הפרש הבודד: בודד בצמרת
ג'וני דפ משדרג את דמותו של ג'ק ספארו ב"הפרש הבודד", וזה עובד
ג'וני דפ הוא כנראה כוכב העל היחידי שעשה קריירה מתפקידי סיידקיק. כמו ג'ק ספארו, גם טונטו האינדיאני הוא באופן מקורי דמות נלווית לזו של הגיבור הלבן במסכה שלחם בנבלים במערב הפרוע בסדרת הרדיו משנות ה־30, אבל כאן הוא מכתיב את הטון.
טונטו של דפ הוא סוג של ג'ק ספארו עם עוד יותר איפור, וזה עדיין עובד. חבורת "שודדי הקאריביים" (מפיק, תסריטאים, במאי, עורך) התגייסה בהרכב מלא להחזיר למסך את המותג המיושן, והתסריט הפרוע מדמיין אותו כסיפור המסופר לילד סקרן אך ספקן על ידי אינדיאני זקן שהוא בכלל מוצג מוזיאוני.
תערובת נקודות המבט מאפשרת ליוצרים לרקוח סיפור מטורלל המתרוצץ בנינוחות בין תמות רציניות להומור נונסנסי, על איש חוק נלהב ונאיבי (ארמי האמר) שנתקל באינדיאני מטורף ומאומץ על ידי סוס לא הגיוני.
האמריקאים לא אוהבים את המישמש זה, אבל אני התענגתי לאורך רובו של הסרט הארוך מדי. גור ורבינסקי יודע לביים סצינות אקשן אקרובטיות שעם היותן מורכבות מאוד, הן קלילות וסוחפות – כמו המרדף עם שתי רכבות, סוסים וסולם לקראת הסוף. הפעם הוא מתבל את סגנונו במנות נדיבות של המאסטר הגדול סרג'יו לאונה, בארנבות טורפות, ובמוזיקה הסוערת מ"ווילהלם טל" של רוסיני (שליוותה את סדרת הרדיו המקורית). כיף.