כיכר של אור ובר עם אנשים שמשמח לפגוש. העיר של אמילי מואטי

>> אמילי חיה מואטי (תעקבו) היא סופרת, פוליטיקאית, חכ"לית ופעילה בולטת למען החטופים בזירה הבינלאומית. בימים אלה רואה אור ספרה החדש, "קוראים לזה חיים" (בהוצאת עם עובד). ספרה הראשון "סימנים כחולים" (תכלת 2018) זיכה אותה בפרס משרד התרבות לספר ביכורים ועוּבּד לסרט קולנוע בהפקה בינלאומית. והיא רק התחילה.

1. נילוס // פיקוק

אני לא יושבת בבתי קפה, אבל אוהבת לשתות כוס יין בנילוס בשש בערב, אוהבת לעבור ליד הפיקוק, תמיד יש שם מישהו שאני שמחה לראות ולשתות איתו משהו.
אלנבי 33 תל אביב // מרמורק 14 תל אביב

2. חנויות יד שניה // אדרת

בעשור האחרון מקפידה לא לקנות חדש אלא רק יד שניה, מבחירה אידיאולוגית. אני חברה בכל קבוצה אפשרית וגם מוכרת וגם קונה באדרת.
בוגרשוב 53 תל אביב

3. פארק המסילה והשכונה שלי

אני אוהבת את הרגלי הבילויים של הבנות שלי; הגדולה חיילת, הקטנה מתגייסת בקרוב, שתיהן עובדות ומבלות בפארק המסילה. ואני אוהבת את השכונה שלי ואת אנשיה, שאפילו השעות שהעברנו יחד בחניון הבימה בזמן המלחמה עם איראן, עברו ברעות ובאחווה.

4. כיכר הבימה

כאמור, בלילות המלחמה עם איראן למדתי לחבב את כיכר הבימה, שם היה המקלט שלנו. מתברר שבלילות, הטבע פוקד את השדרה והיא מתמלאה באווזים משוטטים. לא רק בגללם אלא גם בגלל בני האדם טרוטי העיניים, שבתוך כל החרדה התחשבו אלה באלה ותיעדפו משפחות עם ילדים בירידה למקלט (אלו שלא לנו שם לילה שלם). היה אור בימים האלה.

5. הסינמטק

בעיקר את המבנה המקורי, כי אני רומנטיקנית. כשהייתי צעירה ומנויה אהבתי את המרתונים אל תוך הלילה. בשנים האחרונות סרט של שישי אחה"צ הוא מהבילויים הבודדים שלנו, וזה נהדר.
הארבעה 5 תל אביב

מקום לא אהוב בעיר:

לא סובלת את כל מתחמי המגורים החדשים שמשום מה היזמים בוחרים להתנתק מהעיר ומהמרקם שלה ויוצרים מוטציות קהילתיות. זה התחיל במתחם אנדרומדה, המשיך לכל מתחם צמרת והתפתח למרבה הצער לפרויקטים נוספים. יותר מדי כסף ופחות מדי חשיבה על המרקם החברתי בעיר. יכול להיות שזה חלק מהסיפור של לחיות בעיר שמעולם לא תוכננה אלא פשוט התרחשה. תל אביב הולכת ונעשית כרך חד-מעמדי. יותר דיור שיוקצה לציבור – גם כשכירות ארוכת טווח – יטיב עם כולם.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
מאז השבעה באוקטובר מעט התרבות שאני חווה היא סביב משפחות החטופים. כמו למשל תערוכת השנה לשבעה באוקטובר של האספן ז'ק אסבג, שרכש יצירות שנוגעות לאסון מאמנים ישראלים. או הסרט על ליאת אצילי. מופעים ומחוות כמו הג'אם של אביתר, החברים של אביתר דוד מנגנים לכבודו כל חמישי בכיכר החטופים. לפני האסון ראיתי את VHS, דש מהעבר של רננה רז וקבוצת יוצרים, שמפגיש את היוצרים עם רגעים בעבר שלהם. הרגעים מאוד אישיים אבל יש משהו קולקטיבי בזיכרונות האלה של מה שהיינו, פרידמן, צברי ועוד רבים ומצוינים. בקטע של רננה רז לא הפסקתי לבכות. זה נדיר, כי אני לא בוכה בדרך כלל, אבל משהו בריקוד של ההורים והכמיהה של הילדה לבניה מחדש של הבית, להיאחז ברגעים שהם בין זיכרון מהתא לבין מה שהיית רוצה לחשוב שהתא היה, זה עדיין מפעיל ומפעים אותי, גם כעת כשאני נזכרת ביצירה.

 

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
במהלך טיסה צפיתי בפיצ'ר שמבוסס על חייו של בוב דילן, קראתי גם ביקורות גרועות, אבל זה ניתק אותי מהכל והרחיב את ליבי.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
מטה המשפחות. קריטי.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
אלו שעוזרים לי לחפש את סאשה החתול שלי כשהוא מחליט לשוטט בלילות. צדיקים.

מה יהיה?
בכנות? בטווח הנראה לעין, קשה. יקח לנו דור אחד לפחות לקום נפשית מאסון השבעה באוקטובר ומהאסונות הנלווים שלו. זה יצריך עבודה קשה, התמדה ואומץ. הילדים שלנו כבר יראו ימים טובים יותר.