היא משוררת, היא סופרת, היא מתרגמת, היא אפילו מהנדסת וסקיפרית, והמבקרים עפים על ספרה החדש "חלאות יקרות שלנו". ניצלנו את המצב כדי לסחוט מריטה קוגן סיפורים יפים על מסלולי השוטטות העירוני האהובים עליה. בונוס: שיר מרהיב של רוברט דסנוס. רזיסטנס!
>> ריטה קוגן (ממש כדאי שתעקבו) היא משוררת, סופרת ומתרגמת ישראלית, נסיכה ספרותית אמיתית וכישרון סנסציוני, היא גם מהנדסת (!) והיא גם סקיפרית (!!); ממש לאחרונה ראה אור ספר הפרוזה השני שלה (ורומן הביכורים), "חלאות יקרות לליבנו", שזוכה לביקורות מהללות ונפעמות.אתם רוצים לקרוא אותו ואפילו יכולים.
>> מתברר שסגרו לו את כל תל אביב בפרצוף // העיר של עפר סקר
>> אוצרות של מוזיקה וחלומות על הופעות בנמל // העיר של אתי רומנו
>> קהילתיות, משפחתיות וטעמים לא רגילים // העיר של דן אטינגר
אני משוטטת עירונית, אחת שמרבה ללכת ברגל ממקום למקום. ואולם השוטטות שלי היא לא הפלאנריזם הצרפתי הנינוח. בימים כתיקונם זו שוטטות מעשית, בעת צרה זו שוטטות דרוכה. אני נעה מנקודה לנקודה בצעד מהיר, חדורת מטרה. אך תנועתי המאיצה והולכת במרחב אינה משוללת התבוננות, וההשתהויות הקטנות האלה של מבט-חצי-מבט אינן אלא חלק בלתי נפרד מהליכתי ליעד. אי לכך המקומות האהובים עליי בעיר אינם בהכרח האתרים המזוהים לכל, אלא הדרכים העוברות ביניהם, מסלולים שמוליכים מנקודה לנקודה – מהם נתיבים שבשגרה, מהם שבילי בריחה סִפִּיִּים.
1.שדרות רוטשילד (מפינת שינקין ועד פיט האוס רוטשילד)
בראשית שנת 2020, בין סגר אחד למשנהו, הבנתי שעלי להציל את גופי ואת שפיותי מן הישיבה השפופה שעות על שעות ומן השהות הביתית הכפויה. נרשמתי לחוג פילטיס מכשירים בפיט האוס רוטשילד מכיוון שהסטודיו היה סמוך לביתי ופתח את דלתותיו גם בנוקשים שבסגרים. מאז, כמעט מדי בוקר, אני הולכת על שדרות רוטשילד מפינת שינקין עד פינת ברדיצ'בסקי, כאחרונת הסוגדות לג'וזף הקדוש. רגליי בטייץ, אוזניי במוזיקה שבאוזניות ועיניי בצמרות הפיקוסים הנישאות, החוצבות בשמיים אי ומפרץ.
>> פיט האוס רוטשילד, רוטשילד 140 תל אביב
2. בחזרה מהמרינה
אני מהנדסת וסופרת, ונוסף לכך אני סקיפרית וחברת צוות תחרותי שמתאמן יחד מזה שנים ומשתתף מעת לעת בתחרויות שייט. לאחרונה, אחרי אי־אלו שנות מרינה הרצליה, חזרנו להתאמן במרינה תל אביב. בדרכי חזרה מהמרינה אני חולפת על פני התכלת הצוננת שלבריכת גורדון, מתחככת בשוליה המציצניות שלרחבת ריקודי העם, מטפסת דרך אלכסוניו שלגן לונדוןואז בולמת לרגעים בבוגרשוב 5א. שם עומד בית מגורים תלת קומתי, אפור ירקרק ומתפורר. על קומת הקרקע שלו חולשת פיצוציית חוף פעלתנית, ואולם על הקיר הפנימי, שלצד דלת הכניסה לבניין נקבע שלט זיכרון מאבן בהירה, הנושא את שמה של רחל בלובשטיין. מתחת לשלט ניצב ארון חשמל קטן של ארקו. לא אחת מונח עליו בקבוק בירה ריק למחצה או גביע קרטון מרובב גלידה.
![רחל המשוררת, לוח הזיכרון בבוגרשוב 5 (צילום: ד"ר אבישי טייכר/פיקוויקי/CC-By-SA-2.5)](https://medias.timeout.co.il/www/uploads/2025/07/RachelHa-1000x750.jpg "רחל המשוררת, לוח הזיכרון בבוגרשוב 5 (צילום: ד"ר אבישי טייכר/פיקוויקי/CC-By-SA-2.5)")
3. כיכר הבימה
בעיניי, כיכר הבימה, על לובנה המרופש המתעתע, היא כשער כניסה הן אל הממשי והן אל הלא מוחשי. מחד, הכיכר היא מֶרְחַבְיָה גשמית לגמרי, שממנה מתפלגים אי־אלו עורקים חשובים של מרכז העיר: שדרות רוטשילד, שדרות בן ציון, שדרות ח"ן, דיזנגוף. מאידך, המלבן הכביר הזה משמש כמעבר סודי אל המדומיין, אל הבלתי נתפס. כיכר הבימה כרציף תשע ושלושת רבעי, כיכר הבימה כטבעת התקה מכושפת מ"אחיינו של הקוסם", כאשר היעד המטפיזי הראשון הואגן יעקב. צמחי הגן מהלכים עליי קסם בכל עונות השנה, אך בראשית אפריל מתחולל שם כשף חריג ביופיו: הוויסטריה המלכותית, המשתרעת על פני הגן כולו, מניצה בסגול הבהיר הרועד. הקסם הזה הוא קצר מועד ועל כן יקר לליבי שבעתיים, הן בתום כעשרה ימי פריחה הוא חולף ונושר ופג.
לא הרחק מהיכל ה-mauve ניצב היכל נוסף,היכל התרבות. עבור רבים זהו מבנה גשמי עד מאד אך בשבילי הוא היכל הדמיון, היכל המוזיקה. לפני אי־אלו שנים רכשנו מנוי לפילהרמונית ומאז הקונצרטים שנערכים שם מספקים לנו רגעי זיקוק והתעלות. בכל עת שאאזין ואצפה בלהב שני ובנגני התזמורת, משהו בי יתרופף ואז ינסוק. המוזיקה הזו, המנדלשטמית, האחרונה, היא העומדת ביני לבין הממשי.
4. אל המגדלור
אילו יכולתי לחוקק חוק עירוני, ולפיו בכל שוטטות תיקרה בדרכנו ולו חנות ספרים עצמאית אחת, דיינו. אך עיתותיי אינן תמיד בידיי, חנויות הספרים העצמאיות מועטות הן, והצעת החוק הנאה הזאת שלי תישאר בגדר משאלת לב. ואולם ישנה חנות אחת שאני מקפידה לפקוד כל אימת שאזדמן אל דרום־מזרח העיר. זו חנות הספרים העצמאית "המגדלור", ואמנם זהו מגדלור־עד בעתות משבר ובימי שלום גם יחד. בנקודת ההתפצלות של גולדברג מיהודה הלוי אני בוחרת בגולדברג, רחוב צידי, טובל בירוק ומתחדש לאיטו. בקצהו מבוי סתום ושם נישאתכסיית האבוב הנהדרתשבראשית כל יוני מעריפה את זהבָהּ. אני חוצה את האפלולית שלחניון בית הדרוממשיכה כל הדרך אלמקווה ישראל 18, אל המגדלור.
5.מווילסון לברדיצ'בסקי
הצטרפתי לסלון הספרותי של ענתבשנת 2015. באמתחתי אחת עשרה שנות עמל והנאה במעבדת הפרוזה הטובה בעיר ושמא בארץ כולה. הדרך מביתי הקודם אל הסלון הייתה לא אחת אלתור גחמני במיני רחובות, אך הדרך חזרה מן הסלון הביתה הייתה חפה מאלתורים, ולה תחנות קבועות: השתהות לצד אגן המים המעושב שבכניסה לגינת קריית ספרוהאזנה למקהלת הצפרדעים, ספירה חוזרת ונשנית של בנייניו ועציו החשוכים שליהודה הלוי, הצצה חטופה מבעד לווילון העבה, המוגף למחצה, של דירת איירביאנבי סודית. בראשון במרץ השנה, הקטע שבין שינקין עד החשמונאים היה לאתר פגיעה, שאט אט הפך לאתר בנייה. בניין אחד נמחה כולו בנפילת הטיל. מצדדיו ניצבים שניים ששרדו – לבנים, מפויחים, מפולשים. בחזיתם דגלים, מעליהם שמיים.
מקום לא אהוב בעיר:
צומת עזריאלי
אני אוהבת הוויה עירונית קשוחה, עם גורדי שחקים של בטון וזכוכית שצומחים מן האספלט המשובר, אך בצומת עזריאלי נדמה שאזלו הרחמים. חצייתו משולה לחציית חיים אליבא ד'בוריס פסטרנק, ולא אחת הייתי עדה לניסיונות חצייה שהסתיימו בחבלה של גוף ורכב ואף בנטילת חיים. אמנם העירייה מוסיפה לשפצו ולטפחו, אם בהצבת סככות ואם בשתילת פרחים, אך לצומת עזריאלי רצון משלו, כמו היה דמות זדונית מספריו של סטיבן קינג.
אחרי השבעה באוקטובר היה הצומת לגלעד הנצחה וזירת מחאה. לא אחת, בשעת חצייתו מן הקריה אל מגדלי עזריאלי, שלחתי מבט מדומע באי התנועה הגדול, הנטוע בלב הכבישים, וכולו מגואל באינספור טביעות ידיים אדומות. בטבורו המוצל של האי נם דר רחוב, מהקבועים של הצומת. הוא היה שוכב ללא ניע מעל גבבה של קרטונים, ראשו וגופו עטופים בשמיכה מרובבת, ורק כפות רגליו היחפות, הצבות, קשיחות כסוליות ומוכות ספחת וגלד, רק הן נותרו חשופות. זוג כפות רגליים שחורות, המוקפות באינספור טביעות כפות ידיים אדומות, בטבור של צומת ראשי חסר רחמים.
השאלון:
איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
באחד הקונצרטים האחרונים של הפילהרמונית ניגנו את הסימפוניה החמישית של בטהובן. זו יצירה מוכרת מאד, אולי מוכרת מדי. אך בו ברגע ששוסעו השיעולים המובלעים של יושבי האולם בצליליה הראשונים – הגורל שנוקש בדלת – שמעתי והבנתי את היצירה לעומקה כשם שלא הבנתי מעולם.
איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
בסבב האחרון נגד איראן צללתי אל שיריו של המשורר הסוריאליסטי הצרפתי רובר דסנוס. דסנוס היה חבר ברזיסטאנס, נכלא במחנה הריכוז טרזיינשטט ומת מטיפוס חודש לאחר שחרור המחנה. אך משום מה דווקא עכשיו ספר שיריו ליווה אותי בעת השהייה במקלט, יומם וליל.
לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
הארגון"לב אחד". בבוקר שאחרי הנפילה, בשעה שרחובות השכונה נמלאו באנשים אבודים וטרוטי עיניים, וביניהם אוכלי־פגרים זריזים במסווה של זגגים ורתכים, נערי הפלא של "לב אחד" עברו בית־בית, דירה־דירה, ועזרו ככל שיכלו, ביעילות ובענווה.
מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
הייתי רוצה לספר בשבחם של תושבי השכונה שבה אני גרה, שכונת קריית ספר. "קריית הדף", מתבדחים במרירות תושביה, שכניי. המלחמה כפתה עלינו אינטימיות פרומה במלבושינו הליליים ושערנו הסתור. הייתי רוצה אפוא להרים לכם, שכניי הקרובים והרחוקים, על שלא נפלה רוחכם ולא התנפצה בגל ההדף. גם אתם, כמו גיבורי הספר שלי, חלאות יקרות לליבי, לליבנו.
מה יהיה?
הייתי רוצה שתקראו את השיר הקצר הזה של רובר דסנוס. תרגמתי אותו במקלט והוא פורסם ב"תרבות וספרות" של הארץ בפסח האחרון.
רובר דסנוס // אקום בבוקר יום מחר
(מצרפתית ריטה קוגן)
אָקוּם בְּבֹקֶר יוֹם מָחָר
מֻקְדָּם מִיּוֹם הַיּוֹם
וְשֶׁמֶשׁ בֹּקֶר יוֹם מָחָר
תִּלְהַט מִיּוֹם הַיּוֹם
כּוֹחִי בְּבֹקֶר יוֹם מָחָר
יִצְמַח מִיּוֹם הַיּוֹם
רוּחִי בְּבֹקֶר יוֹם מָחָר
תִּשְׂמַח מִיּוֹם הַיּוֹם
יִרְבּוּ בְּבֹקֶר יוֹם מָחָר
רֵעַי מִיּוֹם הַיּוֹם
גַּם אִם בְּבֹקֶר יוֹם מָחָר
יִקְרַב מוֹתִי הֲלוֹם
אֶחְיֶה בְּבֹקֶר יוֹם מָחָר
יוֹתֵר מִיּוֹם הַיּוֹם
27/03/1936
21/03/2026