בימים אלה, כמו שכבר הבנתם אם אתם עוקבים אחרינו בימים האחרונים, השידור הציבורי חוגג 90 שנות קיום. ולטלוויזיה הישראלית היו במהלך התקופה הזאת לא מעט רגעי שיא – רגעים מדהימים והיסטוריים שהערוץ הראשון הביא למסך. אבל אין סיבה לייפות את העבר: היו גם הרבה רגעים פחות זוהרים, לעתים משונים, לעתים מביכים, לעתים ביזאר של ממש, כאלה שייזכרו ולא לטובה. עכשיו כשתאגיד השידור הציבורי הציל את הקונספט של שידור ציבורי, קל להסתכל אחורה על הימים המסואבים של רשות השידור הישנה והמקולקלת ולצחוק, אבל בזמן אמת הכשלים והפדיחות של הערוץ עוררו גלים קבועים של זעם, ביקורת ודיונים בכנסת. כמה טוב שכל זה מאחורינו. אה, רגע.

>> לפני שהיינו כאן: 11 הרגעים הכי גדולים של הערוץ הראשון
>> בואו נעוף יחד: 10 הפתיחים הכי נצחיים של הטלוויזיה החינוכית
>> ארץ מוזרה: מצעד הקליפים הכי ביזאריים של השידור הציבורי

חזי קוקה מוריד את השאלטר (1986)

כנראה הסיפור המטורלל בתולדות השידור הציבורי: ועדי הטכנאים זעמו על הכוונה לשדר במהדורת "מבט" קטע שצילם צוות צילום זר בוידאו, ובמהלך שידור המהדורה, ברגע שידור הקטע, משך יור הוועד, חזי קוקה, את השאלטר הראשי של השידור והחשיך אותו במדינה כולה למשך דקות ארוכות. במהומה שפרצה בעקבות האירוע השביתו הטכנאים את שידורי הערוץ במשך ארבעה ימים שלמים, כולל איומים של ההסתדרות להשבית את המשק כולו בשביתת תמיכה, ובהמשך הקרבות בין ועדי הטכנאים להנהלת רשות השידור הושבתו שידורי הערב של הערוץ במשך 52 ימים ברציפות. זה בדיוק מה שזירז את החקיקה סביב הקמת הרשות השנייה וערוץ 2. תחילת הסוף של ערוץ 1.

חיים יבין נגד מתכת הזבל ומתכת המוות (1991)

קטע שנכנס לקאלט – בעיקר בגלל האבסורדיות שבתוכו. מדובר בתוכנית של "מבט שני", תוכנית התחקירים והדוקו של הערוץ, שבה שודר סרט תיעודי של סטיבן וולס על תרבות המטאל בארצות הברית. חיים יבין, שהגיש גם את "מבט שני" (ולא הסתפק ב"מבט") ניפק סביבה הכתבה קריינות ארכאית ופוצית אופיינית לרוממה – כזו שניסתה לתאר תופעת רוק במונחים עבריים תקניים ובעיקר יצאה מלאה בטעויות מפדחות, מוזרה, מצחיקה ומעוררת קרינג' עוד לפני שידענו מה זה קרינג'.

התחתית של הצהוב עם זוהר ארגוב (1987)

אחד הראיונות הגדולים והמדוברים בתולדות רוממה. 10 בינואר 1987, יום שישי בערב, זמן צפיית שיא עם 100 אחוז רייטינג, ותכנית האירוח "ממני" בהגשת מני פאר מארחת את זוהר ארגוב, מלך הזמר המזרחי של אותה תקופה ומי שזה עתה יצא מגמילה אחרי התמכרות לסמים. המפגש בין פאר לארגוב (שניהם כבר אינם בין החיים, לצערנו) היה מדהים – מצד אחד הוא הביא שיאים עיתונאיים; ומצד שני הוא היה גם מביך ואולי נצלני והציג את ארגוב באחד מרגעי השפל שלו. ארגוב סיפר, ללא צנזורה, על ההתמכרות הקשה שלו ועל מחטים בוורידים. בתוך הטלוויזיה הנקייה שרוממה ייצגה, זה היה רגע צהוב במיוחד ששינה במידה רבה את עיתונות הבידור בישראל.

דן מרגלית והעיזה (2011)

הקטע היחיד בעשירייה שאין לו תיעוד ברשת, וכנראה שגם בצדק. מדובר באירוע שהתרחש ב-5 בדצמבר, 2011, אז החליט מגיש "ערב חדש", דן מרגלית ז"ל, להביא עיזה לאולפן. למה? המטרה המשונה היתה להוכיח שחלב עזים יכול לרפא פצעים בפה. וכך, מערכת התוכנית שלחה תחקירנית אלמונית אל העיזה כדי לקבל את החלב שלה ישר לפנים בשידור חי. הוא בוודאי היה מעדיף שישכחו לו את הרגע הזה, אבל זיכרון הוא דבר משונה.

סליחה, תקלה: קדם אירוויזיון (2011)

חלק מהתדמית הגרועה שנוצרה לרשות השידור הישנה היתה התקלות הטכניות המרובות בשידורים. זה זכר עוד לימים הראשונים של הטלוויזיה, שבהם לצד חריצות ותחושת חלוציות, היתה גם עבודה מקצועית לא משהו בכלל. אבל מסתבר שהמורשת הזאת נמשכה עד ממש לא מזמן – כולל בקדם של 2011, בהגשת שירי מימון ואקי אבני, שהיה… איך נאמר? תשפטו בעצמכם. התיעוד מתוך "טלוויזיה במיטבה", בהגשת דודו ארז, של "קשת".

הקרקס של אופיר אקוניס ואחמד טיבי (2008?)

הזמן: איפשהו באיזור סוף העשור הראשון של ה-2000. המקום: עוד אחד ממשדרי החדשות הבלתי נגמרים של הערוץ. עימות חדשותי אחד מיני רבים בין שני חברי כנסת – אופיר אקוניס מהליכוד, ואחמד טיבי מרע"מ/תע"ל. השניים התקוטטו והתקוטטו סביב המשט לעזה, עד לרגע שבו הם חשבו שהמצלמות כבות – ואז הם התחבקו לכיף מרהיב של חיבה בצחוק גדול. מדהים איך לפעמים גם תקלות טכניות מסוגלות לספר לנו לא מעט על הפוליטיקה שלנו.

חיים יבין VS. אילנה דיין (1989)

דו קרב במשקל כבד, בין שניים מעיתונאי הטלוויזיה הכי גדולים שצמחו כאן – אבל הרבה לפני שדיין צמחה לגדולתה. השנה היא 1989, וחיים יבין מגיע לראיון פרידה מתפקיד מנהל הטלוויזיה. מולו עומדת מגישת "ערב חדש", אילנה דיין הצעירה (אז רק בת 25). דיין, כהרגלה בקודש, באה לשאול את השאלות הקשות – ונתקלה במופע פאסיב אגרסיב מדהים מצידו של יבין, שנגמר בחיוך ציני. קטע מעורר התפעלות, של עוינות שאפשר להרגיש באוויר. יחד עם הקרינג'.

משה גרטל ונגסתה בגמבה (2012)

משה גרטל הוא אגדה של ממש בשידורי הספורט הישראליים. הוא היה מוכר לצופי ערוץ 1 בזכות הפעם שבה שאל את צביקה שרף האם הוא עומד להתפטר (וחטף בפרצוף "תתפטר אתה!"), אבל בעיקר בזכות שידורי השחייה המעולים – של מי שהיה שחיין בעצמו. באולימפיאדת לונדון 2012, החליט גרטל לפתוח את הקווים לשאלות מהקהל תוך כדי התחרויות. זה נגמר בלא מעט אנשים שהסתלבטו עליו והוא הקריא את זה בשידור. רגע מאוד מצחיק שגרטל חטף עליו הרבה ביקורת, שלא בצדק.

עמוס ארבל נותן בסקראץ' (1988)

כמו בפרשת "מתכת הזבל", גם כאן אפשר לראות פער מסוים – בין הערוץ הראשון, שכבר בשנות השמונים היה מבוגר למדי, לבין הניסיון להתכתב עם "הדור הצעיר". בשנת 1988 הגיש עמוס ארבל ז"ל את "בין הכיסאות", תכנית האירוח המיתולוגית, ובה אירח שני תקליטנים שהשתתפו בתחרות בינלאומית שנערכה בארץ, על רקע הסברם של אילן בן שחר הגדול. התוצאה משעשעת למדי – כולל סממנים ראשונים לתרבות ההיפהופ. ואל תפספסו את הרקדנים הדקורטיביים שבאו להדגים. גרובי.

אבי פירסט נקרע מצחוק (2003?)

פירסט לא היה ידוע בקריירה עיתונאית מרשימה מדי, אבל ייזכר בזכות רגע אחד – משונה. המגיש הצעיר הגיש כתבה על תערוכה חדשה ש… נגמרה עם כלב מפמפם עמוד. המגיש לא ידע בדיוק איך לאכול את הפריים המשונה הזה, ופרץ בצחוק גדול – שהתקשה להשתלט עליו גם בהמשך. לכלב שלום, לאבי פירסט שלום – ורק אנחנו נזכרים מדי פעם בקטע הזה, כשבא לנו לצחוק שוב.

יקצם ציקי ציקי צם (1992)

קדם אירוויזיון 1992 היה רגע שיא בתרבות הקאלט הישראלית. מהשירים – שכללו בין היתר, שלאגרים כמו "זה רק ספורט" ו"זודיאק", ועד קטעי הקישור; שבהם מיטב הבדרנים של התקופה הגיעו כדי להראות את שלהם. הבכיר שבהם היה דודו טופז, שכבר אז היה במגעים מתקדמים לעבור לערוץ 2 החדש, אבל קפץ חזרה לרוממה בשביל העת החגיגית. התוצאה היא ההגדרה המילונית של המונח "התיישן רע" – טופז, לבוש בקימונו ובעיניים מלוכסנות, מדקלם שיר מוזר על לחן יפני מאוד אופייני על השתלטות היפנים על העולם. כי, אתם יודעים, אסייתים. להגנתו של טופז ז"ל ייאמר שזה לא הדבר הכי מביך שהוא עשה בחייו, אבל גם את זה נזכור מ-90 שנה של שידור ציבורי.

• המסך
• הערוץ הראשון
• ערוץ 11
• תאגיד השידור הציבורי