"הנערה הדנית": מלודרמה מיופייפת ושטוחה

נתחיל מהפאה של אליסיה ויקנדר. זאת פאה בצבע בלונד כבשה המתחזה לשערה הטבעי של השחקנית, אך המלאכותיות שלה בולטת לעין. הפאה צרמה בעיניי כל אימת שויקנדר נראתה על המסך, וברגע מסוים התגנבה למוחי המחשבה שלטוד היינס זה לא היה קורה. לא עזר שיומיים לפני שצפיתי ב"הנערה הדנית", שבתי וראיתי את "קרול", והסמיכות העצימה את המוגבלות של טום הופר ("נאום המלך") כבמאי. לכאורה יש דמיון בין שני הסרטים התקופתיים, שמספרים על אהבתן של שתי נשים ועוסקים במיניות לא נורמטיבית באמצעות אסתטיקה מודגשת. אבל בעוד היינס דובר קולנועית שוטפת ויודע בדיוק מה הוא עושה בכל שנייה ושנייה, הופר הוא קולנוען לא מגובש, כפי שראינו בעיבוד הבעייתי שלו ל"עלובי החיים". כשם שלא הבחין בזיופים של ראסל קרואו בסרט ההוא, הוא אינו מבחין בצלילים הצורמים ב"הנערה הדנית" ומייצר סרט בטעם טוב שכולו קיטש.

זהו עיבוד לרב המכר של דיוויד אברסהוף שרקח גרסה בדיונית לסיפור חייה הקצרים של הטרנסג'נדרית לילי אלבה, שנולדה וגדלה כאיינר וגנר. איינר (אדי רדמיין) הוא צייר נופים מצליח בקופנהגן של שנות ה־20 של המאה שעברה, הנשוי באושר לציירת הדיוקנאות גרדה (אליסיה ויקנדר). אהבתם שופעת וחושנית, עד היום שבו לילי בוקעת החוצה ומה שמתחיל כהעמדת פנים משועשעת הופך להגדרה עצמית חדשה. גם גרדה סוף סוף מוצאת את ייחודה כציירת – לילי הופכת לנושא העיקרי של ציוריה, והיא זוכה להצלחה האמנותית שחמקה ממנה.

יש בסרט רגע יפה שבו איינר מביט ברישומים של גרדה שבהם הוא נראה נשי מאוד והשיקוף הזה עוזר לו לגלות את עצמו כלילי. אבל התסריט אינו מפתח את האבחנה המעניינת הזאת (שנשאלה מהספר), אלא מתמקד בקשיי הזוגיות האפלטונית לפתע של גרדה ולילי ובאהבה ששורדת למרות הכל. התוצאה היא מלודרמה מיופייפת ודי שטוחה, מלווה במוזיקה מתקתקה של אלכסנדר דספלה. הצבעים הפסטליים תורמים לאסתטיקה המשועתקת של הסרט, כמו היה גלויה יקרה, וחלום הלידה מחדש שלילי מתארת בסצנה מרכזית הוא רק דוגמה אחת לסמליות הפשטנית שלו.

רדמיין (שבאופן בלתי סביר הפאה האדומה שלו כשהוא הופך ללילי נראית יותר טבעית מזו של ויקנדר) מגיש הופעה קוקטית, מרפרפת ורגשית ומאוד. לפעמים נדמה שהעור שלו שקוף ואפשר להבחין בלבו הרוטט. ויקנדר עושה כמיטב יכולתה, אבל הפאות המתחלפות מעניקות לה מראה של ילדה ששלפה מארון את בגדי אמה והיא מנסה להעמיד פני בוגרת.

השורה התחתונה: פספוס של סיפור יוצא דופן