קומדיות מקומות עבודה הן תת-ז'אנר די מוכר ופופולרי שהומצא מחדש על ידי "המשרד" בתחילת שנות ה-2000, ומאז הן הציפו את ערוצי הטלוויזיה ושירותי הסטרימינג. העניין הוא שמעולם לא חשתי את התחושה הנעימה והאגוצנטרית הזאת שגורמת לי להרגיש כאילו סדרה נכתבה עליי – וזה תמיד כי לא עבדתי במקומות האלה שכותבים עליהם קומדיות.אשתי לדוגמה, שלומדת חינוך בלתי פורמלי, נורא נהנית מ"בית הספר היסודי אבוט" ומזדהה מאד עם הפן המקצועי של הסדרה. למרות שזאת סדרה מאד חביבה, אני פחות נהנה ממנה. והנה הגיעה "העיתון", הספין אוף החדש של "המשרד" מבית היוצר של גרג דניאלס. סוף סוף יצרו סדרה על העבודה שלי.

"העיתון" מתחילה מהסבר קצר מה קרה למשרדים של "דנדר מיפלין", חברת הנייר שכיכבה בסדרת המקור. מסתבר שהיא סגרה ונרכשה על ידי חברה גדולה יותר והם עברו לעיר טולדו שבאוהיו. היחיד שעבר מהמשרד ישן לסדרה החדשה הוא אוסקר מרטינז, רואה החשבון לשעבר של דנדר מיפלין. למרות שהוא דמות יחסית מרכזית, הוא לא הגיבור שלנו. אולי בהמשך. כעת הגיבור שלנו הוא הבוס החדש, נד סמפסון, שמגיע להיות העורך הראשי במקומון הוותיק של העיר, שמתדרדר אל התהום כמו כל תחום החדשות בפרינט.

במובנים רבים נד מזכיר מאד את מייקל סקוט האגדי של "המשרד". הוא קרינג'י, חסר טאקט ותמים, אבל בניגוד למייקל הוא גם חכם, יש לו יושרה והוא לא רואה רק את עצמו. למעשה, הוא כמו שילוב בין מייקל לג'ים. לצידו יש צוות דמויות נהדר כמו אזמרלדה גרנד, אם חד הורית ואישה גרנדיוזית ששימשה כממלאת מקום עד להגעתו של נד והיא תמיד תנסה לשים לו מקלות בגלגלים לאחר שאיבדה את מעמדה. יש גם את מושא אהבתו של נד, מר, יוצאת צבא שעובדת בעיתון וכמו נד היא בעלת תשוקה עצומה לעיתונות. יש לנו גם קו רומנטי נוסף במערכת – נציג המכירות דטריק מור שמאוהב בניקול לי העובדת במערכת העיתון. אליהם מצטרפות דמויות חדשות וצבעוניות שלא מנסות למלא מקום עבור הקאסט הישן ועומדות בפני עצמן. מה שנותר דומה לסדרת המקור זה רק המבנה של הסדרה עצמה והסגנון.

>> מצעד הסטרימינג: 20 הסדרות הכי טובות שצריך לראות כרגע
https://timeout.co.il/%d7%94%d7%a1%d7%93%d7%a8%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%9b%d7%99-%d7%98%d7%95%d7%91%d7%95%d7%aa-%d7%90%d7%95%d7%92%d7%95%d7%a1%d7%98-2025/>> מה ראינו בלילה: 6 סדרות לוהטות שהחזיקו אותנו ערות השבועhttps://timeout.co.il/%d7%9e%d7%94-%d7%a8%d7%90%d7%99%d7%a0%d7%95-%d7%91%d7%9c%d7%99%d7%9c%d7%94-060925/

קרינג'י, תמים וטוב לב. נד סמפסון (דומנהאל גליסון) "העיתון" // The Paper (צילום: יחסי ציבור/פיקוק)

אירועי הסדרה מפגישים את הצופה עם הקשיים היומיומיים של עבודה בעיתונות בימינו, ולמרות שאני בתחום חמש שנים בסך הכל, הזדהיתי עם עניין הטוקבקים שהפכו להיות ישירים יותר, הקושי במציאת סיפור ששווה לספר, ההתמודדות עם מערכות שלא תמיד ערוכות או מצוידות טכנולוגית באמצעים המתאימים, וכמובן קשיים כלכליים. כשרק התחלתי לכתוב עבדתי במערכת שבה כל הכתבים עבדו בהתנדבות – ואף אחד מאיתנו לא תפס את זה כניצול. עבור חלק זה היה תחביב, עבורי ועבור אחרים זאת הייתה דרך לצבור ניסיון, כולנו אהבנו את מה שאנחנו עושים.

אוהבים את מה שהם עושים, רואים. "העיתון" // The Paper (צילום: יחסי ציבור/פיקוק)

המצב האידיאלי, ואף הסביר, הוא שכותבים יקבלו תשלום על עבודתם. כשנד סמפסון מנסה לגייס כותבים-מתנדבים ללא תשלום, או כשהוא נתקל בדדליין בלתי אפשרי אחרי שנחסמת לו גישה לכל אתרי החדשות, כל מי שעובד בתחום יוכל להזדהות ואף להבין יותר לעומק את הבעיות שעולות בניהול מערכת העיתון. מעבר להזדהות האישית שלי, יש פה גם שדרוג של האמירה מ"המשרד": גם שם עסקו במכירת נייר, אך זה נבע מהרצון לבחור מוצר משעמם ולא משמעותי. "העיתון" רומה לומר משהו אחר לגמרי.

תראו מי שוב איתנו. "העיתון" // The Paper (צילום: יחסי ציבור/פיקוק)

הסדרה עוסקת בשאלות אמיתיות הנוגעות למהות העיתונאית, כשהגדולה ביותר שבהן היא שאלת הרלוונטיות של הפרינט. העיתונות המודפסת היא חיה גוססת שעוד רגע נכחדת, בלשון המעטה, וגם אם לא מתנגדים לקדמה חייבים להודות שלמעבר מהפרינט לדיגיטל יש השלכות אמיתיות על איך שהמקצוע הזה נראה ועל האופן שבו הוא ממשיך להידרדר. אנחנו נמצאים בעידן שבו ידיעה חדשותית צריכה להגיע לקורא כמה שיותר מהר ולא כמה שיותר מדויקת, שבה עיתונות נמדדת על פי פושים ולייקים ולא על פי איכות התוכן, והדברים האלה צפים ועולים בסדרה על בסיס קבוע. להיות מקומון שמיוצר בחברת נייר כמוצר נוסף זה מאבק בפני עצמו, וגרג דניאלס מצליח להראות את זה על המסך – ולעשות את זה כיפי לצפייה.

סדרה שכיף לראות עם עוד אנשים. "העיתון" // The Paper (צילום: יחסי ציבור/פיקוק)

"העיתון" היא קומדיה חשובה. לא רק בגלל כמויות הקרינג' שהיא מכילה – אינסוף קרינג'! – אלא בגלל האופן שבו היא מתייחסת לעיתונות ובעיקר לדמויות שלה. אם בעבר נהנינו לראות את הבוס המביך מייקל אומר דברים שכיום אי אפשר להגיד בטלוויזיה, יש לנו גם מזה, אם כי בגרסה הרבה יותר מעודנת. למען האמת זה מזכיר שילוב בין "מחלקת גנים ונוף" ו"המשרד" מבחינת האנרגיה, וזה מייצר קומדיה קרינג'ית שיכולה להיות צורמת מצד אחד, אבל עם המון לב מצד שני.

הו מיי גאד כל כך הרבה קרינג'. "העיתון" // The Paper (צילום: יחסי ציבור/פיקוק)

וצריך לומר: זאת גם סדרה שכיף לראות עם עוד אנשים. כמבקר טלוויזיה אני נאלץ לראות הרבה פעמים סדרות לבדי, אך את הפרק הראשון של "העיתון" ראיתי במסגרת אירוע Yes Screening עם עיתונאים נוספים, ומשהו בחוויה הקומית המשותפת העצים את החוויה. וזה לא רק בשביל הכיף שלנו. זה גם כדי להפיץ את המסרים שהסדרה מהדהדת, להבין שיש משמעות לעיתונות איכותית ולרצון של כתבים לשנות דברים במערכת שלא יכולה או לא רוצה להשתנות. "העיתון" מצביעה על בעיות מהותיות בעיתונות העכשווית והיא מצליחה לשמור על הזהות שלה מבלי להפוך לשיבוט מאומץ של סדרת המקור. יש לי עוד מלא דברים להגיד על "העיתון", אבל בדיוק כמו לדמויות בסדרה – גם לי יש דדליין. והוא עבר. בחמש שעות פלוס מינוס. גם זאת אחת הבעיות של העיתונות עכשיו.
"העיתון" // The Paper // עונה ראשונה 10 פרקים // עכשיו ב-yes (ובארצות הברית בפיקוק)

• ביקורת טלוויזיה https://timeout.co.il/topic/%d7%91%d7%99%d7%a7%d7%95%d7%a8%d7%aa-%d7%98%d7%9c%d7%95%d7%95%d7%99%d7%96%d7%99%d7%94/
• המשרד https://timeout.co.il/topic/%d7%94%d7%9e%d7%a9%d7%a8%d7%93/
• העיתון https://timeout.co.il/topic/%d7%94%d7%a2%d7%99%d7%aa%d7%95%d7%9f/
• פיקוק https://timeout.co.il/topic/%d7%a4%d7%99%d7%a7%d7%95%d7%a7/
• סדרות מומלצות https://timeout.co.il/topic/%d7%a1%d7%93%d7%a8%d7%95%d7%aa-%d7%9e%d7%95%d7%9e%d7%9c%d7%a6%d7%95%d7%aa/