היסודות הסמויים של העיר וחוף פראי ומשוחרר. העיר של ישי בן משה

>> ישי בן משה הוא שחקן תיאטרון עם רזומה מפואר שכולל הצגות בהבימה, הקאמרי, החאן, האופרה הישראלית ועוד (אם אתם דבוקים לטלוויזיה אז אולי ראיתם אותו בעונה השנייה של "פמת"א" בכאן 11), ובימים אלה הוא מככב בתפקיד כפול בהצגה החדשה "פאקינג מן", עיבוד עכשווי לקלאסיקה "המעגל" מאת ארתור שניצלר שנכתב על ידי המחזאי האמריקאי זוכה פרס הטוני, ג'ו דיפייטרו, ועולה כעת בבכורה ישראלית בתיאטרון המשולש. דווקא עכשיו בתקופה פוליטית סוערת שבה מתגברות המגמות השמרניות בארץ ובעולם וההקצנה הדתית-פוליטית – המחזה מציג התבוננות מקורית, נועזת ועמוקה בחיי המין של גברים הומואים בעיר הגדולה בחיפושם אחר שייכות ועומק רגשי. הפרמיירה תתקיים בשבוע הבא במרכז הגאה (רביעי 23.7) וכל הפרטים כאן.

1. הפסל "יסוד" // שדרות רוטשילד

אני אוהב את הנסתרות שלו. אתה חולף על פניו בלי לשים לב, כאילו הוא שקוע בתוך האדמה, חבוי מעין. מי שמרשה לעצמו לעצור ולהתבונן מגלה תפיסה תלת-ממדית מורכבת שמאלצת אותך להסתכל פנימה והחוצה בו-זמנית. בעיניי, זה פסל שדורש ממך לא רק ראייה אלא מחשבה. בתוך היומיום הרועש של העיר, טוב שיש משהו שמזמין להתעכב, להטיל ספק, ולתהות מה נמצא מתחת לפני השטח. בתוך תל אביב שכל הזמן בונה, רצה קדימה, מתחדשת, יש משמעות עמוקה לנוכחות של פסל שמונח מתחת לפני האדמה. הוא מזכיר שהעיר לא מורכבת רק מקומות בילוי, מבנים גבוהים ורעש מתמיד, אלא גם מהיסודות הסמויים שלה.

2. הגן הבוטני

עוד מקום נסתר, פנינה ירוקה שלא הרבה מכירים בדרום תל אביב המפוייחת. אתה הולך בתוך הסביבה העירונית הכי לא ירוקה שיש, ואז פתאום נפתח שביל ואתה מוצא את עצמך בתוך טבע. יש שם אגמים קטנים, עצים ממינים שונים, פינות ישיבה שלא הרבה יודעים שהן שם, וסוגי ציפורים שמזכירים לך שהטבע לא נעלם, רק צריך לתת לו מקום. הגן הזה לא עושה רעש. הוא לא "טרנדי", אין בו שיווק או אירועים (הערת המערכת: אממממ…), ובדיוק בגלל זה הוא כל כך יחודי. הוא רגע של שקט. נשימה אמיתית. בתוך דרום תל אביב של היום, צפופה ומאובקת, הגן הבוטני הוא מעין תזכורת למה עוד אפשר לשמר, ואיך טבע יכול להתקיים גם בלב העיר.
לבון 6/הרצל 155 תל אביב

3. עלמה ביץ'

חוף שהוא גבול בין תל אביב ליפו, ובדיוק בגלל זה יש בו משהו אחר. הוא קצת פחות מסודר, קצת פחות מתוכנן וזה כל היופי. אני אוהב את הפראיות שבו. קהילה מעורבת של אנשים יפים שבאים לתפוס קצת שמש, רגע של שקט, להישטף מהחום או מהיום שהיה. הוא גובל ביפו ומשהו באופי שלו מרגיש גם יפואי וגם תל אביבי. מגוון, משוחרר, לא מתאמץ. אפשר להביא לשם כלבים וזה תמיד מוסיף לחוויה. כולם שם לאותה מטרה, לתפוס רגע שקט, לראות קצת ים, להתאוורר. זה מקום שהוא גם פונקציונלי וגם נעים לרבוץ, לשחות, לשבת עם חברים, או להיות רגע לבד.

4. קולנוע לב

אני מאוד אוהב ללכת לקולנוע, חוויה שקצת הולכת ונעלמת בעידן הסטרימינג. קולנוע לב הוא מהבודדים שנשארו, ושומר על חוויית צפייה איכותית וקרובה. אני אוהב שזה מקום שמתייחס לקולנוע כאל אמנות ולא רק כאל מוצר. האפשרות לתפוס הצגה יומית, לצלול לסרט באמצע היום, לצאת עם מבט אחר על המציאות, בלי רעש או גימיקים. פשוט מסך, חושך וקהל שבא באמת לראות.
דיזנגוף סנטר תל אביב

5. המרכז הגאה

המרכז הגאה המחודש הוא מרחב עירוני חשוב. לתרבות, ליצירה ולפעילות קהילתית. מעבר לזה שהוא משופץ ונעים הוא גם מתפקד כחלל עבודה, חזרות, מפגש, הצגות, ומשמש פלטפורמה חשובה לתוכן להט"בי בעיר. המיקום שלו בתוך גן מאיר יוצר שילוב מיוחד, ירוק, פתוח, עם בית קפה פעיל שמחבר בין קהילה לקהל מזדמן. בקרוב תעלה שם ההצגה שאני משתתף בה, "פאקינג מן", בבימוי רום רזניק וקאסט מוכשר בהפקת תיאטרון המשולש. מרגש אותי לחזור ולהציג במרכז אחרי שכבר הופעתי בו לא מעט כשעוד היה במבנה הישן.
טשרניחובסקי 22א' תל אביב (גן מאיר)

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר:

כל אתרי הבנייה שפזורים בתל אביב. הרגשה שכל העיר הפכה לאתר אחד גדול. לא משנה באיזו שכונה אתה, תמיד יש רעש של קידוחים, מדרכה שחסומה או כביש שנסגר פתאום בלי אזהרה. כל יום קם פרוייקט חדש והניווט בעיר הופך לבלתי אפשרי לפעמים. תמ"א, פינוי-בינוי, רכבת קלה, עבודות תשתית… אתר בנייה שלא נגמר. העומסים הופכים לבלתי נסבלים, התחבורה ציבורית נתקעת והולכי הרגל נדחקים לשוליים. ברור שצריך לפתח, לבנות ולחדש, אבל נדמה שתל אביב בולעת את עצמה, בלי מחשבה על הקצב שבו התושבים אמורים להמשיך לחיות כאן.

השאלון:

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
במהלך המלחמה סיימתי את "פלטפורמה" של מישל וולבק. אני מאוד אוהב לקרוא, אבל בגלל עומס החיים לא סיימתי אותו והנחתי אותו בצד. דווקא בזמן המלחמה, בזמן של חרדה, שיתוק ואי-ודאות, חזרתי לסיים אותו. וולבק כותב על עולם שמאבד קשר, בין בני אדם, בין עמים, בין תרבות למסחר, ובתוך כל זה מציע רגעים מפתיעים של אנושיות. הספר מתרחש בעולם שנע בין ציניות לאובדן ומתוך זה נולדים רגעים של קרבה, אינטימיות, ואפילו תקווה אנושית. נושאים כמו תיירות, מיניות, בדידות וגלובליזציה מעלים שאלות של זהות, משמעות ורצון בקשר. זה לא ספר אופטימי, אבל הוא כן מזכיר שיש יופי בלהתבונן עמוק, גם בעצמך וגם בעולם. זה ספר שלא מבקש לעודד או לנחם, אבל כן נותן תחושת בהירות מסוימת, כאילו יש מקום שבו מותר לראות את הדברים כמו שהם.

לאיזה ארגון או מטרה את.ה ממליצ.ה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
למטה המאבק להשבת החטופים והחטופות. קשה לעכל שהזמן עובר והם עדיין שם, וזה לא אמור להיות מצב שאפשר להתרגל אליו. זה כבר לא רק מאבק פרטי של משפחות, זה מאבק מוסרי של מדינה שלמה. המטה לא מפסיק להזכיר לנו מה קורה, ואסור לנו לשכוח או להתרגל לעובדה שהם שם, גם כשיש תחושה שהמציאות מנסה לטשטש. הפורום עושה עבודה עקבית, ומעוררת הערכה. מול התקשורת, מול המערכת הפוליטית ומול הציבור. הם מזכירים לכולנו שהמאבק עוד לא נגמר. לא בשבילם, ולא בשבילנו. בעיניי זה אחד הגופים היחידים שמחזיקים בתוקף אנושי פשוט – דרישה ברורה וצודקת להחזיר את כולם הביתה.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
אריאל וולף. יוצר שפועל כבר שנים בתל אביב, עם שפה בימתית ייחודית, חזון ברור ואומץ לעבוד מחוץ למיינסטרים בלי להתפשר. הייתה לי הזכות לעבור איתו דרך ולעבוד איתו בכמה פרוייקטים ותמיד הרגשתי שהוא מזמין אותך לא רק לשחק אלא לחשוב, להתנסות ולקחת סיכונים. במהלך אחת ההפקות שעשינו, הכרתי את רום רזניק, שהיה אז עוזר במאי, והיום אני משחק בהצגה שהוא מביים, "פאקינג מן" בתיאטרון המשולש. ההיכרות ההיא הייתה התחלה של המשך טבעי. מישהו צעיר, מוכשר, שמביא איתו קול אמיץ וחזון משלו. רום, יחד עם יובל קורן ונמרוד דנישמן, מובילים את תיאטרון המשולש עם קול עצמאי חי, שנולד מתוך ההווה אבל יודע בדיוק מה הוא רוצה להגיד.

מה יהיה?
קודם כל, שהחטופים יחזרו. זו נקודת ההתחלה לפני כל שיחה על הלאה. ולסיים את המלחמה. מעבר לזה, קשה לדעת. וגם קשה להאמין למי שאומר שכן. אחרי זה לאט לאט אולי נוכל גם להתחיל לחשוב איך מחברים מחדש את מה שהתפרק כאן. אמון, תקווה… ובין לבין, להמשיך ליצור. לא מתוך בריחה, אלא מתוך עקשנות לחיות.