>> אילנה וייזר-סנש (כדאי שתעקבו) היא סופרת, מחזאית ותסריטאית שמתחבטת ותוהה מזה עשור איפה נמצא ביתה, ובשנים האחרונות היא חולקת את זמנה בין יפו לברלין. ספרה החדש "זה לא הבית" שם במוקד העלילה את איה, נערה ישראלית בת 16 שבורחת מבית הוריה אל רחובות לונדון אחרי שעזבו את הארץ.אתם רוצים לקרוא את זה.

>> קרינג' בשדרה ומסעדה לאלטר אגו ג'יימס בונדי // העיר של ליאת פלדמן
>> בוקר מושלם בים וספה להתרסק עליה לשנ"צ // העיר של קרן אלכסנדר
>> גן עדן של ממש בתוך העיר וברושים מרגשים. העיר של תמר סון

1. קפה יאפא

כשאני צריכה, כשאני ממש חייבת ללבוש תקווה, זה המקום. פעם התרקם בתוכי רעיון להנחות סדנת כתיבה בדו (בשניים) בחלל הנעים, מסביר הפנים הזה. סדנה שתתנהל בערבית ועברית בו זמנית. החלום לא התממש, אבל החיוך, האוכל, הספרים בערבית ועברית על המדפים, שולחנות העץ והוייב מאיר הפנים – כל אלה. אני כותבת על פי רוב בבתי קפה. קפה יאפא פותח לב, מזמן בית טוב לשהייה, מבקש לפתוח מחשב ולקוות.
מרגוזה 33 יפו

2. חוף עג'מי

יותר נכון מי הים שנושקים לחוף. ביפו, בחלומי, מי הים צלולים מבכל מקום אחר בעולם. כך הם אמורים להיות. אני רוצה לבטוח בניקיונם, אלא שחפצים צפים וחשד תדיר לזיהום משבשים את החלום. ראוי היה לדאוג למי הים, חמדה נדירה ולא מוערכת.

3. מלון מרגוזה

כשהתחלתי לנדוד הפכה יפו ליפהפיה עם רדיד חדש, כמו הואר ארון הבגדים. מלון מרגוזה שבו התאכסנתי לא פעם כשבדירתישלישהו אחרים – הסביר פנים וחייך. כשיצאתי אל מרפסת הבוקר הגמדית המשקיפה אל הרחוב, ברכה אותי יפו ואימצה אותי שוב אל ליבה. טוב שבאת, אמר הבית. הישארי נא.
אבן שושן 1 יפו

4. שדרות ירושלים

אני חובבת גינות רחוב. לקראת תחילת נסיעתה של הרכבת הקלה נעדרו ערוגות ונסללו שבילי רוכבים, ונשתלו צמחי גינה. צעידה הלוך חזור על פני השדרה שמחה את עיניי, הירוק רענן ועצי הצל עצומים. ארבעים ותשעה מהם ניצלו בעקבות מאבק התושבים, ואפילו כלביהעירהודו שטוב.

5. זעתר מרקט

בשפע הזה אני רוצה להשתכשך, למולל, להסניף, לפזר, לפעמים אפילו לבזוז. אדי הניחוח נישאים ממיכלי האיחסון עבי הכרס, מפתים לשאת אותי אל האינסוף. והאיש היפה כל כך שואל לשלומי, אנחנו מחליפים דעות על הענן שמעלינו, על אמונה באל, הוא משוכנע, לרגעים כמעט משכנע. זה רק בשל יופיו, אני אומרת לעצמי.
שדרות ירושלים 75 יפו

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
"נשמות", תיאטרון גשר, על פי ספרו של רועי חן. אילו יכולתי הייתי מרחפת מעל לבמה, חוברת לנשמתו בת ארבע מאות השנה של גרישה ומחבקת את כאבו. ככה הייתי עושה. נשמה תועה שאינה יודעת מנוח מרמזת לי שאילו היינו יכולים לחזור אולי היינו לומדים משהו על שורש אי הנחת ומתקנים בעודנו כאן. יצאתי מהתיאטרון וצעדתי רווייה, חושבת לעצמי איך אפשר ללמוד כבר עכשיו כדי למנוע את שביל הייסורים. תיאטרון כזה לא חוויתי מזה שנים. לכו לראות. ללמוד.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
"מגלן" מאת שטפן צווייג. שני עניינים ליוו אותי במהלך הקריאה בספר המופלא הזה. האחד הוא המסירות הבלתי נלאית למטרה, החתירה אליה, הסיכון הברור שאיננו מחבל במסע, והשני הוא קסם הכתיבה. ואולי שניהם אחד, שניהם אומרים את אותו הדבר: או זה או כלום. וגם חזרתי והבטחתי לי שההתמסרות למילים היא ה"בית". וגם, חשבתי עוד שאם יכול מישהו לכתוב ככה, כדאי מאד לחיות כדי לקרוא.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
האגודה לזכויות האזרחזקוקה לכל מי שעיניו בראשו וליבו בצד שמאל של החזה. לא תמיד הם מצליחים להוביל דילמה לפתרונה, אבל יש שם אוזן קשבת והפנייה הלאה למוסדות או הגופים הנכונים. איך נבחין באחר אם נראה אותו כזר, נרחיק עצמנו ממנו ולא ניכלם.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
להריע לכל מי שמנקה ביפו. פעם הייתי משוטטת ושקית בידי, אוספת. אחר כך נואשתי . מאז מחמם את לבי כל מטאטא עירוני, כל משליך אשפה לפח רחוב, כל מברשת המבצבצת מתחת למשאית קטנטונת שעבודת השאיבה ושטיפת הכביש הם בנפשה.

מה יהיה?
אם לא נכיר עכשיו, ממש עכשיו, שפנינו מכורכמות מצער ובושה כאחד.

• העיר שלי
• ספרות ישראלית