניה שנשאר מאירוע קודם. עד שהם יבואו הגזים יתפוגגו והשמפניה תהפוך ליין, היא אומרת. שמפניה בלי גזים היא דימוי מקובל בביקורות לסרטים שטוחים וחסרי חיים. כמה טוב שזה לא המקרה כאן. "ההזמנה." תוסס מתחילתו ועד סופו, ולרגע לא מאבד מטעמו החד והחריף (כן, החלפתי משקה באמצע המשפט).
>>לפני כולם: הטריילר לסרט הישראלי-גרמני שגרף שבחים ברחבי העולם

פרט לכמה סצנות בהתחלה, שבהן ג'ו (סת' רוגן) נראה במקום עבודתו כמורה (מתוסכל) למוזיקה, ובדרכו הביתה על אופניו, הסרט כולו מתרחש בתוך הדירה המרווחת שירש מהוריו. רק לאחרונה היא עברה שיפוץ כללי, ועכשיו אנג'לה (אוליביה וויילד) מזמינה את השכנים מלמעלה, לכאורה כדי להתנצל על הרעש. אלא שגם השכנים עצמם מרעישים – רעש מסוג אחר שמאוד מעצבן את ג'ו – ואולי זאת הסיבה האמיתית שאנג'לה כה חפצה להרשים אותם. היא אפילו קנתה שטיח חדש.

הרקע ההפקתי של "ההזמנה." לא מבטיח טובות. מדובר בעיבוד אמריקאי ל"השכנים מלמעלה" בבימויו של ססק גיי, המבוסס על מחזה פרי עטו. כמו "זרים מושלמים" האיטלקי – שהשתמש בתבנית דרמתית דומה של הזמנת אורחים לארוחת ערב – הסרט הספרדי מ-2020 זכה לשלל עיבודים. עד כה נעשו גרסאות דוברות צרפתית, צ'כית, איטלקית, גרמנית, רוסית וקוריאנית. לא ראיתי את המקור הספרדי, אבל לפי הביקורות מחו"ל (והציונים של הצופים בימד"ב) נראה שהפעם, בהחלט שלא כמקובל, הרימייק האמריקאי מתעלה עליו.

על התסריט חתומים צמד שחקנים, שגם כותבים לפעמים – וויל מקורמק ורשידה ג'ונס. השניים כתבו דיאלוגים מדויקים, וניקדו אותם במיני גילויים מפתיעים. ואוליביה וויילד, בסרטה השלישי כבמאית – אחרי "חורשות את הלילה" המוצלח ו"אל תדאגי יקירתי" הפחות מוצלח – חידדה כל מלה וכל רגש מוצנע בתסריט. האופן שבו העמידה את ארבעת השחקנים במרחב של הדירה מעיד על עין קולנועית, ומונע מהסרט להיראות כהצגה מצולמת.

מהר מאוד אנחנו מתרשמים שהיחסים בין ג'ו ואנג'לה, הורים לבת 12 שאינה מופיעה בסרט, אינם בשיאם. התשוקה חלפה מזמן, ואיתה גם החלומות (לג'ו היתה פעם להקה), ועכשיו הם בעיקר מעצבנים זה את זו. מרגע שהוא חוזר הביתה הם מתווכחים על כל מה שאפשר. נראה ששיפוץ הדירה נועד להסוות את השבר ביחסיהם. בתים סדוקים הם דימוי קולנועי משומש עד זרה לבעיות במשפחה, אבל כאן הדגש הוא יותר על הכחשת השבר, וזה עובד יפה גם ברמה הפסיכולוגית. בכלל, הסרט עובד גם כדרמת יחסים בוגרת ועמוקה וגם כקומדיית גינונים חדה ומאוד מבדרת. חשוב לציין, שעם כל העמדות הפנים, והשקרים הקטנים, אנחנו אף פעם לא מאבדים סימפטיה לדמויות.

כשהשכנים מלמעלה סוף סוף מגיעים (אנג'לה כבר שתויה, כי שתתה את רוב בקבוק השמפניה לבדה), אנחנו מתרשמים שהזוגיות הצעירה שלהם עדיין הרמונית ומלאת תשוקה. הוק (אדוארד נורטון) הוא כבאי לשעבר שאוהב דברים יפים, ופינה (פנלופה קרוז) היא פסיכותרפיסטית וסקסולוגית עם מבטא סקסי (היותה ספרדית היא אולי מחווה למקור). תחום ההתמחות שלה יאפשר לה לנסח אבחנות קולעות לגבי הזוגיות של מארחיהם. אבל לא לפני ששני הזוגות יתפצלו לחדרים שונים במטרה להתנסות בדברים חדשים.

תחת ניצוחה של וויילד, ארבעת השחקנים מגישים הופעות מעולות. רוגן הוא אותו רוגן שהכרנו, אבל עם תוספת של תסכול עמוק שהוא מנסה להחביא מאחורי החידודים. ואוליביה וויילד מבריקה בהופעה קומית כמעט נואשת. חשבתי שהיא מוכשרת, אבל לא ידעתי שעד כדי כך.
4 כוכבים
The Invite בימוי: אוליביה וויילד. עם אוליביה וויילד, סת' רוגן, אדוארד נורטון, פנלופה קרוז. ארה"ב 2026, 107 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• קולנוע