Time Out תל אביב About

Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
טיים אאוט

אי קטן ורומנטי ואגרוף עם תחושת ריחוף. העיר של יערה קידר

על חוט השערה. יערה קידר (צילום: מאיר כהן)
על חוט השערה. יערה קידר (צילום: מאיר כהן)

יערה קידר היא כוהנת העיצוב והאופנה האהובה עלינו, ובשבוע הבא היא תשתתף בערב מיוחד של האגודה למלחמה בסרטן עם הרצאתה "סיפור מסמר שיער: על אופנה ושיער". קיבלנו ממנה המלצות על חייט שעושה כבוד למקצוע, חנות שאוהבת מעצבים ישראלים ומקום להרגיש קצת יפן. בונוס: מרימים לאבי בללי ומטפחים את התקווה

2 בספטמבר 2025

>> יערה קידר (תעקבו https://www.instagram.com/yaaronet/) היא אוצרת והיסטוריונית אופנה, מרצה ודוקטורנטית בתכנית ללימודי תרבות באוניברסיטה העברית. התערוכה החדשה שאצרה, "גיבורות: אופנה ותקווה במלחמת העולם השנייה", מוצגת בימים אלה במוזיאון העיצוב חולון.הרצאותיה מתמקדותhttps://www.yaarakeydar.com/upcoming-lectures?type=lectureבקשר שבין אופנה, תרבות ואמנות. החודש היא משתתפת בערב מיוחד של האגודה למלחמה בסרטן עם הרצאתה "סיפור מסמר שיער: על אופנה ושיערhttps://www.yaarakeydar.com/lecture/hair״ ואל המטרה התגייסה גם האופרה הישראלית(קוד הטבה 1+1 לקוראי טיימאאוט: כובעקרח).

"סיפור מסמר שיער", ערב של השראה למען מטרה מרגשת
"סיפור מסמר שיער", ערב של השראה למען מטרה מרגשת

1. שובר הגלים ליד מלון רויאל ביץ'

הים הוא המתנה הגדולה ביותר של החיים בתל אביב, הוא היה חסר לי תמיד בשנים הארוכות שבהן לא גרתי בארץ, ובכל פעם שקצת כבד לי על הלב אני הולכת לשבת מול הגלים ולנשום. אחד המקומות האהובים עליי הוא שובר הגלים שליד מלון רויאל ביץ’, שגיליתי בזכות בן הזוג שלי אדם. שם, על הסלעים בלב המים, מתרחקים פתאום מכל ההמולה. הים נעשה רגוע יותר בזכות השובר, והתחושה היא של אי קטן בתוך העיר. מקום רומנטי שאפשר לשבת בו, להתרחק לרגע מכל הטירוף, לחשוב על העולם ולקוות לטוב.

החופים ושוברי הגלים של תל אביב (צילום: LiorPT/גטי אימג'ס)
החופים ושוברי הגלים של תל אביב (צילום: LiorPT/גטי אימג'ס)

2. החייט: שלומי ענתבי

שלומי ענתבי הוא בן למשפחת חייטים תל־אביבית, בעלי בית המלאכה"החייטים: ענתבי" https://www.instagram.com/saatelier/. דרכו התחילה לצד אביו יוסף ז"ל, חייט יליד חאלב שבסוריה, שלימד אותו את סודות המקצוע. לאחר שסיים ללמוד בשנקר, הצטרף שלומי לאביו בסטודיו והשניים עבדו יחד במשך עשרים וחמש שנה. בעוד האב התמקד בבגדי גברים, שלומי התמחה בבגדי נשים: חליפות, שמלות ערב וכלה, ולאחר מכן הצטרף לעבודתו של אביו בבגדי גברים. בבית המלאכה של משפחת ענתבי נבנתה מסורת של תפירה אישית, מחליפות גברים ושמלות ערב ועד שמלות כלה, ועל הדרך עוסקים בסטודיו בתיקונים ועבודות יד.

שלומי ממשיך לתפור בגדים בהזמנה אישית, תוך הקפדה על מלאכת החייטות הקלאסית, אמנות נדירה בעולם ההולך ומתרחק ממנה. בשנה שעברה איבדתי בהפרש של שבועיים בלבד שני עמודי תווך בחיי: את אבא שלי גדעון ואת המנטורית שלי תמרה יובל ג׳ונס, שאותה פגשתי לראשונה כסטודנטית בשנקר, כשהיא לבושה בחצאית עשויה כולה מעניבות גבריות. החצאית הייתה כל כך יפה ורק לימים היא סיפרה לי שתפרה אותה מעניבות של אביה שנפטר. אחרי מותו של אבי מצאתי בין חפציו שק מלא עניבות. בהשראתה של תמרה ביקשתי משלומי ענתבי, איש בעל ידי זהב ויכולת נדירה להגשים חלומות, להכין לי חצאית מהעניבות שעברו אלי בירושה.
בעלי מלאכה 12 תל אביב

3. האגרוף בקולנוע פאר

אם היו אומרים לי לפני כמה שנים שאני אהיה בן אדם שאוהב ספורט הייתי כנראה צוחקת בקול. אבל לפני כמה שנים, בזכות המאמנת שלי, שלי אבירם, למדתי לאהוב ספורט ואת התחושה להיות חזקה. כשפרצה המלחמה חיפשתי מקום לברוח אליו ולפרק בו את הפחדים. ככה גיליתי את הסטודיו לאגרוףboxing2fitnesshttps://www.instagram.com/boxing2fitnessאצל בן שר בקולנוע פאר. מאז האיגרוף הפך בשבילי למקור כוח, השראה וריפוי של ממש. נכנסתי לשם חסרת ביטחון – מה לי ולזה? ואני אומנם רחוקה מלהיות מקצועית אבל גיליתי איך כל אימון מסתיים בתחושת ריחוף. בסטודיו, שבו מאמן גם ישראל אוגלבו, גיליתי שאגרוף הוא עולם שלם, שרחוק מהדימוי של "לתת מכות". זה ספורט של תנועה, ריקוד וריכוז, שבמרכזם שליטה בגוף ובנפש. וחוץ מזה, זה הספורט עם הסטייל היפה ביותר: הבגדים, הנעליים והכפפות הם עולם שלם של אסתטיקה שמשפיעה גם על מעצבי אופנה ואמנים בכל העולם.
ישעיהו 1 תל אביב

4. בוטיק 5

עיצוב ישראלי יקר ליבי ואני מאמינה שהוא חלק חשוב בתרבות העירונית. לכן בוטיק 5 הוא מקום שאני אוהבת במיוחד: חנות שמציעה מבחר עכשווי של מעצבים ומעצבות מסצנת האופנה המקומית במקום קטן, מוקפד ואינטימי. עינת שרייבר, שהקימה את בוטיק חמש לפני יותר מ-15 שנה, בוחרת פריטים שיש להם גם פשטות וגם סטייל שמתאימים ליום יום בתל אביב. המסירות של עינת היא בעיניי אות כבוד לעובדה שיש למעצבים כאן כל כך הרבה מה להציע וחשוב לתמוך בהם, במיוחד בעולם של אופנה מהירה, רשתות מחו״ל ומותגי יוקרה בין-לאומיים.
לינקולן 5 תל אביב

5. המגדלור

אחת האהבות הגדולות בחיי היא ספרים. התמזל מזלי להוציא עד היום ארבעה ספרי תערוכות ומרגש אותי שאנשים עדיין רוצים להחזיק ספר, לדפדף בו ולקרוא. חנות ״המגדלור״ היא המקום לאנשים שאוהבים ספרים, ובעיניי היא יותר מחנות ספרים: היחס האישי של הצוות, ההמלצות המדויקות תמיד, והאפשרות להגיע לשם למפגשים ולסדנאות כתיבה, להשקות של ספרים ולאירועי תרבות אחרים. בעולם שהופך דיגיטלי ובנוף עירוני שהולך ומאבד את החנויות הקטנות שלו, המקום הזה הוא באמת מגדלור.
מקווה ישראל 18 תל אביב

החנות הכי כיפית. המגדלור (צילום: אייל אגיבייב)
החנות הכי כיפית. המגדלור (צילום: אייל אגיבייב)

6. אוניגירי-יה

יש לי ילד שרק בטעות לא נולד ביפן: הוא חובב אנימה ומנגה, סרטים וסדרות יפניות ובמיוחד חובב אוכל יפני. אוניגירי הוא אחד המאכלים הכי אהובים והכי יום-יומיים ביפן: כדורי אורז עטופים באצה. הם מוזכרים בכתבים מהמאה ה-11 ושימשו במקור את הסמוראים כארוחה ניידת בקרב. בהמשך הם הפכו לאוכל רחוב עממי שנמצא בכל פינה ביפן, בפורמטים אינסופיים של מילוי וטעם.בפלורנטין מצאנו את “אוניגירי־יה”https://timeout.co.il/%D7%90%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%92%D7%99%D7%A8%D7%99-%D7%99%D7%94/: מקום קטן שהקימו יחד שרונה הישראלית ובעלה יושי שהגיע מטוקיו. החנות מציעה אוניגירי שמוכן במקום בידיים מיומנות, לצד סלטי אטריות, קופסאות בנטו וקארי יפני. העיצוב מינימליסטי עם קליגרפיות של יושי על הקירות והכול נטול גלוטן.זה מקום שכיף לעצור בו, לקחת אוניגירי לדרך או לשבת על ספסל ברחוב פלורנטין ולהרגיש לרגע קטן ביפן.
פלורנטין 36 תל אביב

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר:

אין לי מקום אחד ספציפי אלא תופעה שחשוב לסמן: למרות שמוסדות התרבות מחויבים לדרישות רשמיות של הנגשה, בפועל מקומות הישיבה המיועדים לנכים באולמות רבים ממוקמים בצדי האולם או בשורות הקדמיות בלבד, לעיתים קרובות בזוויות צפייה פחותות ובאופן שאינו משתלב בהרמוניה עם שאר הכיסאות. התחושה של בעלי המוגבלויות, ובצדק, היא שמדובר בפתרון מקומם המתעלם מחוויית המשתמש ותורם להרגשה שנכים הם עול על האולם ולא קהל שווה זכויות. אני חושבת שקיים צורך מהותי בגישה חדשה המשלבת חשיבה עיצובית ושיתוף הציבור ליצירת מרחב תרבותי שוויוני.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
כל מה שאבי בללי עושהhttps://timeout.co.il/%D7%94%D7%A2%D7%99%D7%A8-%D7%A9%D7%9C%D7%99-%D7%90%D7%91%D7%99-%D7%91%D7%9C%D7%9C%D7%99/, אבל במיוחד "מטבח אקוסטי" של נקמת הטרקטור.אני מעריצה את נקמת הטרקטור מאז גיל 15, כשהייתי בורחת מהבית במושב כדי להגיע בדרכים משונות להופעות שלהם. בכל פעם מחדש זו חוויה שנוגעת בי עמוק, מוזיקה שהולכת איתי גם הרבה אחרי שהאורות כבים. לאחרונה הייתי במופע ״מטבח אקוסטי״, שחוגג את האלבום האייקוני מ־1996.

המופע שילב כמיטב המסורת רביעיית מיתרים וביצוע של פרק מתוך “רכבות אחרות” של המלחין היהודי סטיב רייך. זו יצירה שנכתבה בסוף שנות ה־80, ומשלבת קולות רכבות, דיבור מוקלט ונגינת מיתרים. רייך כתב אותה מתוך זיכרון אישי: כילד שנוסע ברכבת בניו יורק במלחמת העולם השנייה, ותוך מחשבה על רכבות אחרות, אלו שהסיעו ילדים יהודים באירופה למחנות. היה קשה להקשיב לקטע הזה מבלי לחשוב על הסיטואציה שלנו, בטח כשבמהלך היצירה יש גם קטעים שנשמעים כסירנות. זה היה שילוב של כאב ויופי, של זיכרון ושל נוכחות עכשווית.

אבי בללי | צילום: הלה עמנואל גור
אבי בללי | צילום: הלה עמנואל גור

בללי הוא בעיניי יוצר שהמסירות שלו ליצירה היא חסרת תקדים. כבר מעל ל־30 שנה הוא מוכיח בכל הופעה מחדש עד כמה הוא מחויב לאמנות ולחדשנות. מהיצירות של נקמת הטרקטור ועד שיתוף הפעולה המרגש שלו ב"אנאפאזה" עם להקת בת שבע בניצוחו של אוהד נהרין, שחזר לאחרונה לסיבוב יפהפה. בשילוב שלו מנגן בלייב יחד עם התופים של דני מקוב אפשר להרגיש מקרוב איך נראה אומץ אמנותי.ב"מטבח אקוסטי" בללי מדגים את המחויבות שלו לאמנות: הוא אלתר דיג׳רידו – כלי הנשיפה האוסטרלי – מצינור ביוב שקנה בטמבוריה, וגילה שהוא מפיק צלילים דומים לכלי המקורי. הוא גם הגיע להופעה לאחר שנפצע בתאונה ולא ויתר בה על דבר.
נקמת הטרקטור בפייסבוק https://www.facebook.com/hatraktor/?locale=he_IL

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
הסרט "מחר יום חדש" (C’è Ancora Domani),סרט איטלקי יפהפה שכבש את ליבי והכניס בו תקווה. זהו סרט הביכורים של פאולה קורטלזי כבמאית, שגם כתבה את התסריט וגם מגלמת את דליה, הדמות הראשית.העלילה מתרחשת ברומא של 1946, שנה קריטית בתולדות איטליה: עיר הרוסה ממלחמה, חברה שחיה בצילו של פשיזם מתפורר ולראשונה נשים מקבלות בה את זכות הבחירה. ברגע ההיסטורי הזה נפרש סיפורה של דליה, אישה שחיה בתוך מערכת פטריארכלית אלימה, מנסה להגן על ילדיה ולחלום על עתיד אחר. זהו סיפור אישי מאוד, שמצליח להיות גם קולקטיבי: מיקרוקוסמוס של מציאות שלמה.

הייחוד של הסרט הוא גם בשפה הקולנועית: לצד סצנות בשחור־לבן בסגנון ניאו־ריאליסטי נשמעת פתאום מוזיקה עכשווית כמו השיר של אאוטקאסט BOB – קיצור של Bombs Over Baghdad או "The Little Things" של Big Gigantic עם אנג’לה מק’קלסקי. הבחירה הנועזת הזו מזכירה שהמאבקים של דליה ושל נשים רבות לא שייכים לעבר ומתרחשים גם היום.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
ב-10 בספטמבר תהיה לי את הזכות להשתתף באירוע ההתרמה של חוג ידידי האגודה למלחמה בסרטן, המוקדש לגיוס תרומות לרכישת כובעי קרח. מדובר בטכנולוגיה מתקדמת המסייעת לצמצם את נשירת השיער במהלך טיפולי כימותרפיה ומאפשרת שמירה על עד 75% מהשיער.בערב אציג את ההרצאה שלי "סיפור מסמר שיער: שיער ואופנה", מסע היסטורי מרתק בעקבות שיער, אופנה ודמויות כמו מעצב השיער של מארי אנטואנט, הפאות של אנדי וורהול ושמלות השיער של אלכסנדר מקווין. לאחר שנה של שיתוף פעולה מוצלח שלי עם האופרה הישראלית, התגייסו גם באופרה להופיע עם שיר מיוחד לכבוד הערב הזה.
כל ההכנסות יוקדשו למטרה בעלת ערך אדיר וחשוב,קוד הטבה:כובעקרח מעניק הטבת 1+1.לפרטים נוספים על האירוע https://www.yaarakeydar.com/lecture/hair

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
התל אביבית שאני רוצה להרים לה היא מיה דבש, האוצרת הראשית של מוזיאון העיצוב חולון שפרשה לאחרונה מתפקידה אחרי 18 שנים, מתוכן 9 שנים בתפקיד האוצרת הראשית. את מיה פגשתי ב-2017 בעבודה על התערוכה הראשונה שלי במוזיאון, "ז׳ה טם רונית אלקבץ". מאז היא ליוותה אותי כאוצרת ראשית בשלוש תערוכות נוספות שאצרתי, ואני לא יכולה לדמיין את התערוכות האלה בלעדיה. המוזיאון שבר שיאים חדשים הודות למיה והיא השאירה אחריה מורשת מרגשת. אני מקווה שהיא תמשיך בעשייה שלה, אולי הפעם בתל אביב.

דימוי מתוך תערוכת "ז'ה טם רונית אלקבץ" במדיטק מוזיאון העיצוב חולון. צילום: ז'וזף דדון
דימוי מתוך תערוכת "ז'ה טם רונית אלקבץ" במדיטק מוזיאון העיצוב חולון. צילום: ז'וזף דדון

מה יהיה?
שאלה כל כך מורכבת, אבל אני חייבת לומר שבתור בן אדם שנאחז באפשרות לאופטימיות, הדרך שלי להאמין שיהיה טוב היא לחפש נקודות אור בתוך החושך. הרגשתי את זה במיוחד בעבודה על התערוכה האחרונה שלי, ״גיבורות: אופנה ותקווה במלחמת העולם השנייה״, ובמחקר סביבה שהפך לעבודת הדוקטורט שלי. בבסיס התערוכה עמד העיקרון שבתקופה האפלה ביותר בתולדות האנושות, נשים וגברים מצאו דרכים להתמודד עם מציאות בלתי אפשרית, לשמור על צלם אנוש ולהיאחז בתקווה. בעזרת דמיון, יצירתיות ותעצומות נפש, אופנה הפכה לכלי שמעורר תקווה ומשמר את הרוח האנושית גם בזמנים הקשים ביותר. אני מאמינה שלתרבות, לאמנות ולאופנה יש תפקיד עמוק וחשוב בחברה שלנו. הן מאפשרות לנו לעבד חוויות, למצוא משמעות ולהמשיך קדימה. בתקופה המורכבת שבה אנו חיים לאני בוחרת להתמקד בזה: להמשיך לטפח תקווה.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
popup-image

רוצה לקבל גיליון טרי של TimeOut עד הבית ב-9.90 ש"ח בלבד?

(במקום 19.90 ש"ח)
כן, אני רוצה! https://shop.timeout.co.il/timeout_special/?utm_source=website&utm_medium=popup