"גאווה ודעה קדומה": אף אחד לא פיתל משפטים כמו ג'יין אוסטן

בכיתה ח' קראתי את הספר הראשון שלי באנגלית. כלומר, את הספר הראשון שנועד במקור לקוראים מבוגרים. האנגלית שלי השתפרה מאוד בעקבות שנה בארה"ב, אז יום אחד נכנסתי לחדר הספרים בבית הורי, והורדתי מהמדף את "Pride and Prejudice" של ג'יין אוסטן. לא זוכרת מה הביא אותי לכך, שכן זה היה שנים לפני העיבוד הטלוויזיוני שהפך את קולין פירת' לפנטזיה הרטובה של ברידג'ט ג'ונס.

>> "אנקת גבהים": עבור ילדה שבזה לסופים טובים, זו רומנטיקה

הספר הישן עם הדפים החומים התפרק לי בין הידיים, אבל נגנבתי כבר מהמשפט הראשון. לא ידעתי אז ש"It is a truth universally acknowledged, that a single man in possession of a good fortune must be in want of a wife" הוא אחד ממשפטי הפתיחה המפורסמים והאהובים ביותר בספרות האנגלית. אבל זאת היתה הבטחה ברורה לשילוב מפתה של רומנטיקה, ואירוניה חדה.

בשורות הבאות גברת בנט הנודניקית שממוקדת בדבר אחד בלבד שולחת את בעלה הסרבן – היא קוראת לו "יקירי מר בנט" – לחזר אחרי השכן החדש, רווק עשיר בשם מר בינגלי, בתקווה להשיא לו את אחת מחמש בנותיה. בקריאה הראשונה היחסים בין מר וגברת בנט הצחיקו אותי. רק בבגרותי הבנתי את עוצמת הנואשות שמתחת לחזות המעצבנת של האם, הנשואה לגבר שאינו אוהב אותה, ויודעת שללא נישואים לאיש עם הכנסה ראויה אין לבנותיה עתיד.

אוסטן ידעה את זה, ועדיין כתבה על התשוקה לאהבה באופן שמציף את החושים. בנשף הריקודים בפרק השלישי האחיות מקבלות הזדמנות להתחכך ברווק המבוקש. אבל תוך חמש דקות מהופעתו, נפוצה השמועה בקרב הנוכחים שחברו מר דרסי יפה ממנו ועשיר ממנו ותשומת הלב עוברת אליו, עד שבהמשך אותו משפט עצמו כולם מחליטים שהוא גאוותן ואנטיפתי ומפנים לו גב.

האופן החי והשנון שבו אוסטן תיארה את מנהגי החברה האנגלית הכפרית בתחילת המאה ה-19 תפס אותי עוד לפני שהתאהבתי באליזבת בנט – הבת השנייה, הנבונה, המרדנית והפחות יפה מהאחות הבכורה ג'יין. כשליזי שמעה את מר דרסי אומר למר בינגלי שהיא לא מספיק יפה בשביל שהוא ירקוד איתה, נעלבתי בשבילה, ומשם והלאה הייתי לכודה במחול החיזור והדחייה בין השניים שנמשך כשנה, עד שליזי סוף סוף התוודעה לאופיו האמיתי של הסנוב החתיך, ונענתה להצעת הנישואים (השנייה) המסורבלת שלו.

שילוש המילים "I love you" אינו נהגה בספר ולו פעם אחת, וברגע המפתח תשובתה המאופקת של ליזי נמסרת בגוף שלישי. אוסטן כותבת שהיא אינה מסוגלת להתבונן בעיניו, ואינה רואה עד כמה האושר שנפרס על פניו מתאים לו. כך הספר נמנע מקיטש ותמיד השאיר אותי מסוקרנת, מתוחה, מרוגשת ולא לגמרי מסופקת. ולכן חזרתי אליו שוב ושוב, באנגלית וגם בעברית.

מתישהו זיהיתי דמיון בין חמש האחיות לבית בנט לבין ארבע האחיות מארץ' ב"נשים קטנות", שפורסם כחמישים שנה אחרי "גאווה ודעה קדומה". גם ספרה של לואיזה מיי אלקוט מתמקד באחות השנייה, הנבונה, המרדנית והפחות יפה. אהבתי אותו מאוד, וגם אותו קראתי כמה פעמים. אבל אף סופר או סופרת לא פיתלו משפטים כמו אוסטן. ולכן אף לא אחד מהעיבודים הקולנועיים והטלוויזיוניים של הספר מתקרב לקסם של המקור. מה שלא אומר שאני לא מחכה בכיליון עיניים לעיבוד המובטח של נטפליקס עם אמה קורין וג'ק לאודן. אולי אחרי כן אשוב לקרוא את המקור.