המקומות החשובים בעיר וקפה שהוא כמעט פריז. העיר של תמי שם-טוב

תמי שם-טוב היא סופרת, כלת פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים, ומאחוריה כבר יותר מעשרים ספרים לילדים ולנוער, רובם סיפורים ורומנים היסטוריים. ספריה זיכו אותה בפרסים רבים, ובהם עיטור אנדרסן, פרס ביאליק, פרס לאה גולדברג ופרס דבורה עומר. בימים אלה יוצא לאור "הילדים שומרים עלינו", ספרה הראשון למבוגרים, ממואר וסיפור חניכה בו חושפת שם-טוב את חייה לצד האחיות האגדתיות של הספרות העברית, נילי מירסקי וימפה בולסלבסקי. אתם רוצים לקרוא את זה.

1. כיכר החטופים // שער בגין // קפלן

זה לא שאני אוהבת את שלוש נקודות הציון האלה, שמהן כל כך הרבה זמן קוראים, מבקשים, מתחננים, זועקים להחזיר את החטופים הביתה ולהפסיק את המלחמה. הם פשוט הפכו בעיניי למקומות הכי חשובים בעיר. קשה לחלוף על פניהם ולהמשיך הלאה. הם שואבים את הנשמה, ובצדק. פעם לא ידעתי את שמות השערים בקרייה, כי מה לי ולהם. וקפלן היה בשבילי הרחוב הסמוך לשרונה, עם בתי הטמפלרים היפים, בדרך מהשכונה שלי לאבן גבירול. וכיכר החטופים? זאת היתה הרחבה הנהדרת, הפתוחה, עם הפסלים, בואך למוזיאון תל אביב ובעיקר לבית אריאלה. לפני המלחמה, אם הייתי מתראיינת כאן, בטח הייתי בוחרת לציין את בית אריאלה. תמיד אהבתי לבוא לבית אריאלה, בעיקר לשבת בספריית הילדים, ומאז השיפוץ המרהיב, הוא מזמין עוד יותר. אבל השבעה באוקטובר שינה הכל. אני כמעט לא מצליחה להגיע אליו. אני נשאבת בדרך, בקפלן, בבגין, בכיכר החטופים: משם עולה הקריאה הדחופה: די!!! 

2. המגדלור

תולעת ספרים, סיפור פשוט, רידינג, ובעיקר המגדלור במקווה ישראל. זה לא רק כמות הספרים. זה גם האופן שבו הם מוצגים. כמעט לא קורה שאני נכנסת ולא רוצה לקרוא לפחות חצי ממה שהן בוחרות לשים על שולחנות התצוגה (ברשתות קוראים להם שולחנות כוח, ולא בכדי). זה הדיסנילנד שלי. וזה לא קורה לי בכל חנות. לפעמים שפע דווקא גורם לי לסחרור, כמו בחנות טפטים. אני לא יודעת מה לבחור ופתאום לא זוכרת את ההמלצות שקיבלתי. אבל עם הטעם של האנשים, בעיקר הנשים, במגדלור, מצליח לי. וחוץ מזה, יש שם קומה שנייה עם עוד ועוד ספרים, כמובן שלא רק חדשים ורבי מכר, וגם חדר מזמין כמו סלון ביתי, שבו מתקיימות סדנאות כתיבה. בעיקר של הסופרת והמנחה ארנה קזין. שם למדתי המון.
מקווה ישראל 18 תל אביב

3. שה שנטל 

מול המגדלור יש בית קפה קטן, יפה, צרפתי ומוקפד. גם לו יש שתי קומות ועוגות ועוגיות ובאגטים וקיש. שנטל – בעלת המקום – עם המבטא הצרפתי הנהדר שלה, נחמדה מאוד. נכון, בחוץ השולחנות והכיסאות עומדים על המדרכה העקומה, מול ההומלסים של האזור, והאגזוזים והצופרים. אבל לפעמים, כששותים שם קפה, נוגסים בבגט ומתחייכים עם שנטל, אין מה לומר, כמעט פריז.
מקווה ישראל 3 תל אביב

4. העצים של תל אביב 

בעיקר אלה שמצמיחים שורשי אוויר. מטורף איך שהגזעים שלהם נראים. הם כמו מחבקים את עצמם ומתלפפים על עצמם. זה לא סתם טבע בעיר, זאת אמנות חזותית טבעית. והיא פראית כל כך. היפים ביותר כנראה נמצאים בשדרות ח"ן, אבל הם בכל מקום, מטפסים על גדרות, מדלגים מעל מחסומים. קראתי פעם שלהצמיח שורשי אוויר זה כמו להצמיח איבר חדש, רק שזה קורה מלמעלה למטה, להתחלה. הלוואי שהיינו יכולים להצמיח שורשים ולחזק לעצמנו את ההתחלה.

5. עלמה ביץ'

הים, החוף ובעיקר עלמה ביץ', כי יש בו גלים, הטיילת, הדרך עד בת ים. בכל זאת תל אביב, שהיא תל אביב-יפו.
קויפמן 7 תל אביב

מקום לא אהוב בעיר:

אני שונאת את אזור התחנה המרכזית הישנה, נווה שאנן והרחובות הסמוכים לו. רק לעבור שם מדכא אותי, אפילו במכונית, בחלונות סגורים, גם כשמנסים לא לראות מה קורה על פני השטח, מרגישים את העליבות והאכזריות שרוחשות מאחורי החלונות, בתוך החצרות והחנויות. כשהייתי נערה היינו נוסעות באוטובוס מקרית אונו, שבה גדלתי, לנווה שאנן, כדי לקנות נעליים. היו שם הרבה חנויות, והיה מגעיל, סליזי, מטריד. כשגדלתי ועברתי לתל אביב אף פעם לא חזרתי לקנות שם נעליים. לא רציתי לדרוך במקום.
בשנת 2000 התחלתי לערוך את מדור הבריאות של עיתון לאשה. המערכת היתה ממוקמת שם, בבניין מעל בית הדפוס גרפוליט. במשך כמה שנים הייתי מגיעה לשם מגן מאיר, שם גרתי, באופניים (למה הפסקתי לרכוב?!) ובדרך הלוך ובדרך חזור העיניים שלי ראו כל כך הרבה כאב. מגזין לאשה היה תקוע שם, בתוך הבניין הרועד (בגלל מכונות הדפוס בתחתיתו), כמו יקום מקביל, נוצץ. אם הייתי יכולה הייתי רוכבת לשם בעיניים עצומות. זה היה מקום רע ונשאר מקום רע. אני זוכרת לו לטובה רק את העובדה שחנוך לוין גדל שם.
ועוד דבר שאני לא אוהבת בעיר – שאין בה מספיק צל. סדרו לנו צל בבקשה, אנחנו ניצלים פה. 

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
הלכתי לצפות בהצגת היחיד "עשר קופסאות גפרורים" של תיאטרון אורנה פורת בבית ילדים בהרי ירושלים. כבר ראיתי את ההצגה הזאת בעבר, למעשה פעמיים, כי יש לי עניין עם יאנוש קורצ'אק. וההצגה הזאת – שהיא עיבוד לסיפור ילדים קצר שקורצ'אק כתב – תופסת משהו כל כך קורצ'אקאי ומהותי והומאני, ומאוד לא שואתי, שרציתי לצפות בה שוב. השחקן עמיחי פדרו, בתפקיד קורצ'אק, מצליח להכניס את הילדים לתוך הסיטואציה. הם שותפים מלאים להתרחשות. כאמור, כבר ראיתי אותו בעבר, בתפקיד קורצ'אק מצליח לכבוש קהל צעיר (בלי שום פעלולים או עזרים, רק כמה קופסאות גפרורים ריקות).
אז זה התרחש בסוזן דלל. קהל נוח. הפעם ההצגה התקיימה במקלט של פנימייה. הילדים שם מגיעים מחיים מורכבים, כמו שאומרים. לא קל להם, ובהתאם, את זאת ידעתי מראש, הם לא קהל קל, שמתמסר למבוגר, ועוד להצגת יחיד, בלי תפאורה, בשפה לא דיבורית. הם נכבשו לאט, בהתחלה מתוך היסוס, אבל בהדרגה – גם מי שבהתחלה נראה בהתנגדות מלאה – הם התחילו לשתף פעולה, ואז לקחת תפקיד, לשחק, לצחוק, ליהנות, להגיב מהראש ומהלב. וככה, במקלט של פנימייה, מלא בילדים זזים בכיסאות פלסטיק, התגשמה לה שעת חסד קורצ'אקאית. ופתאום הרגשתי – מה שכל כך הרבה זמן לא הרגשתי – תקווה.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
הספר "סדריק" של עמית גיש. פחדתי לקרוא אותו. ידעתי שהוא על חייל צה"ל פיליפיני, שמת במלחמה, ושההורים שלו קיבלו אישור שהייה, רק אחרי שהוא מת. פחדתי שהספר יכאיב לי כל כך כי שוב אווכח כמה שאנחנו איומים כלפי הזרים שאנחנו מביאים לכאן, כדי שיטפלו לנו בזקנים. לא התכוונתי לקרוא אותו, כי כמה אפשר להסתכל בעיניים לאכזריות שבתוכנו? ובכל זאת חברה המליצה. אמרה, הוא לא עושה את זה. הוא לא לוחץ עוד יותר על בלוטת האשמה. אז העזתי. והאופן שבו המחבר מספר על החייל הזה, המשפחה שלו, החברים, הקשר איתם לצורך הכתיבה, איפשר להסתכל לאמת המרה בעיניים בלי להיקרע. זה מה שיצירת אמנות טובה עושה. ההנאה האסתטית מאפשרת.

 

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
לכל מה שקשור בהשבת החטופים והפסקת המלחמה.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
האחים גרין: הלא הם התאומים עילאי ואלון-לי גרין, שביחד הקימו את חנות הספרים המשומשים המשובחת – האחים גרין – שעברה מכיכר מסריק לפלורנטין. החנות היפה והמרווחת נותנת כבוד רב לספרים ישנים יותר ופחות, וצדה ספרים מבוקשים מיד שנייה. מחצית הצמד – אלון-לי גרין, ממקימי תנועת "עומדים ביחד" – מחזיק ומתחזק (יחד עם השותפה שלו רולא דאוד) את התקווה שיכול להיות לנו בסדר, ביחד, יהודים וערבים, שעדיין יש פה הומאניות וסולידריות.

מה יהיה?
לפעמים נראה לי שאין עתיד, שהכל פה אבוד. אבל אני מאוד מאוד מקווה שאני טועה. הלוואי שיהיה בסדר.