מעיין שלם היא צלמת ואמנית רב-תחומית, שפועלת בצילום סטילס, וידיאו ובניית חללים ומתגוררת בקריית שלום עם בת זוגה ובתן. העבודות שלה צומחות מתוך מפגשים עם אנשים והקשבה לשגרות החיים שלהם, לא פעם בדרום תל אביב, שם היא מחפשת את הסיפור האישי שמסתתר בתוך המבנים החברתיים והפוליטיים של העיר. שלם מציגה במסגרת "Eat the Rich: אמנות מעמדית חדשה בישראל" בגלריה של תנועת תרבות בירושלים, מקבץ שעוסק במעמד, הישרדות והחיים תחת לחצים של הון, מלחמה, הגירה ובירוקרטיה.
>> מנות סודיות, מוסד שכונתי ולדמיין שאת בפריז. זאת העיר של דפנה נקש
>> ויאגרה לנפש וכל העולם כולו במאה מטר. זאת העיר של דומיניק רומנו
>> המגדלים ליד כיכר רבין והדרך אל הים בשדרה. העיר של נילי ארד

1. סופר-פארם משה דיין

אני אוהבת סופר-פארם באופן כללי, אבל הסניף במשה דיין הוא מקום מרגיע באופן כמעט לא סביר. דלתות ההזזה נפתחות לאט, ומקבלים כאפה של מזגן בטמפרטורה המדויקת שלא קיימת בשום מזגן אחר. בסופר-פארם הכול בר תיקון: אפשר לקנות תרופה, להיראות יותר טוב, להריח יותר טוב, ובכל מדף כמעט מחכה משהו שמבטיח שמעכשיו החיים שלי יהיו קצת יותר טובים. המוח שלי נכבה שם. אני מסתובבת בין המדפים, משווה מחירים של דברים שאין לי שום כוונה לקנות, שמה בושם ותוהה מי לעזאזל בוחר את המוזיקה של סופר-פארם. מבחינתי זה כמעט ספא. אני תמיד יוצאת משם קצת יותר טוב ממה שנכנסתי.
דרך משה דיין 2

2. שישי בצהריים בשוק התקווה

כשהגעתי לתל אביב מצאתי את הבית שלי דווקא בשכונת התקווה. היה בה שילוב שאפשר לי לחיות חיים קוויריים בעיר ובאותו זמן להישאר קרובה לדברים שהרגישו לי מוכרים מהבית – שישי בצהריים, ריחות של בישולים, אנשים בדרך לבית הכנסת. אני אוהבת שאין לי בה את ה-FOMO של מרכז העיר. כשבא לי "ללכת לתל אביב" אני הולכת לשם, ואחר כך חוזרת לשכונה. אולי בגלל זה גם היום במרכז העיר אני קצת אורחת, ובשכונות הדרומיות אני בבית. שוק התקווה היה חלק מהחיים האלה, ובשנה האחרונה הוא נכנס גם לעבודה שלי. במסגרת הפקטורי של מרימה התחלתי לצלם שם, וככה פגשתי את אופל, שעבדה אז בקונדיטוריה בשוק, ואת אורנה, תושבת השכונה. ישיבה בקונדיטוריה, קפה, סיגריה ושיחות שהמשיכו לעוד ועוד מפגשים הפכו בסוף לשתי עבודות וידיאו שמוצגות עכשיו בתערוכה "איט דה ריצ' – אמנות מעמדית חדשה" בגלריה של תנועת תרבות בירושלים. עברנו השנה לקריית שלום ואני עדיין לא ממש רגילה לזה. אני חוזרת לשוק פחות מבעבר ומתגעגעת לשכונה הרבה יותר ממה שחשבתי.
התקווה 10

3. מוזיאון תל אביב בשעות של הפנסיונרים

קצת אחרי שאלי נולדה, שקד ואני עשינו מנוי למוזיאון תל אביב. זה היה מסוג הדברים שתמיד חשבתי שאעשה כשיהיה לי זמן, ואז גילינו שחופשת הלידה היא כנראה הפעם היחידה בחיים שבה באמת יש לי זמן להצדיק אותו. אלי הייתה בת חודשיים, בחוץ היה יולי-אוגוסט בלתי אפשרי ובמוזיאון היה ממוזג ומפוצץ באמנות. היינו מגיעות בבקרים ורואות בכל פעם רק תערוכה אחת. לא היה שום לחץ להספיק כי ידענו שנחזור. את "על תקוות וחלופות אחרות" של נטע ליבר שפר, עם רישומי הפחם שלה על אפשרויות אחרות לחיים שלנו כאן, ראינו מלא פעמים. כמו ישראלית טובה, גם היה לי חשוב לנצל את המנוי עד הסוף, ובסוף זו הייתה התקופה שבה ראיתי הכי הרבה אמנות בחיים בזמן הכי קצר. לפעמים יצאתי משם ורציתי מיד לעשות עבודה, ולפעמים חשבתי: די, כמה אמנות כבר יש בעולם, מי צריך שגם אני אעשה עוד. מאז שהמנוי נגמר כמעט שלא חזרתי.
שדרות שאול המלך 27

4. בית הבירה שנכחד

כנערה בת-ימית, תל אביב הייתה בשבילי פנטזיה של בגרות, ממש מעבר לגבול אבל איכשהו מחוץ להישג יד. בשישי בערב, מפוצצים מארוחת שישי, היינו מגיעים חבורה של ילדים בת-ימים פריקים לבית הבירה באלנבי. יורדים במדרגות למרתף צר וצהוב, מתיישבים על הבר כאילו אנחנו גדולים ומזמינים בירות ענקיות מכל העולם. אף אחד לא ביקש תעודת זהות. אחר כך מונית יקרה הביתה לבת ים. הייתי בטוחה שכשאהיה גדולה אני אגור בתל אביב, בדירה ממש מעל בית הבירה. זה כמובן לא קרה. לקח לי עוד הרבה מאוד שנים להגיע לעיר.
אלנבי 46

5. הספסל ליד הביצה בגן הבוטני

עברנו בשנה האחרונה משכונת התקווה לקריית שלום, ורק אז גיליתי את פארק החורשות, למרות כל השנים שאני חיה בתל אביב. בתוך הפארק מסתתר הגן הבוטני, מובלעת קטנטנה עם בריכות טבעיות, פרפרים ופכפוך מים. הזיה באמצע העיר. יש ספסלים שאפשר לשבת עליהם ולבהות בעצים. אני מאוד עירונית ואין בי שום פנטזיה לעבור לכפר, אבל גיליתי שאני צריכה לפעמים פיסה קטנה של טבע, במיוחד מאז שנהייתי אמא. וגם משום מה כולם אומרים שם שלום. כשמיציתי את הטבע, ממש בחוץ נמצא קפה מצפור עם פיצה, יין וקפה, שזה כבר מינון טבע שמתאים לי.
הרצל155

מקום או תופעה לא אהובים בעיר

כל תחנות האוטובוס בעיר. חזרתי עכשיו מחודש בברלין, והתרגלתי מהר מאוד לתחבורה ציבורית שפשוט עובדת. כל כך עובדת שלהחזיק שם רכב מרגיש כמעט מיותר. כאן אני יושבת בתחנה, נוזלת מחום, בלי לדעת מתי האוטובוס באמת יגיע ואם בכלל יהיה עליו מקום. אני צריכה לסמן לו שיעצור, אחרת הוא פשוט יחלוף על פניי, כאילו אני מנסה לתפוס טרמפ על אוטובוס. הרבה פעמים אני פשוט נכנעת לזה שאני עכשיו בהמתנה. אחרי מספיק זמן בתחנה כבר נוצר אויב משותף ומתחילים לדבר עם מי שמחכה איתך. לפעמים קורים בזמן הזה דברים שלא היו קורים אם האוטובוס היה מגיע בזמן. כנראה שזה מה שאני הכי אוהבת במקום שאני הכי שונאת.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
פסטיבל "תיקון" בבית רדיקל. אירוע שמדמיין עתיד חדש, ובעתיד הזה יש שלום ויש מסיבות ודראג, אמנות טובה, תרבות, פנאי, רווחה ודאחקות. אנשים משתפים פעולה, יש מספיק מהכול ויש זמן וכוח לעשות דברים. מאוד אהבתי את המחשבה שלא מספיק שהדברים הנוראים ייגמרו – אפשר גם לדמיין מה יהיה כאן כשהם ייגמרו. ושיהיה לנו טוב. באמת טוב. מה קרה, למה שלא יהיה לנו טוב?

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
"האפוס הארוטי הבלקני" של מרינה אברמוביץ'. תערוכה מחרפנת שעוסקת בחומרים קשים – מלחמה, אלימות, דיכוי, גוף וטראומה. אבל יצאתי ממנה דווקא עם איזו תחושה של כוח. יש בה רעיון שהרס הוא לא בהכרח סוף הדרך, ושאפשר לקחת את כל האנרגיה הזאת ולעשות איתה משהו אחר. דרך טקסים, גוף, מיניות, טבע ואמנות היא חוזרת שוב ושוב לחיים עצמם, וליכולת שלהם להתחדש גם אחרי חורבן. אחרי השנים האחרונות, אני מוכנה לקחת את התקווה הזאת.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
חוש"ן ואיגי. שני ארגוני קהילה שעושים עבודה מטורפת. הרבה ממנה נשענת על אנשים שבוחרים לעבוד ולהתנדב כדי לייצר מרחבים בטוחים לנוער ולאנשים להט"בים. המרחבים האלה מאפשרים לאנשים לפגוש את עצמם ואת הקהילה שלהם, ולגלות שהם לא צריכים לעשות את כל הסיפור הזה לבד. זאת עבודה חינוכית, קהילתית ופוליטית לכל דבר. ותתרמו לנו – אנחנו עושים עם הכסף דברים טובים.

מי התל אביבי או התל אביבית שהכי צריך להרים להם כרגע?
אופל. הכרתי אותה בשוק התקווה כשעוד עבדה בקונדיטוריה, ומאז היא לקחה זכיינות על גריל עוף בשוק. היא מאלפת ואמיצה, אז לכו לאכול אצלה.

מה יהיה?
ממשלה חדשה, ואז נראה. אני מוכנה להתחיל משם.

• העיר שלי