>> גילה גולדשטיין ז"ל הייתה אייקון תל אביבי חד פעמי, תופעת טבע וחלוצה פורצת דרך שהמציאה את עצמה ופתחה דלתות לקהילה הטרנסית. בעשור האחרון לחייה היא ניהלה את "הפרלמנט של גילה" ממקום מושבה בקפה דה סטריטס ז"ל, שם נתקל בה לראשונה התסריטאי דרור נובלמן, שהחל לתעד את ההתרחשות באובססיביות וליווה את גולדשטיין עד לפטירתה ב-2017.

יחד עם אלון וינשטוק – שכבר ביים את הדוקו "זה גילה, זה אני" העוסק בדמותה הייחודית – יצר נובלמן את "הפרלמנט של גילה ודרורררר", סרט שהוא שיר אהבה מצחיק ועצוב לאישה שלא הייתה כמותה. בשישי הקרוב (19.12) הוא יוקרן בגילה וננסי, המסעדה-מועדון הקרויה על שמה, במסגרת הילולת יום ההולדת של גולדשטיין שתיערך במקום ותכלול גם תערוכה מעיצוביה של ננסי שניידר והפתעות נוספות.אתם רוצים ויכולים להיות שם. ביקשנו מנובלמן לספר על המקומות שגילה הכי אהבה בעיר ולא הייתה לו ברירה כי צריך לקדם את הערב הנהדר הזה.

היו לילות אני אותם זוכרת. "הפרלמנט של גילה ודרוררר"

>> "אני אבוא אליך גם אחרי שלא אהיה פה", גילה אמרה. והיא צדקה
>> גילה גולדשטיין, מראשונות הטרנסג'נדריות בישראל // ריאיון (2015)

1. תל ברוך

ממלכת הלילה, מקום עבודה של גילה והחברות. זירת ציד, שדה קרב, מיקרוקוסמוס רותח של קליינטים, קולגות, מעצרים, אלימות, זימה, תחרות, וגאוות יחידה. כל לילה היה הרפתקאה בפני עצמה, ואין לדעת אם תחזרי עם ג׳ובות בכיס או גרזן מאיזה פסיכופט. גם אחרי שגילה התמסרה לחיים בורגניים יותר ועברה לשוודיה, הגעגוע לאנדרלין ולג'מעה החזירו אותה אל החוף. שנים רבות אחרי שפרשה מעבודתה בזנות, ביקשה שאסיע אותה באחד הלילות כדי לשבור את שיא גינס כזונה הפעילה הכי ותיקה בעולם, הגענו במכונית עם גג נפתח, והיא הגיחה דרכו כמו בלידתה של אפרודיטה, חושפת את החזה אל כל הנוכחות וקוראת "I'm Back!!"; לרגע כל העובדות החלו למחוא כפיים, ואז מישהי התחילה לידות עלינו אבנים. "תקח רוורס!", היא צעקה עליי בעודה מתיישבת בבהילות, "הן מקנאות".

הדיונות של תל ברוך, 2018 (צילום: שלומי יוסף)

2. אלנבי

שופינג. גילה והבנות אהבו לקנות ב"בוטיק חבל", כלומר לסחוב בגדים מחבלי כביסה. לעיתים גם היו פושטות על חנויות שונות – קוסמטיקה, קופות חולים ואפילו חנות פיאות שאליה פרצו לילה אחד כדי להצטייד בפיאות מובחרות שישמשו אותן בעבודה. במהלך פריצה אחת הופעלה אזעקה וגילה והחברות חבשו את הפיאות ונעמדו קפואות בחלון הראווה כאילו הן בובות. כעבור כמה ימים כשרצו להתחלק בשלל, סיפרה לי שחברתה ששמרה על הכסף בזבזה הכל על משלשלים. "היא היתה מאוד שמנה, ככה היא היתה עושה דיאטה. צריך להתחשב".

היו לילות. רחוב אלנבי (צילום: איליה מלניקוב)

3. דה סטריטס

דווקא בית הקפה הסאחי הזה הפך לפרלמנט הבלתי מעורער של גילה בעשר השנים האחרונות לחייה. היא נהגה לשבת בשולחן הקבוע, ולשם היינו עולים אליה לרגל בשעות הקטנות של הלילה, לעצה טובה, שיחה מפתיעה בשלל שפות, רכילות עסיסית או מריבה סוערת. היא נהגה לשבת שעות ארוכות על כוס קפה אחת ומילוי חוזר של מים חמים, לעשן (בלי לקחת לריאות), ולהוציא נקניקים ממקומות מפתיעים כדי להאכיל חתולים.
קינג ג'ורג' 70 תל אביב (נסגר בנובמבר 2025)

הפרלמנט של גילה, דה סטריטס (צילום: אוסף פרטי)

4. רחוב זמנהוף

הבית. גילה רכשה דירה ממיטב כספה ועברה מחיפה לגור בעיר הגדולה, לעיתים למגינת ליבם של השכנים המופתעים שזכו למגוון חוויות, כמו הפעם שחזרה מעבודתה בתל ברוך וגילתה שאין לה מפתח וטיפסה על כל מרפסות הבניין, או הפעם שהגיעה נושאת ארון בגדים כבד וכל השכנים יצאו למרפסות לחזות בפלא, או הפעם שבה חזרה לביתה ומצאה שם פורץ ואז הורידה את הפיאה ונהמה עליו בקול בס עמוק, והפורץ נמלט בבהלה משאיר אחריו את כל השלל הלילי שלו. היה לה בדירה חדר נוסף ששימש תמיד לאירוח של צעירות-צעירים מהקהילה הגאה שנזרקו מהבית והיו צריכים מקום לגור. תמיד היה אצלה בית חם לצעירים במצוקה, ולכן פרויקט הדיור של האגודה הטרנסית נקרא "פרויקט גילה".

גרה בזמנהוף, שותה בקפה דה סטריטס. רחוב זמנהוף (צילום מסך: גוגל סטריט ויו)

5. All over תל אביב

גילה אישה של ניגודים ועומקים. כל עוד רגליה נשאו אותה אהבה לשוטט לתיאטרון, פקדה את הבימה, הקאמרי ובית ליסין, אהבה ספורט, מופעי בלט, כדורגל, טניס, הדיפת כדור ברזל. אהבה את רחוב הירקון שבו גם עבדה בזנות וגם רקדה והופיעה במועדוני סטרפטיז וקברט. וכמובן את מסעדת גילה וננסי ברחוב לבונטין – המסעדה נפתחה הרבה אחרי מותה והיא לא זכתה לראות אותה, אבל כמה טוב שיש מקום כזה, עם הנצחה, מופעים ואוכל מצוין, ובטח היה משמח אותה שגילה (המסעדה) מעל ננסי (המועדון).
>> גילה וננסי, לבונטין 8 תל אביב

ועכשיו למשהו שונה לגמרי. גילה וננסי (צילום: שרון בן דוד)

מקום לא אהוב בעיר:

אבו כביר.
גילה והחברות היו נעצרות בתדירות של פעם בשבוע. לפעמים סופגות אלימות ואלימות מינית מצד השוטרים והעצורים האחרים. הן שילמו מחיר יקר בהיותן כוח החלוץ שפרץ את גבולות הארץ השמרנית. היו לה הרבה סיפורי מור"ק על תחום המעצרים. גם המילה "קוקסינל" (פרת משה רבינו בצרפתית) נכנסה משם לז'רגון הישראלי. גילה והבנות העריצו את אמנית הדראג הצרפתיה שזה היה כינויה, הכינוי תפס בבית המעצר ומשם זרם לכתבי הפלילים. "אני אליעזר בן יהודה", היא אמרה.

אבו כביר (צילום: ויקיפדיה/ניצן כהן/CC-By-4.0)

• העיר שלי
• גילה גולדשטיין
• טרנסג'נדרים
• דוקומנטרי