החולמים: נעה ידלין
סופרת, כלת פרס "ספיר" לספרות
לפני שנתיים בערך חלמתי חלום: אני ילדה, ויוצאת עם כל ילדי הגן שלי לטיול בירושלים. ושם, בירושלים, אנחנו יושבים על רצפתו של איזה מוזיאון, וצופים בהופעה חיה של יהודית רביץ. זהו. זה החלום.
למחרת בצהריים, יום שישי, הלכתי להוציא סרט מהאוזן השלישית. והנה בקופה, לשמאלי, אני רואה את יהודית רביץ. כל כך הופתעתי – יהודית רביץ, יהודית רביץ מהחלום שלי! – שאמרתי לה “וואי!" – כבר דבר די אינטליגנטי להגיד ליהודית רביץ – “חלמתי עלייך בלילה!". כן, כן: זה מה שאמרתי ליהודית רביץ.
יהודית רביץ הייתה חביבה מאוד, אבל הבהירה לי מיד שהחלום שחלמתי הוא לגמרי עניין שלי – אין שום צורך בפרטים. ניסיתי להבהיר לה שזה סתם חלום, אחד מצחיק אפילו, אבל כבר היה מאוחר מדי: כל מילה רק החריפה את מצבי. לבסוף נפרדנו לשלום, והלכתי להוציא את “מיזרי" (סתם, לא הלכתי להוציא את “מיזרי").
[tmwdfpad]מאז יצא לי לראות את יהודית רביץ עוד כמה פעמים, והיא נראתה כמי שהחלימה מן הטראומה. ובכל זאת, מבחינתי הסיפור נותר לא פתור. מתחשק לי שיהודית רביץ תדע שאני בעצם נורמלית, אבל גם זה לא באמת מספיק. נדמה לי שהדרך היחידה לסגור את זה בצורה הוגנת היא שיהודית רביץ תחלום עליי, ואז תתקוף אותי באוזן השלישית. אני יכולה להמשיך לחלום.